משחקים בחצר האחורית – סופות בוגדניות

מאת: זיו קיטרו

 

כתבה זו היא חלק מסדרת כתבות אשר כותרתן "משחקים בחצר האחורית". כתבות אלו עוסקות באספקטים האפלים יותר של עולמנו ומנסות לתת דרך להשתמש בנושאים כמו: רצח, אונס, מעשי סדום, התעללות בילדים, רוצחים סדרתיים וכדומה במשחקי תפקידים.

אני רוצה להזכיר לכולכם, נושאים אלו הם אמיתיים לחלוטין, הם קורים בכל יום סביבנו, הם חלק מהעולם בו אנו חיים, אלו אסונות שנופלים על אנשים ומשפחות וגורמים לנזק שלעולם לא ניתן להתגבר עליו. הסיבה שאני מביא את הנושאים לעיתון מסוג זה היא פשוטה. משחקי תפקידים יכולים לתת לנו זווית ראייה חדשה על הנושאים, הם יכולים לקרב אותנו לדברים האלו ולעורר אותנו שלא נשכח שזה לא משחק.

אני מקווה, דרך משחקי תפקידים לתת אפשרות לאנשים לגעת בכאב ולהבין שאי אפשר להתעלם מן הנושאים האלו.

בגלל סוג התכנים שכתבות מסוג אלו עוסקות בהם נראה לי רק נכון שכתבות אלו לא יקראו ע"י אלו שאין להם הבגרות הנפשית להתעסק עם הנושאים ולכן:

כתבות אלו הן לבני 18 ומעלה.

 

"אנשים לא מכירים אותי. הם חושבים שהם מכירים אותי, אבל הם לא." – אנדרו קונאנן, הערה שהעיר לחבר באפריל 1996, זמן קצר לפני שהתחיל במסע רציחות ברחבי ארה"ב.

 

נגענו בנושאים רבים עד כה אשר קשורים במשחקים קשים, דיברנו על צורת מחקר ועל בניית הדמויות, נגענו בסוגי העלילות ובסיבות בגללן בכלל נתחיל לשחק במשחקים מסוג זה. כאשר דיברנו על דמויות דיברנו רק על דמויות השחקנים, האנשים שחווים את המשחק, את הטראומות ואת האסונות הנוראיים שבעולם הזה, כעת הגיע הזמן לדבר על הדמויות האחרות, דמויות המנחה, אותם אנשים אשר בגללם כל הדברים האלו קורים, הרוצחים, האנסים, ההורים המכים. אותם פושעים שלרוב לא נכלאים, אלו שכולם יודעים שהם גורמים לנזק אבל אנחנו ממשיכים לשתוק. אנחנו הולכים לצלול אל עולמם של האנשים אשר גורמים לכאב.

 

ראינו עד כה שיש המון פשעים שנופלים לקטגוריית "משחקים קשים" ועבור כל סוג פשע כזה יש לנו גם מבצע שעומד מאחוריו. הפשעים הללו לא מתרחשים להם מעצמם, הם לא מבוצעים ע"י דמויות לא ברורות ללא פנים או שמות. לכל איש יש שם, לכל רוצח יש פנים, לכל אנס יש קול וחשוב לזכור את הדברים הללו. הפשעים האלו מתבצעים לא ע"י מפלצות הבוקעות מתוך מערות, אלו לא אורקים או גובלינים, לא מדובר בפיראטים גלקטיים הקיימים רק בסיפורים. מדובר באנשים, כמוני וכמותכם, אנשים שנושמים, אוכלים וישנים. בני אדם שעוברים חוויות שונות בחיים, חלקם אוהבים, לחלקם יש משפחות, לחלקם יש ילדים.

 

בכל פעם שאנו קוראים על פשעים מסוג זה או מחליטים לשחק במשחקים הנוגעים בנושאים אלו, חשוב שנזכור שמעל כל דבר אחר הפושעים האלו הם בני אדם.

למה אני טורח להדגיש את זה? במיוחד אחרי שאני נמנע להתייחס לפושעים אלו בתור בני אדם בכל הכתבות האחרות?

