משחקים בחצר האחורית – אמצע הדרך

מאת: זיו קיטרו

 

כמו כל כתבות "משחקים בחצר האחורית" גם כתבה זו יכולה שלא להתאים לכל אחד, לכן אני מזהיר מראש שכתבה זו נועדה לאלו שנושאים כמו: רצח, אונס, סמים, אלכוהוליזם, גילוי עריות, התעללות בילדים וכדומה מעניינים אותם וחשובים להם, ואינם מהווים בעיה לדיון. כל מי שמרגיש שאינו מסוגל להתמודד עם נושאים אלו אנא, עזבו עכשיו.

 

כתבה זו נועדה לבני 18 ומעלה.

 

בכתבה הקודמת דיברנו על כך שבניגוד למשחקים אחרים בהם המשחק מתרכז באינטריגות פנימיות ומאבקי כוח, הרפתקה ושאיפה לעוצמה, במשחקים בחצר האחורית העלילה מתרחשת בנפש הדמויות ומשחקת על המניעים הכמוסים והכאב.

אבל גם במשחקים מסוגים שונים וגם במשחקים בחצר האחורית יש צורך גדול מאוד בעלילה טובה. סוג העלילה, סוג הסיפור יהיה שונה מאוד במשחקים בחצר האחורית מאשר במשחקים אחרים, העלילה כאן זקוקה ליחס מיוחד מאוד והסיבה פשוטה. עלילה שמתרחשת לה בעולם החיצוני היא בלתי תלויה, אנחנו יכולים לגרום לדברים להתרחש והדמויות ישאבו פנימה בגלל האינטרסים והרעיונות. במשחקים בחצר האחורית העלילה מתרחשת, בעיקר, בנפש הדמויות או משחקת על רגשותיהן. מסיבה זו יש צורך בסוג מיוחד מאוד של עלילה, עלילה שתפגע בעצבים החשופים.

 

ניתן לומר בברור שעלילות של משחק "קשה" שונות בנושאים ובגישה מן העלילות של משחקים אחרים, אבל זה לא מספיק. אני יכול להריץ הרפתקת רצח שלא תכנס כלל לקטגוריית משחקים בחצר האחורית, אני יכול להריץ משחק חקירה על חטיפה שיהיה מאוד רלוונטי למשחקים בחצר האחורית. מה עושה את ההבדל? הגישה, הרעיון שמאחורי הסיפור והטיפול בדמויות השחקנים. על מנת שעלילה תהייה מתאימה למשחקים בחצר האחורית היא צריכה לעמוד במספר קריטריונים חשובים (עליהם נדבר בהמשך), היא צריכה להיות בנויה בצורה נכונה על מנת שתצליח לגעת בדמויות וחשוב יותר, לדעתי, בשחקנים. אני מודה שלרוב אני לא חסיד גדול של משחק "למען הדמויות", ישנם פעמים רבות בהן אני מרגיש שהסיפור חשוב יותר והדמויות משרתות את הסיפור, אבל במשחקים בחצר האחורית אסור לתת לסיפור להיות בעל המשקל הרב יותר, במשחקים מסוג זה אין ספק שהעלילה משרתת את הדמויות.

 

זכרו את זה ותחשבו על זה כבר עכשיו, זהו החוק הבסיסי ביותר ליצירת עלילה למשחקים מסוג זה. אם אתם אוהבים עלילות יותר מהכל ודמויות השחקנים שלכם הן רק כלים לקידום העלילה, אין בעיה, זה בסדר גמור, רק לא למשחקים מהסוג הזה. משחקים בחצר האחורית מתרכזים על רגש, רגש של כאב, של צער, של אובדן ויחד עם זאת רגש של התחזקות, התרוממות מתוך הכאב, של שמחה. כן אני אומר שמחה ואני לא מתבלבל, אמנם זו תהייה שמחה מהולה בצער אבל שמחה בכל זאת. הדמויות לא יכולות להיות מדוכאות כל הזמן. עלילה שמביאה את השחקנים למצב בו הם חווים רק כאב שוב ושוב, לא תביא לשום תוצאה בסופו של דבר, לא תהייה התפתחות מעניינת אלא רק דיכאון מצטבר, דיכאון שיכול להסתיים במוות של הדמויות. אין כל רע במוות, במיוחד אם מותה של דמות אחת, שלא יכלה לסבול את החיים שלה יותר, קידמה את הדמויות האחרות. אך במצב בו כל הדמויות יגיעו לקץ דכאוני, אני חושש שזו תהייה טעות, משחק ללא מטרה ממשית חוץ מלהתעלל בשחקנים.

