"משחקים בחצר האחורית…" מאת: זיו קיטרו יש תקופות בחיים בהם קורים דברים משונים לבן אדם. תקופות שגורמות לאדם לחשוב שאלוהים מת ושום דבר לא יציל את נשמת האדם. אלו תקופות רעות תקופות של כאב ולפעמים הבן אדם לא יוצא מזה, לעולם… הדבר הנורא ביותר בעולם שלנו הוא לא הצער הרב, לא המתים הרבים, לא הפשעים הנוראיים כל כך שקורים כמעט בכל יום. דבר הנורא מכל הוא המהירות בה אנחנו מסתגלים לזוועה הזו ורואים בה חלק מן היום יום, כאילו זה בסדר גמור ואפילו חובה לקום כל בוקר ולגלות שיש הרוגים, שנשים נאנסות ושילדים נשרפו חיים ע"י אב שיכור. אנחנו חיים בעולם מלא בכל כך הרבה טוב, בכל כל כך הרבה אהבה ויחד עם זה כל כך הרבה זוועה. בני האדם פשוט מרימים ידיים ולא נאבקים יותר, לא אכפת להם יותר והם שוקעים, שוקעים יותר ויותר עמוק אל משהו שהם קוראים לו חיים. אלו לא חיים אלו צללים של חיים. לקום בבוקר ולראות כתבת שער על הרוגים בצפון ומייד אחרי זה לצחוק ממדור הבדיחות, יש כאלו שיאמרו שזה אנושי, אני מודה שיש בזה משהו, אי אפשר להיות מדוכאים כל היום אבל אנחנו עברנו את שלב ההתגברות הנורמלי ועברנו לשלב האפתיות. מתוך האפתיות הזו משהו צורח… אני אוהב לגעת בכאב, אני מודה. אני אוהב לגעת בזוועה, אני מרגיש חובה לראות את כל הכאב שבעולם, אני לא מוכן להתעלם מזה, לא מוכן להפוך את זה לסתמי, אני לא נכנע לאטימות הזו שאנחנו חיים בה. אני כואב את העולם, את הזוועות שילדים נאלצים לעבור, את הפצעים שלא מגלידים, את ההשפלה שאנשים עוברים תחת ידי אחיהם בני האדם. בגלל זה אני כותב על הנושאים שאני כותב עליהם, בגלל זה אני מריץ את הנושאים שאני מריץ, כדי שאנשים ירגישו… כדי שאני ארגיש. חולני? לא נראה לי, אין שום דבר רע בכך שאנשים ישחקו עם חומר אמיתי, חי ופועם. חומר שקיים. זה לא הופך את זה למשחק מטופש, לפחות לא אצלי. אני מנסה להבין מה הם בדיוק החומרים מהם מורכבים "המשחקים בחצר האחורית" ולקחת אותם לעולם משחקי התפקידים. אני דואג גם שהשחקנים שלי יעמדו ברמה הדרושה בלשחק את העניין הזה בצורה כנה ולא מטופשת. למה הכתבה הזו? כי נמאס לי, כי יש נושאים שלא מדברים עליהם, נושאים שאנשים מאמינים שאם הם יסתירו ולא ידברו עליהם אז הם ייעלמו. נושאים כואבים כל כך שהם גורמים לך להתפוצץ מבפנים ואני מרגיש חובה לגעת בהם. אני חושב שגם אתם תלמדו קצת על עצמכם ועל העולם אם תפתחו עיניים ותנסו להבין את המציאות בה אנחנו חיים. למה לשחק בזה? כי משחקי תפקידים הם מדיה מעולה להעלות נושאים שבדרך כלל אנחנו מרגישים שהשתיקה יפה להם, לטפל בחומרים שאנחנו מפחדים לגעת בהם. לכן אני מבקש מאלו שחושבים שהם מסוגלים לכך להמשיך לקרוא ולראות מה אתם מסוגלים לקחת מכאן, מה אתם מוכנים לעשות בבית, על מה אתם מוכנים לדבר. יש כל כך הרבה על מה וכל כך הרבה צורות… בוא נודה בזה, למעט אלו שעושים את זה ביום יום (כי הם חארות של אנשים), כמה מכם מסוגלים לקרוע לתינוק את הרגליים שלו וללקק את הדם מהפצעים? אני שואל ברצינות. אני משאר שלא הרמתם ידיים נכון? (בבקשה תגידו לי שלא הרמתם ידיים) ולכן אני לא חושב שאתם מסוגלים ממש לשחק בחור שעושה את זה. אבל מה שכן אתם כן יכולים לשחק אנשים שנתקלים במקרים האלו. משחק חזק ועמוק הוא משחק בו יש הזדהות מוחלטת עם הסיטואציה, במקרה ואתם שחקנים בדם תוכלו גם לשחק את החולי נפש שטובחים בתינוקות אבל במקרה ואתם לא חבל לנסות