אני מזכיר לכם שאלו בני אדם כדי שתבינו את הזוועה, כדי שלא יהיה לכם קל לעכל את העניין. אם הם היו מפלצות היה זה כל כך קל להסביר את ההתנהגות שלהם, זה היה קל יותר לקבל את הדברים שהם עושים. בגלל שאנחנו לא מוכנים לקבל את העובדה שהם בני אדם אנחנו קוראים להם בשמות, נותנים להם תארים כאלו ואחרים.

 

 אנחנו מבקשים מרופאים מוסמכים לאבחן אותם ולומר לנו "הירגעו, לא מדובר באדם, מדובר ביצור ביולוגי החולה בנפשו ומתנהג כחיה הדורשת דם", אנחנו דואגים לצלם אותם בראשינו כבהמות חסרות בינה, כתם שחור על הציוויליזציה האדירה שלנו. כל הזמן הזה אנחנו מרחיקים ממוחנו שמדובר בשכנים שלנו, בחברים שלנו, בילדים שלנו, בהורים שלנו. אנחנו מתעלמים מהעובדה שמדובר ביצור אנושי לחלוטין. אנחנו חוטאים לאמת, חוטאים לעצמנו, כי בכך שאנו נותנים להם את התוויות האלו אנחנו מפחיתים את החומרה של המעשה, אנחנו אפילו מוכנים לומר שזה מובן כי "הוא לא בן אדם, הוא חיה. בן אדם לא מכריח בני אדם אחרים לקיים איתם יחסי מין תחת איומי אקדח, בן אדם לא מטפטף חומצה במשך שעות על בני אדם אחרים. בן אדם לא אונס תינוקת בת שלוש שנים מייד אחרי שאנס את אימה".

 

ההשוואה הזו לחיה, מדוע אנחנו עושים זאת? שלא כמו הרוצחים האלו, חיות לא תוקפות בשביל הכיף1, הן לא רוצחות יצורים אחרים. חיות הורגות על מנת לאכול או במצב בו הן נמצאות בסכנה ומגינות על שלהן. אפילו החיות, אליהן אנו ששים להשוות את הרוצחים שבינינו, אפילו הן "אנושיות" יותר מרובנו. ובקשר למעשים שהבאתי בציטוט למעלה,אני מצטער לנפץ את הבועה שלכם ושל כל אלו שאומרים את הדברים האלו אבל: בני אדם כן עושים את זה.

 

את הפשעים הספציפיים שהזכרתי קודם לכן ביצע בן אדם בשם דונאלד "פי ווי" גסקין, אחד מהרוצחים הסדרתיים הנוראיים ביותר שהיכו בארה"ב, אחד מבני האדם הנוראיים ביותר שחיו אי פעם.

אבל למה ללכת רחוק? יש לנו פושע נוראי אחר שחטא הרבה יותר לאנושות, שהוביל מיליונים אחריו, אדם שגרם להכחדתם הכמעט מוחלטת של עמים. אדולף היטלר לא היה מפלצת, הוא היה בן אדם. אם הוא היה מפלצת, אם הוא היה יצור מכוכב אחר בעל תפיסה שונה וללא תובנות והיסטוריה אנושית, אם זה היה המקרה, לשואה היה הגיון.

 

אבל בשואה אין היגיון, אין הבנות, אין מקום לסליחה. רצח עם או רצח של ילד, הפשעים מתבצעים ע"י בני אדם. אסור לשכוח את זה לעולם ואם אי פעם נשכח, לא נהייה טובים יותר מאלו שביצעו את המעשים הנפשעים והנוראיים האלו. בכך שאנו מעניקים את התוויות הללו לפושעים האכזריים האלו, אנחנו נותנים להם לגיטימציה להתנהג כפי שהתנהגו, אנחנו נותנים להם תירוצים, אנחנו מייפים את ההיסטוריה.

זכרו שחלק מן הפושעים עברו השפלות בחייהם, חלק עברו מסכת ייסורים נוראית שגרמה לעיוות בנפשם, אולי אלו הסיבות להתנהגותם אבל אלו לא סיבות שהופכות אותם למשהו אחר פרט לבני אדם פגועים שמעבירים את הפגיעות הלאה.

 

כאשר אנחנו משחקים בחומר קשה חשוב שנזכור את הדברים האלו. חשוב שלא נשכח שהפשעים שבוצעו בדמויות והדברים שעומדים להתרחש במהלך ההרפתקה, לכולם מכנה משותף אחד: הגורם האנושי.