 

אז מה הן העקרונות לבניית עלילה בחצר האחורית? יש מספר רעיונות חשובים מאוד שעליהם יש לשמור או לפחות לקחת בחשבון כאשר אנחנו רוצים לבנות עלילה כזו. אין זה מספיק לבחור בנושא המתקשר לנושאים עליהם דיברנו, כמו שציינתי קודם לכן, לא כל משחק על אונס ורצח הוא משחק קשה, הרבה פעמים אנחנו משחקים ונוגעים בנושאים "הקשים" אבל לא בצורה הנכונה, לא בהקשר הנכון למשחק כזה. זה נשמע מוזר שאני אומר זאת, אבל זו האמת, אפשר לשחק משחקים בהם נושאי האונס יעלו והם ישמשו רק כמילה נרדפת לפגיעה רצינית "הנסיכה נחטפה ע"י חבורת אורקים והוכתה ונאנסה קשות לפני ששבה אלינו" אומר ראש השומרים לחבורה. כל מסכת ההתעללות משמשת רק תירוץ לצאת למסע נקם. נראה כאילו אני אומר שבפנטזיה לא ניתן להריץ משחקים כאלו, אדרבא, אני אומר שאפשר וגם אפשר אלא שצריך לדעת מה אנחנו רוצים להשיג. אותו משפט באותה משימה יכול לפתוח עולם של כאב לדמויות, יהיה עליהם לשוחח עם הנסיכה, להתמודד עם הכאב שהיא עוברת, אולי היא בהריון? אולי היא תנסה לשים קץ לחייה? המשימה הופכת למשימת הצלה ולא נקם.

 

אז זהו למעשה עיקרון ראשון וחשוב, הקשר. הקשר הוא התוכן לרעיון של משחקים בחצר האחורית. על מנת שהמשחק יגע באמת בחומר הקשה, הוא צריך להיות חזק מספיק על מנת שיגרום לדמויות להרגיש משהו אחר, הוא צריך להיות אינטנסיבי כך שלא ייתן רגע של מנוחה. בסרט 8 מ"מ הבלש לא רק חוקר מקרה פשע של אונס נוראי, הוא נכנס אל תוך העולם האפל הזה המתקיים סביבנו, עולם של מסחר באנשים, מסחר בכאב. הוא פוגש את המשפחה של הקורבן, הוא נאלץ להתמודד עם הכאב שלו ושל אחרים, הוא לא רק מדבר על, הוא חווה. הקשר, ברמה הנפשית, הוא מה שעושה את המשחק למעניין, ללא יצירת קשר בין הדמויות למעשים הנוראיים שאחיהם בני האדם עושים, בלי לחבר את החוויות למציאות (עד כמה שאפשר) המשחק יהפוך להיות אוסף של תיאורי זוועה (אולי) יחד עם מסע להצלת מישהו לא מוכר ממשהו לא ברור, כשבדרך כמה אנשים ימותו.

 