ולשחק את הרוצחים רק בשביל להגיד "הנה עשיתי את זה, אני מה זה גבר", חבל בשבילכם, חבל בשביל חברים שלכם, חבל כי אתם תפספסו את כל העניין עליו אני מדבר. אם תשחקו דמויות רגילות שנתקלות במקרים הללו האפקט יהיה הרבה יותר גדול, העוצמה של המשחק תגדל, העניין יגדל. אתם תוכלו להתחיל ולפתח את הנושא שנבחר. מנחה טוב יוכל ליצור עלילה חזקה בה קורים דברים נוראיים, דברים שנשמעים לא הגיוניים (לצערי רק מלפתוח קצת עיתונים אנחנו מגלים את הזוועות שבני האדם יכולים להגיע אליהם) וליצור עלילה מספיק חזקה בכדי שהדמויות יוכלו להגיב בצורה אמיתית. קבוצה של אנשים פשוטים (סוכנים פדרליים מצדי) שנתקלים ברציחות נוראיות ובאוסף של סצינות קשות ונוראיות יתחילו להגיב בצורה מסוימת, הדמויות האלו, האנשים האלו, יתחילו לחשוב כל מיני מחשבות וביניהן מחשבות בסגנון "האם אני הייתי מסוגל לעשות את הדבר הזה?" אלו מחשבות שעוברות לדמויות בראש, חשוב מזה אלו מחשבות שעוברות לשחקנים בראש. זו הנקודה שמשחק תפקידים הופך לאמיתי וטוב. בזמן ששחקנים מתחילים להרגיש את העולם הזה שנפתח לעיניהם, מתחילים לגעת ולחשוב ולנסות להבין. זו הנקודה עליה אני מדבר. כאן אנחנו יכולים להתחיל בדיון על כל הדברים בהם אנחנו לא עוסקים ביום יום. ותהה הסיבה אשר תהה, כי אנחנו מפחדים / חוששים / לא רוצים לגעת בהם או בגלל שזה קרוב מידי כי זה אנחנו. כאן במשחק זה אפשרי לגעת, זה מעניין כי זה מישהו אחר. מישהו שלא קרוב אלינו שחוקר ורואה את הדברים האלו ואפילו מביע עליהם דעה. לכולנו יש דעות על מה שקורה בעולם, אנחנו רק לא עושים עם זה כלום, במשחק תפקידים יש לנו היכולת לדבר באופן חופשי כי אנחנו הדמויות שלנו ולכן הכל מותר. זו הגדולה של משחקי התפקידים לדעתי, העוצמה הזו בלעשות דברים חריגים משחקת לכל הכיוונים: הרפתקנים במבוך או אנשים שנתקלים בקת'ולהו או קבוצה של חברים שנתקלת ברוצח מטורף שרודף אחריהם ואחרי משפחתם ועושה דברים שלא יעשו. אני בעד לשחק בעולם האמיתי, אני בעד לדבר על נושאים כמו אונס, גילוי עריות או טבח תינוקות, אני בעד להעלות את הנושאים האלו לסדר היום ולכן אני גם בעד לשחק אותם. השאלה היחידה היא איך? איך מעלים סיפור כזה? איך משחקים עם חומרים כאלו? ובכן יש הרבה מה לאמור בעניין ואני יאמר את דעתי בעניין, אני מבקש מכם, אם אתם מוכנים לנסות, לצעוד איתי בדרך האפילה הזו בה אני צועד. אם תהיו מוכנים לעשות זאת אני מבטיח לכם שתעברו משהו שונה מאוד מכל מה שעברתם בחיים שלכם. זו תהייה דרך נוראית ולא נעימה אבל היא תיתן לכם משהו שאולי חסר לכם. מה זה יהיה? כל אחד יעבור משהו שונה ולכן ירוויח משהו אחר. הכתבה הזו היא פתיחה למשהו שאני לוקח על עצמי, פתיחה של מסע לעולם האמיתי, עולם של כאב אמיתי והרבה מאוד רוע אבל עולם של המון חמלה והמון הבנה. מי מכם שרוצה לצעוד בדרך הזו מוזמן לחזור בכל חודש ולצעוד איתי ולראות את הדברים שקורים סביבנו בכל יום ואולי תלמדו איך להתמודד עם זה, איך להפוך את החומר הזה לחומר איתו אפשר להתמודד בסיפור, או במשחק תפקידים. אני פונה גם למנחים וגם לשחקנים, כל אחד מכם ילמד משהו ונראה לי שזה הזמן הנכון. מי שיקרא את הכתבה הזו עוד פעם יגלה שכבר שתלתי את הזרעים הראשונים של מה הדרך הנכונה לשחק עם העולם הזה, בכתבות הבאות אני אוסיף והרחיב ואני מקווה שתהיו מוכנים לעשות את הצעדה הארוכה הזו אל המקום האפל ביותר בעולם…