אחד הדברים שאנו רוצים להשיג במשחקים מסוג זה (אני לפחות מעוניין) הן הבנות על הנושאים, ניסיון ליצור דיון דרך משחק. ברמה מסוימת זה מה שאנחנו עושים במשחקי תפקידים (אלו של משחק עומק ולא משחקי "חתוך'תם וחסל'תם"), אנחנו מתדיינים על רעיונות. במשחקים בחצר האחורית הרעיונות ברורים, כעת אנחנו מנסים להבין אותם ברמה כשלהי.

 

על מנת שהחוויה תהייה אמיתית ושהמשחק לא ייפגם חשוב שלא נפחית בעוצמה של הפשעים, שלא נמעיט בחשיבות של הגורם האנושי. יותר מכל איום אחר, האיום שבני אדם מהווים זה לזה הוא המסוכן מכולם.

לאלו מכם שמעונינים להריץ משחקים בחומר קשה במערכות ללא בני אדם (מערכות פנטזיה לדוגמה), זה לא בלתי אפשרי (כמו שציינתי בכתבה הקודמת) אבל נקודת המבט משתנה והיחס משתנה, עדיין גם שם אנושיות היא שהופכת את הפשעים לבלתי נסלחים.

אז בוא נתחיל ולהתרכז קצת, בוא נראה מי הם האנשים אשר גורמים לצלקות שלא מגלידות, אשר גורמים לאבדות שלעולם לא ניתן יהיה להשיב.

 

ראשית יש צורך בחלוקה בין הפושעים השונים. משחקים בחצר האחורית מתעסקים בסוגי פשעים שונים, בזוועות שונות אשר האנושות יוצרת. לא כל פשע חמור מתבצע ע"י רוצח סדרתי קניבלי, פשעים נוראיים יותר מתבצעים סביבנו יומיום, הם מתבצעים ע"י אנשים שאיש מבינינו לא שם עליהם את התווית "פושעים" ועם זאת, אלו האנשים שיש לסמנם ולדאוג שלעולם לא ישכחו. אני מדבר על משפחות, משפחות רגילות לחלוטין אשר סוגרות את המאורעות שמתרחשות בתוך חומות ביתם. משפחות אשר גורמות לצאצאיהן לנזק אדיר, נזק שלרוב, מתגלגל הלאה אל הדור הבא.

 

אילו סוגי פושעים ופשעים יש לנו שם, מאחורי חומות הברזל שמורמים בכל יום על מנת להסתיר את האימה שבפנים? בבתים חמים למראית עין אנחנו יכולים למצוא: אב אשר מכה את ילדיו עד זוב דם, אם אשר מלבישה את בניה בבגדי נשים ומכריחה אותם לקיים יחסי מין איתה, דוד אשר משחק משחקים אסורים עם אחייניו במקלחת, סבתא שרוצחת את רגשותיהם של נכדיה, אחים אשר משפילים את אחיותיהם למען שעשוע...הרשימה יכולה להמשיך עוד ועוד.

אין פה רצח, לא פיזי אבל המוות נמצא שם, לוקח את השייך לו בכל יום, חלק אחרי חלק, ללא רחמים.

 

האנשים אשר מבצעים את הפשעים הלא נתפסים האלו הם אנשים רגילים לחלוטין. הסיבות למעשיהם שונות ומגוונות. כאשר אנחנו נתקלים באלימות ניתן להמר בביטחון רב למדי שהמכה היה בעבר מוכה והוא מעביר הלאה את דרך התקשורת היחידה שידועה לו. האם אנחנו צריכים לסלוח לו ולומר "אההה, הוא הוכה כשהיה קטן ולכן הוא מכה. זה מובן לחלוטין"? לא, אין כאן מקום לתירוצים. אנחנו יכולים להבין את המניע אבל לא להסכים איתו, לעולם לא. אם אשר מכריחה את בנה לקיים עמה יחסי מין, למה היא עושה זאת? תפיסה מעוותת של מיניות ומערכות יחסים, אולי כי גם היא חוותה משהו דומה? אולי, יש סיבות אחרות, מחלות נפש שונות. שוב, אנחנו יכולים להבין מה הסיבה, לא להסכים עם התוצאה.