עקרון שני וחשוב הוא הדרגה. אני מודה שיש רבים שיחלקו עלי בעניין ויאמרו שאין צורך בהדרגה במשחקים כאלו, שהרבה יותר מהנה לתת לדמויות לחטוף את כל האמת בפרצוף ולתת להם להתמודד. אני יכול להסכים לעניין הזה אבל רק במצבים ספציפיים, האפקט החזק ביותר יהיה, תמיד, הדרגה. קחו לדוגמה אדם שחי את חייו כאשר הוא מודע לכך שיש סרטי "סנאף" אבל לא צופה בסרטים כאלו ולא מכיר אנשים שצופים או בכלל יודעים איך להשיג סרטים כאלו. יום אחד בתו נעלמת, הדברים שעוברים במוחו הם נוראיים, הוא יודע באיזה עולם אנחנו חיים, אבל בכל זאת יש לו תקווה שאולי היא תשוב למחרת או אולי לא תשוב אבל היא רק ברחה והיא בסדר גמור. מאוחר יותר מתחילים להתגלות דברים רבים בקשר לילדה הזו, אנשים שנהגה להסתובב איתם ומקומות בהם נהגה לבלות והפחד גובר בלבו של אותו אדם. אחר כך מתגלה שבתו הייתה משתמשת בסמים וכנראה הייתה חייבת חוב לאיזה "ברון" סמים מקומי.

 

 חייו של אותו אדם מתהפכים וככל שהזמן עובר ויותר דברים מתגלים, דברים נוראיים ומזוויעים, והוא מבין שחייו לא היו נינוחים ופשוטים, הוא היה קשור לדברים נוראיים, הוא רק לא היה מודע לכך. בסופו של נמצאת קלטת וידאו בה נראית בתו בבירור ובקלטת נראים בבירור גם כל הדברים אשר עושים לה, עד מותה.

כאשר הסצינה האחרונה תתקרב, גם אם הרמזים היו עבים עד מאוד, השוק יהיה גדול עוד יותר. אם היינו מפגישים את האדם הזה עם כל העדויות והקלטת, יום אחרי שביתו נעלמה אין ספק שהעצב יהיה עצום באותה מידה ואולי קשה יותר כי הוא לא ידע עד לפני מספר דקות על חייה האפלים של בתו, אבל אין ספק שאין לזה את אותה ההשפעה, חסרים ההמתנה והתקווה, הגילוי האיטי והמתמשך, ההפתעות האיומות שמציצות על פני השטח כל הזמן. ההדרגה מוסיפה לעוצמה, היא מוסיפה לסבל וזה משהו שחשוב שנזכור כאשר אנחנו בונים עלילה. 

 

דבר חשוב ביישום עקרון זה הוא סוג ההרפתקה: האם היא הרפתקה יחידנית? או אולי מדובר בחלק ממערכה? כאשר אנחנו יוצרים מערכה שלמה המבוססת על משחקים בחצר האחורית אנחנו צריכים לשחק עם הקצב בצורה שונה, אנחנו יכולים להריץ מספר פגישות בהן הדמויות לא נתקלות אף לא ברמז לאפילה הממתינה להן מעבר לפינה. מערכות בהן הנושאים עולים לאט וכל פעם שנושא כן עולה הוא מופיע בצורה הדרגתית. כל פעם רמת הזוועה עולה, רמת הכאב עולה. שיא המערכה מציג את הרשע בכל "הדרו". מי שראה את 8מ"מ יודע על מה אני מדבר, כאשר אנחנו נתקלים באדם שעושה את כל הזוועות האלו אנחנו עלולים למצוא משהו שלא חיכינו לו כלל, אנחנו עלולים להיתקל בדמות שאנחנו מכירים ומעולם לא חשבנו עליה, כאשר המציאות תכה לדמויות בפנים, היא תעשה זו בעוצמה כזו שהם ימצאו את עצמם מרוסקים על הרצפה, לא מסוגלים לנוע כלל.

 

העיקרון השלישי שיש לקחת בחשבון הוא עיקרון המציאותיות. זה מאוד פשוט, ככל שהדברים יהיו אמיתיים יותר, כך ההשפעה חזקה יותר. זה לא כזה מסובך, ככל שהזמן והמקום יהיו קרובים יותר אל השחקנים, האפקט של הסיפור עליהם יהיה גדול יותר. זה עניין של הזדהות, קל יותר להזדהות עם בן אדם שעובד כמורה להיסטוריה בתקופה שלנו פלוס מינוס כמה שנים- נאמר 1930 -אשר נתקל באלימות כנגד ילדים אשר לומדים בכיתתו לעומת הזדהות עם חצי-אורק בעולם בו יש קסם חופשי ומפלצות אשר מתמודד מול דרקון. אם תחשבו על הדוגמה השנייה ברצינות אתם תבינו למה אני מתכוון. דרקון, אנשים, זה דבר עצום, מסוכן ולא נחמד כלל וכלל, הוא איום ונורא ומסוגל לגרום לנזקים קשים מאוד לכל מי שעומד בדרכו, זה מפחיד. הבעיה היא שאין לנו מושג איך חושב אותו אורק או איך זה לחיות בקור של 20- מעלות ולהתגנב אל תוך מערה ולגלות שם תולעת מכונפת שיכולה להעלים אותנו בשניות.

 

לכן קל יותר להזדהות עם המורה להיסטוריה, לכן מעניין יותר לשחק בתקופה שלנו ולכן ההשפעה חזקה יותר, אנחנו יודעים איך אנחנו נרגיש ובתור שחקנים נוכל להשליך (מושג בפסיכולוגיה, מצב בו אנשים "משליכים" את הרגשות שלהם והמחשבות שלהם על אחרים. אנחנו עושים זאת כל הזמן וזו אחת הסיבות למריבות הרבות בין אנשים, אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה הבן אדם השני מרגיש מבלי שנשאל אותו) את ההרגשה שלנו על הדמות ולעשות את השינויים הספציפיים לפי אותה דמות (אחרי הכל, גם המורה וגם אני בני אדם אבל ניסיונו והרקע שלו שונים משלי, מבנה האישיות שונה ולכן לא נגיב בצורה זהה לחלוטין). בצורה כזו התגובה שנקבל היא אמיתית יותר ומעניינת יותר. חשוב מכך שהדמות תגיב בצורה אוטנטית יותר, אנחנו זוכים במשהו חשוב עד מאוד, בכך שאנחנו "מציאותיים" אנחנו משפיעים על השחקן, גורמים לו להגיב ואם עשינו זאת הצלחנו במשחקים בחצר האחורית.

 

עיקרון המציאותיות הוא קשה ומשונה, אני טוען בפה מלא שניתן לגעת בשחקנים (ובדמויות) גם במשחקים פחות "מציאותיים", אני יכול לומר לכם גם שאני העליתי תחושות כאלו או אחרות גם כאשר הנחיתי משחקי פנטזיה, אבל ההבדל עדיין קיים. משחק מציאותי "מודרני" הוא חזק יותר. מי מכם שמריץ מערכות בעולמות של "קריאתו של קט'ולהו" ו"צבאות המסתורין" (כתבה בגיליון הקודם) או "עולם האפילה" של וויט וולף, יודע שניתן להריץ גם משחקים מבוססי מציאות אבל עם שינוי (קסם, ערפדים, זאבי אדם, אימה קוסמית ועוד) ועדיין לגעת בשחקנים (אם אתם מנחים טובים, כמובן) אבל זה לא סותר את דברי, התקופה בה מתרחשים המשחקים האלו (לרוב) היא התקופה שלנו, התקופה "המודרנית" ולכן בהחלט ניתן להריץ משחקים בחצר האחורית במערכה מבוססת משחקים אלו, יותר מכך, אלו משחקים שדורשים מערכות בחומר "קשה".

 

אם אנחנו עומדים בשלושת הקריטריונים האלו עליהם דיברתי אנחנו בהחלט נמצאים על הדרך הנכונה להריץ משחק בחומר קשה. אך זה לא מספיק. אנחנו צריכים להתייחס לעקרון נוסף: שזירת השחקנים לסיפור.