 

מה גורם לאישה זקנה וחביבה לסרס רגשית את נכדיה? אולי היא ניצולת שואה? אולי מרוב פחד שיפגעו היא מחליטה "להגן" על נכדיה היחידים ולדאוג שלא ירגישו, הרי ללא רגש כיצד יפגעו? לפעמים ההיגיון נראה מעוות, גם אז, אני מבטיח לכם, הוא קיים. ההיגיון קיים אבל לנו הוא לא נראה, אנחנו צריכים לשנות את כל תפיסת עולמנו בשביל להבין את נקודת המבט של אותה סבתא.

אותו הדבר לגבי כל חבר משפחה שניתן לחשוב עליו, הסיבות קיימות, אנחנו צריכים לחשוב עליהם, ללא סיבה (מטורפת ככל שתהייה) אין תוצאה.

 

זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע, לא תמיד ניתן למצוא סיבות בקלות יחסית שכזו. ישנם מקרים רבים בהם לא יהיה אפשר למצוא את הסיבה, אבל חשוב לזכור שהיא שם, חבויה עמוק בפנים, מתחת להרים של הדחקה שחכה. 

 

ולפעמים באמת שאין סיבה.

כ 23% מכלל הפושעים החמורים (רוצחים סדרתיים וכדומה) חוו ילדות נפלאה תחת חסות של משפחה אוהבת. הם לא סבלו מעולם, הוריהם לא הכו אותם, הם לא נאנסו ע"י מורה שניצל את מעמדו ומעולם לא התעללו בבעלי חיים. יחד עם זאת בשלב כלשהו בחייהם מצאו את עצמם אותם אנשים "נורמליים" מבצעים מעשים שלא ניתן לתאר, מעשים שאיש לפניהם לא חשב לבצע.

ואולי יש סיבה גם במקרים אלו, סיבה שאינה פסיכולוגית?

 

הרפואה המודרנית מגלה בכל יום דברים חדשים על תפעול גופנו, על כימיקלים שזורמים בגופנו, על השפעות של בלוטות או העדר בלוטות על תפקוד רציף של האדם.

נראה שהמחקרים החדשים מביאים למסקנה שישנם מקרים בהם חוסר איזון כימי במוח יכול לגרום לאנשים להתנהג בטירוף. חוסרים בויטמינים ומינרלים בסיסיים יכולים לגרום לאדם לאבד את שפיותו ולהתנהג בצורה שלא מובנת לנו. תשובה זו יכולה להיות לגיטימית גם להורים מכים אשר הוריהם לא הכו אותם מעולם. חשוב מאוד לקחת את העניין הזה בחשבון שכן כך אנחנו פותחים עולם שלם של אפשרויות, המון תשובות לשאלה הגדולה "למה?"

 

ברגע שאנו מחליטים על הפשע שיתבצע אנו מחליטים גם על פושע (או פושעים, יכול להיות שיש מקום לקבוצה, תלוי בסיפור שיצרנו) וכאשר יש לנו פושע אנחנו מחליטים על היסטוריה.

זכרו שבתור מנחים יש לכם אחריות גדולה מאוד ליצור אויבים שאינם פרודיות מגוחכות של המציאות. אנחנו לא משחקים במשחקים הומוריסטיים, הנושאים חשובים מידי מכדי שנוציא דברים סתם כך. חשבו על הדברים, חשבו על הסיבות שהובילו אדם רגיל לבצע מעשים נוראיים כל כך. ברמה כלשהי אתם צריכים להצדיק את אותו אדם.

 

אולי זה ישמע מוזר ואולי לא, אבל הפושעים הללו, גם כאשר הם יודעים שמה שעשו הוא נורא, הם עדיין מוצאים דרכים להצדיק את עצמם. בתור מנחים אתם צריכים לעשות משהו שהוא לא קל, אתם צריכים לבנות דמות אנושית לחלוטין אשר פועלת בצורה שלא עומדת בקנה מידה אחד עם התפיסה שלנו לאנושיות. חשבו על מה שאתם בונים, חשבו על הדמות הזו אשר אתם מעלים מתוך הריק אל החיים. אתם יוצרים אדם שייעודו יהיה לגרום לאובדן עצום, אנשים אלו אינם רגילים. יש מספר דברים שצריך לקחת בחשבון כאשר בונים דמות שכזו.