בכתבה הקודמת דיברנו על דמויות ובין השאר הדגשנו את חשיבות הרקע של הדמויות על מנת שיהיה ברור למה הן לעזאזל פה, חוקרות את הנושאים האלו? מנחה שלא יתייחס לרקע של הדמויות האלו, שלא ינצל את הרקע שהשחקנים יצרו על מנת להעמיק ולפתח את העלילה הוא מנחה גרוע שאין לו מקום כאן. העלילה שתבנו יכולה להיות מן הטובות ביותר שאי פעם נכתבו, ללא קישור של הדמויות לעלילה הזו אין לכם כלום בידיים, רק פוטנציאל לא ממומש. זה נראה מסובך אבל זה ממש לא, זכרו שאתם חושבים על רעיון, בונים דמויות ורק אז בונים עלילה. זו הדרך הנכונה ביותר לעשות זאת. אם תתרכזו בשחקנים שלכם וביצירת הדמויות שלהם ותרשמו לעצמכם את הנקודות החשובות בעבר של הדמויות, את החולשות שלהן ואת המטרות שלהן תקבלו המון מידע שתוכלו להזרים אל העלילה שלכם, אל המערכה שאתם בונים וכך תלכדו סופית את הדמויות והשחקנים ברשת.

 

אני חושש שקשה מאוד להסביר בדיוק מה צריך לעשות ומה אסור לעשות בבניית עלילה ושזירת הדמויות לתוכה אבל בכמה מילים: אל תעשו דברים ברורים כל כך. תנו לשחקנים שלכם להתבשל, תנו להם להפעיל את הדמיון. אבי ואני הזכרנו זאת בכתבה הקודמת, הדמיון של הדמויות לגבי מה יכול לקרות במהלך החקירה שלהם (אם ניקח לדוגמה חבורת חוקרים שבעברם חוו טראומות כאלו ואחרות) יכול להשתולל ולהגיע למקומות מסוכנים מאוד להם (וטובים מאוד לעלילה), חוקר שבעברו נאנס ונתקל בחטיפת ילדים יכול להתחיל לדמיין אילו דברים נוראיים קורים לילדים האלו, למרות שלמעשה לא קורה להם כלום, הם רק מוחזקים כבני ערובה. זו העוצמה של משחקים בחצר האחורית, לחיצה על המקומות הרגישים, בלי להתנצל או לרכך את המכה.

כאשר אתם מעמידים את השחקנים מול המציאות של המערכה שלכם, אל תלעסו להם את החומר, זרקו את הרמזים, דברו בעקיפין, תנו להם לעלות לבד על המסקנות אליהן הם צריכים להגיע.

 

זה לפעמים מאוד מפתה לומר לשחקנים/דמויות מה קורה להם, אנחנו יכולים לעשות זאת על מנת שיראו כמה אנחנו חכמים או (במקרה הטוב) על מנת לתת להם את הסטירה אשר רצינו לתת להם כשיצרנו את הסיפור. אל תעשו זאת, כמו בעקרון ההדרגה, השזירה צריכה להיות איטית וחכמה, הפיתוי צריך להיות שם אבל לא להיראות, לא בהתחלה, לא כשיש עוד דרך חזרה. לאחר שנכנסתם עמוק מספיק אתם יכולים להתחיל לתת לשחקנים להתמודד עם השדים שלהם בצורה ישירה (אם זו המטרה, מערכות שלמות יכולות לנוע על דברים שלא יגרמו להתמודדות ישירה). אם הצלחתם לסחוף את הדמויות פנימה בצורה נכונה הרווחתם, גם השחקנים הרוויחו, כולכם נמצאים עכשיו יחד באותה סירה והמים מסביב הם אפלים מאוד וסוערים מאוד. איך זה שכולכם באותה סירה אם אתם (המנחים) מכירים את המים ויודעים איפה החוף? כי בעלילה מוצלחת ששוזרת את הדמויות (והשחקנים) כמו שצריך, הכל יכול לקרות והשחקנים יכולים להגיע למקומות שלא חלמתם עליהם מעולם ולא תכננתם. הקורבן שלכם יכול להפוך בקלות לזה שיתעלל בכם.

 

מחקר הוא דבר שחשוב לעשותו, הקדשתי כתבה שלמה על הנושא אז אני לא עומד להרחיב במילים אבל, על מנת שהמשחק יהיה מציאותי אתם חייבים לדעת על מה אתם מדברים. בין אם אתם מנחים אשר רוצים להריץ משחק על התעללות בילדים או שחקנים שרוצים לשחק דמות הסובלת מסכיזופרניה, זו תהייה שגיאה להשתמש בנושאים האלו בלי לדעת מה הם באמת אומרים. מחקר הוא דבר ארוך ומרגיז לפעמים אבל מעבר לידע הרב שתצברו על נושאים חשובים אלו, אתם תרוויחו משחק טוב יותר ומספק יותר. היום מחקר אינו בעייתי ויש די והותר מקומות מהם ניתן לשאוב מידע. למענכם, אל תתעצלו ותעשו את הבדיקה הזו, תעשו את המחקר הזה, ארוך או קצר העיקר שתעשו אותו. אתם תגלו המון דברים שלא חשבתם עליהם, דברים שאולי יביאו אתכם להארה מסוימת (בתור בני אדם) ודברים שיעמיקו את המשחק שלכם. המנחים שביניכם יגלו פרטים לגבי הנושא שהם רוצים להריץ, פרטים שלא ידעתם עליהם ואתם "תשמחו" שעשיתם את המחקר הזה.

 

כעת שאנו יודעים את החוקים הבסיסיים ליצירת עלילה במשחקים בחצר האחורית בוא נראה מה עוד צריך או אפשר לעשות.

משחקים בחצר האחורית לא נוגעים רק בנושאים של חקירות. מכל מה שאמרתי עד עכשיו זה נראה כאילו אלו המשחקים היחידים הקיימים, אין זה כך. ישנם סיפורים שניתן לספר, סיפורים שאין להם מטרה מוגדרת פרט לסיפור. אני אישית מאוד אוהב את הסגנון הזה, לספר סיפור למען הסיפור ללא מחשבה רבה מידי, ללא עומס של תת-עלילות, סיפור שמביע רעיון ותו לא. איך אפשר לעשות את זה? זה לא כל כך קשה וזה גם לא קלי קלות. צריכים לדעת מה אנחנו רוצים על מנת להשיג את האפקט. זהו עומד להיות סיפור שהוא חוויתי, משהו עומד לקרות והדמויות יהיו עדות לו, אבל זה לאו דווקא עניין של חקירה.

 

במשחקים אלו הדמויות בהחלט יכולות להיות דמויות "רגילות" או סוג הדמויות שעבר התעללות והתרחק עד כמה שהוא רק יכול מהנושא. אלו משחקים שבהם ניתן להכניס נושאים חדשים ומרתקים, נושאים עליהם לא דיברנו עד כה ועליהם אני ארצה להרחיב בכתבות הבאות. בוא ניקח לדוגמה חבורה של צעירים החיים יחד באותה שכונה. זו יכולה להיות שכונת מצוקה, זו יכולה להיות שכונת יוקרה, דברים כאלו קורים בכל מקום, לאלוהים לא אכפת כמה כסף יש לכם, כאשר מגיע הזמן לגבות את החוב, הוא בא. אז על אילו נושאים אני עוד מדבר? סמים, זנות, אלימות נוער, אלימות במשפחה, אלכוהוליזם, טירוף, איידס, סרטן, לצערנו לא חסרים נושאים. אני רוצה שתחשבו על חבורת נערים שפועלים יחד, שכל חייהם הכירו אחד את השני והם מחשיבים את עצמם כחברים טובים, הכי טובים. יום אחד הם נתקלים בבעיה. אולי אחד מהם הסתבך, אולי מישהו שהם מכירים, אבל משהו קורה והם לא יכולים להישאר אפתיים.

 

כאשר אני מדבר על משחק כזה אני רוצה שתדמיינו סרט, סרט עם צילומים חדים וזוויות מטורפות, עם פסקול חזק מלא בשירים של "להקות שוליים" ולאו דווקא להיטי פופ, סרטים עם טקסטים עמוסים בשפה "ציורית" ותמונות ללא צנזורה. אני רוצה שתחשבו הכי קשה  והכי כואב שאתם יכולים. נשים חשופות חזה מוכרות את גופן לבעלי ממון כדי לקנות לחם לשלושה ילדים שיש להן בבית, שלושה ילדים שאביהם זרק אותם ואז נעלם. אני רוצה שתחשבו על כנופיות רחוב שגורמות לצעירים לפעול באלימות קשה כנגד הדור המבוגר יותר וכל זאת על מנת להוכיח "גבריות". אני רוצה שתחשבו על רחובות אפלים מוארים בנורות ניאון ספורות, הרחובות שטופים גשם וקר בחוץ, קר כמו שרק באלפים קר. אני רוצה שתדמיינו ילדים בקרן רחוב, מחכים למכוניות נוצצות ובהם מחכים גברים שישלמו הרבה כסף על מנת לשחק עם ילדים קטנים. אני רוצה שתדמיינו מקום בו המשטרה לא יכולה לעשות כלום ואולי אפילו לא רוצה.