 

אני עומד להתרכז בסוג פושעים מאוד ספציפי, רוצחים סדרתיים, אני עושה זאת משתי סיבות עיקריות. האחת היא שרוצחים סדרתיים כוללים במעשיהם מגוון רחב של פשעים זוועתיים כך שניתן לגזור מתוך הדברים את הפשע בו אנחנו מעונינים. הסיבה השנייה היא, אני מודה, על מנת להקל על עבודתי. על מנת לכתוב כתבה שתטפל בכל סוגי הפושעים אני אזדקק למינימום של עשרים עמודים, אני לא רוצה להעביר אתכם את המסע הזה. אז אנחנו עומדים להתרכז בסוג של אנשים, גם כאן החלוקה לא פשוטה כלל וכלל ומגוון הסטיות נרחב מאוד. אני אנסה לדבר להכליל כמה שיותר נושאים אבל אני מקווה שברור לכם שיש עוד המון חומר לכסות.

 

בתור התחלה בוא נסתכל על הפרופיל הכללי של רוצחים סדרתיים, אני רוצה להדגיש שזהו הפרופיל לפי תיקי ה F.B.I ולמרות שהוא "מדויק" תמיד יש יוצאים מן הכלל וכדאי לזכור את זה כאשר אנחנו בונים את האיש שלנו.

לפני הסטטיסטיקות אני מביא לפניכם שתי הגדרות המשמשות את הסוכנות הנ"ל לנתינת "התארים" רוצח סדרתי ורוצח המונים.

רוצח סדרתי – אחד אשר קורבנותיו מתו בשלוש או יותר מקרים כאשר בין המקרים הייתה תקופת "קירור".

רוצח המונים – אחד אשר רצח ארבע או יותר קורבנות במקום אחד ובאירוע אחד.

 

חשבו קצת על מה שזה אומר, חשבו על הדברים שעוברים בראשם של החוקרים כאשר מגיע אליהם דו"ח רצח אחד ואז שני... הציפייה לשלישי יכולה להיות מורטת עצבים. מישהו יכול לקחת על עצמו את האתגר ללכוד את הרוצח לפני שזה יספיק להפוך לסדרתי. או אולי מישהו מחכה בכוונה לרצח השלישי על מנת שיוכל ללכוד רוצח סדרתי?

יש הגדרה נוספת לרוצחים המוניים ורוצחים סדרתיים, הגדרות אלו נבנו ע"י המדיה בארה"ב, אני חושב שיהיה זה נכון להוסיפם כאן.

 

רוצח המוני- אחד אשר רצח שלוש או יותר קורבנות בפעם אחת או אשר רצח "מספר רב" של אנשים במשך תקופה.

רוצח סדרתי – רוצח אשר קורבנותיו הם שלוש או יותר כאשר בין רצח לרצח יש תקופה המתנה. יכול לפעול בצורה דומה, לעקוב אחרי לוח זמנים מסוים ו/או בוחר קורבנות מסוג מסוים מאוד. הקורבנות יכולים להיבחר בקפידה או באופן מיקרי.

 

אנחנו רואים שלפי הגדרות ה F.B.I אין חשיבות לתאימות במקרים. אדם שרוצח בצורות שונות קורבנות שונים הוא עדיין רוצח סדרתי, אם רצח שלוש קורבנות. עובדה זו יכולה להיות חשובה מאוד.

 

יש לנו את ההגדרות וכעת בוא נסתכל על פרופילים קצת: 84% מהרוצחים הם לבנים, 16% בלבד הם שחורים. 90% מהם הם גברים, נשים תופסות 10% בלבד (אבל אין לזלזל בהם, כפי שנראה בהמשך נשים אינן עדינות יותר כאשר הן מבצעות את הרציחות). למרות שכרוצחות נשים אינן הרוב הן "זוכות" לתפוס רוב בתור קורבנות, 65%. לעיתים נדירות רוצח מגזע אחד בוחר לרצוח מישהו מגזע אחר. מאחר ורוב הרוצחים לבנים כך גם הקורבנות, 89% (יש סטייה קלה של 5% אחוז... מעניין לא?).