 

חשבו על הדמויות שלכם, חבורה של נערים מבתים הרוסים. בתים בהם אתם ממעטים לישון שכן הצרחות של אימא שלכם כשהיא "בקריז" לא נותנות לכם מרגוע, בתים בהם אביכם לא נרדם עד שהוא לא "מפוצץ" את אחותכם הקטנה מכות. בתים בהם יש יותר מידי שקט, שקט מלאכותי, שקט הקיים רק לאחר המוות וזאת בגלל שסבתא שלכם, חולת סרטן, מחרחרת בחדר השני וכולם מחכים לרגע שהחרחורים יפסיקו. החברה הצעירים הללו, הדמויות שלכם, יחפשו כמה שיותר תירוצים להיות מחוץ לבתים האלו, אבל הרחובות לא מציעים מנוחה, לא מציעים תקווה. יום אחד אתם מחכים לחבר ברחוב, ליד חנות המשקאות בה אתם שורצים רוב היום, לפתע רכב נעצר ומתוכו יוצא שוטר. אתם יודעים ששוטרים לא מגיעים לשטח הזה, אלא אם כן הם מחפשים צרות. השוטר נכנס לבניין קרוב, הבניין של חבר שלכם, השוטר יוצא לאחר כמה דקות, חברכם באזיקים והוא מסמן לכם לא לזוז. מאוחר יותר אתם מגלים שחברכם נהרג בדרך לכלא, "ניסיון לתקיפת שוטר" אומרים העיתונים. השוטר עצמו עוזב את הכוח.

 

אתם יודעים שאיש לא יעזור לכם, אתם חייבים לגלות מה קורה ואתם חייבים לעשות זאת לבד. דמיינו את החיים שלכם ללא החבר הכי טוב שלכם, ללא תמיכת הורים, בלי אפשרות לפנות למשטרה או לעיתונות. אתם פונים לחברים שנותרו ואתם פונים לשכונה. לבד אתם מגלים שחבר שלכם פרנס את אימא שלו, שכולכם אוהבים כי היא האימא היחידה שאוהבת אתכם ונותנת לכם אוכל כמו שצריך, הוא פרנס אותה ע"י כך שמכר את גופו למישהו עשיר, מישהו שהיה משלם כסף רב עבור החבר שלכם. אתם מתחילים לחשוב על כל סימני החבלה על גופו, סימנים שהיו מופיעים לאחר אותם לילות בהם הוא לא היה אתכם. אתם נזכרים כמה הוא היה יפה ובוודאי נראה מושך מאוד למי שמחפש ריגושים כאלו בשכונות. אתם חושבים ונזכרים ברכב ממשלתי שעבר פעם בשכונה, בלילה, מגיח מסמטה שאתם לא מעיזים להיכנס אליה אפילו לאור יום.

 

אתם מגלים, כאשר כבר מאוחר מידי, שחברכם היה זקוק לכסף נוסף בשביל אחותו שחלתה באיידס. הדרך היחידה לעשות זאת הייתה לאיים בסחיטה על אותו נוסע ברכב ממשלתי. חברכם איים על "מיטיבו" שהוא יספר לעיתונות או ליריבים פוליטיים מה הוא אוהב לעשות במיטה ועם מי."המיטיב" לא יכול להרשות לעצמו את זה, אתם כבר יודעים את ההמשך.

זהו סיפור שבו הדמויות, בסופו של דבר, לכודות בלי יכולת לעשות מאומה על מנת לנקום או לעזור. זהו סיפור כואב שהופך כואב יותר בסופו. זהו סיפור אימתי שנוגע בכל הרמות. גם עלילה כזו היא ללא כל ספק, משחק בחצר האחורית, אחת החצרות הגדולות והנוראיות שאי פעם התקיימו. לצערי לא צריך לטוס ליבשות אחרות על מנת למצוא מקומות בהם דבר כזה ייתכן, גם בארצנו הקטנה יש מקומות בהם נערים מוכרים את עצמם בשביל כסף, ואלו שמשלמים הם לא רק אנשים הזקוקים לפורקן, הם בהחלט אנשים בעלי עוצמה וממון. השחיתות והרשע האלו נמצאים בכל מקום, הם מדבקים, הם מחלה, אולי המחלה הנוראית מכל המחלות, אפילו לחולי איידס יש תקווה לריפוי, החולים בשחיתות הם נטולי מרפא.

 

משחקים בחצר האחורית הם משחקים קשים, אני אמרתי זאת כבר בעבר ואני אומר זאת שוב. אלו משחקים הדורשים המון מהשחקנים, הם דורשים המון מן המנחים. לצערי הם לא דורשים הרבה מן הדמיון, הם קיימים, זו המציאות או לפחות חלק ממנה.

כאשר אתם בונים עלילה למשחק כזה חשבו על הנושא, חשבו מה מעניין אתכם בו? מה אתם רוצים לגלות? אולי אתם רוצים לחקור את נפש האדם? אולי רק את נפשכם שלכם? זו הזדמנות פז עבור כולנו לגעת בדברים שלעולם לא נגענו בהם והלוואי ולעולם לא נאלץ לגעת בהם במציאות. למשחקים בחצר האחורית יש מסר, מסר שאולי אתם תרצו להעביר לאחרים, תובנה שהתגלתה לכם ואתם רוצים לחלוק אותה עם חבריכם. חשבו על זה, תנו למילים לשקוע לכם בראש ובלב והחליטו אם אתם מעונינים לעשות זאת. אם אתם בוחרים ללכת על זה ומצאתם את האנשים הנכונים נותר לי רק לאחל לכם בהצלחה.

 

אני רוצה רק להזהיר לגבי דבר: לפעמים יהיה נדמה לכם שאתם היוצרים של הסיפור ושאתם שולטים במצב, אני חושש שלפעמים זו תהייה אשליה.למשחקים האלו דינמיקה משלהם ואם תתנו להם, הם ייקחו אתכם למקומות אליהם לא חשבתם שתעזו להיכנס. לטוב או לרע, תנו לעצמכם לעשות זאת, אל תנסו לכפות את עצמכם על המשחק, היכנעו לו, נסו לחוות כמה שיותר, לטוב או לרע, אתם לא תצאו אותם אנשים.

 

שלכם, תמיד

זיו.

 

 

 

סרטים אמיתיים המציגים זוועות שונות החל מאונס נשים – במקרה הקל- ועד אונס קטינים (בנות ובנים) כאשר לרוב יהיו מלווים בהמון אלימות ויסתיימו ברצח הקורבן. יש סרטי סנאף רבים שאינם מציגים סקס באופן מלא אלא רק צרות התעללות שונות ומשונות והכל, כאמור, אמיתי לחלוטין.

 

אני לא מאמין שממש תשמחו לגלות את כל האמת על התעללות בילדים. זה לא נושא משמח כלל. יש ילדים שהוריהם מתייחסים אליהם כאל חיות וגרוע מכך. ילדים שמעבירים את ימיהם כבולים באזיקים לצינורות החימום בבתיהם. ילדים שלא מקבלים מזון. ילדים שחיים בצורה מזוויעה וכל זאת בגלל שהוריהם מחליטים "לחנך" את הילד. זכרו זאת שאתם קוראים את הכתבות הללו. כל הנושאים עליהם אני מדבר הם אמיתיים, המקרים שאני מביא הם אמיתיים, זהו העולם בו אנחנו חיים. אל תשכחו זאת לעולם.