 

למרות רמת האי קיו הגבוהה שלהם, הם נכשלים בבית ספר, לא מצליחים להחזיק בעבודה לאורך זמן ולרוב עובדים בעבודות שלא דורשות מאמץ מנטלי רב. בגלל ילדותם הקשה רוב הרוצחים הסדרתיים שונאים את הוריהם, גם אם ההתעללות שחוו הייתה ע"י זר ולא משפחתם הקרובה. רובם הגדול עבר תקופה בה חיו במוסד לשיקום צעירים ויש להם מקרי אלימות כבר בגילאים מוקדמים. רוצחים סדרתיים רבים ניסו להתאבד מספר פעמים רב. רבים מהם מפתחים משיכה לפורנוגרפיה קשה הכוללת אלימות ופטישיזם.

 

רוצחים סדרתיים הם לרוב צעירים, 44% מתחילים את "מסעות הרצח" שלהם בסביבות גיל העשרים, 26% מתחילים בגילאי העשרה ו-24% מתחילים בגילאי השלושים. נראה שהקורבנות באים מאוכלוסייה מאוד ספציפית. יש עבודות שבהם הסיכון להירצח גבוה מאוד: זנות היא דוגמה אחת למקצוע כזה. עבודה כקופאי/ת בשעות מאוחרות או כל עבודה ששעות הפעולה הן מאוחרות וסוג העבודה חושפת את האדם לשוטטות בלילות, חושפת אותו להיות קורבן. גם אם תעבדו בעבודה משרדית לא תהיו מוגנים לחלוטין. 15% מהקורבנות נבחרים באופן מיקרי.

 

יש לנו קצת מידע סטטיסטי וזה בהחלט נותן לנו כיוון, בהמשך אני אביא מספר דוגמאות לרוצחים סדרתיים על מנת לתת לכם נקודת מבט טובה יותר על גודל הזוועה.

סטטיסטיקות הן לא העיקר, הן הכיסוי המעטה שילבש הרוצח שלנו. מתחת לעור הלבן של רוצח הנשים בן ה-23 פועלים כוחות אדירים ונוראיים, כוחות שיכולים להיות פיזיים או נפשיים ואין לזלזל באף פן שכן כל אחד מהם יוצר את המוח המסוכן הזה שגורם למציאות שלנו להיות עגומה כל כך.

 

המקום להתחיל בו, כל נראה לי, היא תקופת הילדות של האנשים האלו. הרבה מאוד מן הרוצחים הסדרתיים סבלו במהלך ילדותם, הם נאלצו לחיות בתנאים שאינם תנאים. הם חוו השפלות ואלימות פיזית ופסיכולוגית. אלברט דסאלבו "החונק מבוסטון" גדל בבית בו האב היה מביא זונה בכל ערב ומקיים איתה יחסי מין בסלון מול ילדיו, אימו של דסאלבו הייתה זוכה במנה גדושה של אלימות ולא הייתה מעיזה לומר משהו בנידון. אימו של צ'ארלס מנסון הייתה ביסקסואלית אלכוהוליסטית אשר הייתה מוכרת את בנה לזנות בתמורה לבירה. כאשר היא נאסרה נלקח מנסון הצעיר לחיות עם דודו אשר קרא לו "רכיכה" ושלח אותו לבית הספר בשמלות. כאשר נלקח מנסון "לבית מוגן" הוא הוכה שוב ושוב במוט ברזל בגלל שנהג להרטיב את המיטה.

 

אלברט פיש חונך בבית ספר בו מורתו הייתה מפשיטה את התלמידים אשר הפריעו לה (בנים ובנות) והייתה מכה אותם על איברי המין מול כל הכיתה. ג'וזף קלינגר (אשר בין קורבנותיו היה בנו שלו) גדל אצל משפחה מאמצת שם חונך ע"י פטיש, שוט תשע זנבות ואיומי סירוס. הרשימה ממשיכה עוד ועוד. לפי תיקי ה F.B.I 42% מהרוצחים הסדרתיים סבלו מאלימות פיסית בילדותם, 43% נאנסו בילדותם. 74% מכלל הרוצחים הסדרתיים סבלו מאלימות פסיכולוגית מתמשכת. שוב יש לציין שיש את אלו שחייהם עברו על מי מנוחות ולא הייתה שום סיבה הגיונית להתפרצות האלימות שלהם.

 

אך מה עוד יכול לגרום לאדם להפוך לרוצח סדרתי? מה אם ילדותו הייתה מושלמת? ובכן יש מספר תיאוריות בעניין. הראשונה גורסת שמוחנו "המתורבת" בנוי על מוח פרימיטיבי שפועל על פי אינסטינקטים אלימים מאוד. רבים מאתנו מצליחים לגבור על האינסטינקט בזכות התבונה שלנו, ההיגיון והחינוך. חלק קטן לא מצליח לשלוט בקומפלקס-R (כפי שמכונה המוח הפרימיטיבי) ולכן הם נתקפים בפרצי אלימות נוראיים כל כך. תומכי פרויד מסתכלים על העניין בצורה שונה, הם רואים את "האיד" כאשם וחושבים שאותם רוצחים אינם "דמויי איש קדמון" אלא אנשים שאישיותם "הוממה" והם לכודים בתקופה ילדותית של התפתחות פסיכו סקסואלית.

 

ישנן תיאוריות הגורסות שפגיעה פיזית (מכה לראש, פגם מלידה, חוסר איזון הורמונלי) היא האחראית להתנהגותם של רוצחים סדרתיים (חשוב להדגיש שהרבה מן הסטטיסטיקות והסיבות מתאימות גם לאנסים ורוצחים המוניים. הסיבה שרוצחים "חד פעמיים" לא נכנסים לקטגוריה היא שהם פועלים ממניעים שונים לחלוטין ולרוב מתוך התקף חד פעמי). אחרים טוענים שסיבות סוציולוגיות הן האחראיות (צפיפות אוכלוסין, גזענות, חשיפה רבה מידי לאלימות דרך המדיה) ליצירת רוצחים סדרתיים. ישנן תיאוריות רבות אחרות, אחת מהן גורסת שרוצחים סדרתיים נוצרים בגלל מחלה הנגרמת מזיהום.

 

סיבות רבות כל כך קיימות ותיאוריות שעולות כל הזמן ככל שהמדע מתקדם ומתפתח לכל הכיוונים. אבל אולי יש משהו אחר שיוצר את אותם רוצחים סדרתיים, משהו הרבה יותר קשה להבנה. אותו "משהו" הונצח בספרו של הרמן מלוויל אשר נקרא "בילי באד". שם רוצח מטורף מעוניין לחסל את הגיבור ללא סיבה ברורה. באחת הפסקאות כותב הרמן: "קלגראט (הרוצח) לא הושפע מהסביבה או מחשיפה יתרה לאלימות המופצת דרך הטלוויזיה והעיתונות. הרשע שפועם בתוכו הוא משהו עמוק יותר, משהו איתו הוא נולד".

סיבה זו הוא אולי המפחידה מכולם כי היא גורסת משהו איתו קשה לנו להתמודד, היא גורסת לחוסר סיבתיות לפשעים, היא גורסת ל"רשע טבעי" ממנו לא ניתן להתחמק.

 

לא יהיה זה נכון לחלוטין לגזור את סוג הפשיעות מתוך ההיסטוריה של הרוצח אבל בהחלט ניתן אולי לראות השפעות ישירות למחצה.

אנחנו רואים שרבים מהרוצחים הללו סבלו מאלימות מידי אביהם, אין זה אומר שהם רצים ברחובות בחיפוש אחר אבות להכות. הם ירצחו, נשים ולאיו דווקא גברים. הם יאנסו אותם ויחתכו אותם, ייקחו את הזמן בריטוש איברים. ההקשר היחיד שאולי יהיה בין ילדותם לרציחות  הוא שהקורבנות ידמו לאמם (אותה הם מאשימים שלא פעלה על מנת להגן עליהם). חשוב לזכור את זה כדי שנבין שהפשעים למרות שניתן (אולי) להסביר את מקורם, עדיין אין בהם היגיון ואין מקום להבנה מוחלטת.

 

כאשר אתם יוצרים לכם את האדם הזה אשר יהווה את הבסיס לפגישות שלכם אתם צריכים לקחת את הדברים האלו עליהם דיברתי. גם אם החלטתם שאין סיבה בילדותו, זו גם סיבה שתצטרכו להסביר לעצמכם. כל אירוע נגרם ע"י דחף, ללא דחף אין פעולה ולכן אתם, לפחות, צריכים להבין את המניעים של הרוצחים שלכם. אין מצב בו תגידו "הוא רוצח כי ככה". אם תאמרו "הוא רוצח כי הוא מרגיש שבא לו לרצוח", זו כבר נקודה מעניינת. אולי הרוצח שלכם לא חוקר את נפשו ומנסה לגלות מהו הדחף הזה לחסל חיי אדם, אבל אתם צריכים לעשות את המחקר הקטן הזה אל תוך נפש האדם.

 

תתפלאו לגלות שרוצחים רבים מושפעים מאוד מן הדת. גם אלו שפונים לשטניזים עושים זאת מתוך יריקה בפני האל, אלו בו הם מאמינים ולרוב חוששים ממנו ולכן מחפשים דרך להגם על עצמם מזעמו.

אלו שלא פונים לכיוונים אחרים הרחוקים מן הדת, פעמים רבות מענישים את עצמם בצורות שונות וזאת כי הם מרגישים שעשו משהו רע, משהו שהוא "אסור" ועדיין הם לא יפסיקו ולא יחשבו שממש חטאו. הדואליות הזו היא אולי אחד הדברים הקבועים שחווה רוצח סדרתי. הוא יכול להיות חולה ניקיון שלכל חפץ בביתו יש מקום וזווית בה הוא מונח, יחד עם זאת אותו אדם מסוגל לקרוע במו ידיו איברים של קורבנות שלו ולשטוף את עצמו בדמם. מייד אחר כך הוא ידאג להתרחץ מספר פעמים וירגיש מטונף (ואולי אף יכעס על הקורבן שלכלך אותו כך).

 

הענשה עצמית יכולה לבוא בצורות שונות: הכאה עצמית עם שוטים או מקלות, החדרת חפצים חדים אל תוך הגוף, פציעה בעזרת סכינים חדים או חפצים לא חדים. פעמים רבות הפחד מהאל מתהפך והופך "לסיבה" לרצח. רוצחים אלו יכולים להקריא לקורבנם פסוקים מהתנ"ך תוך כדי או לפני שהם מתעללים בהם. רבים יכולים להרגיש שהם נביאי זעם שעושים את דברי האל (בכך הם מגנים על עצמם, אין להם צורך לחשוש מהאל, אחרי הכל הם פועלים בשמו). מערכת יחסים של שנאה / אהבה לאל יכולה להראות כהשתקפות מערכת היחסים של הרוצח והוריו, האל משמש כדמות הורה והרוצח הוא הילד המבקש את תשומת הלב.

 

מערכות יחסים משונות יכולות לבוא לידי ביטוי בצורות שונות. ביניהם גם רצח בזוגות. 28% מהרוצחים פועלים בזוגות. הם מתחברים לתקופה מסוימת ועוזרים אחד לשני להגיע לסיפוק אותו הם מחפשים. מתוך כך אנו מגלים משהו נוסף, פטישיזם: פולחן חפצים, נתינת תשומת לב רבה לחפץ מסוים, תשומת לב רבה מידי לרוב. אפשרות שנייה היא פולחן אישי כלשהו, כמו נגיעה בארון בלטיפה לפני שפותחים אותו. פטישיזם הוא פולחן אישי או ציבורי וכולל סטיות רבות. רבים מן הרוצחים מפתחים פטישיזם ואוספים את החפצים שהם מוצאים מקורבנותיהם. איסוף של שיערות ערווה (או על אזור הערווה לפעמים) של נשים, לקיחת נעליי עקב וקטלוגם (היו מקרים בהם הרוצחים כרתו את כף הרגל יחד עם הנעל ושמרו אותה במקררים גדולים). פטישיזם יכול לבוא בכל צורה שהיא.

 

רוצחים רבים נהנים להיות מציצנים, לפעמים הם מצלמים אנשים בביתם או ברחוב, לפעמים בזמן שאלו מקיימים יחסי מין ולפעמים סתם כך. מאחר ורוצחים רבים בוחרים קורבנות מסוימים ואף מקדישים זמן רב למעקב אחריהם ניתן למצוא בין רכושם תמונות רבות של הקורבן. אלו שפועלים בזוגות נהנים לרוב לצפות בבן זוגם בפעולה, כאשר הוא אונס או משסף את הקורבנות שבחרו. פטישיזם הוא רק צורה אחת של סטייה הנקראת "פאראפיליה" או "אהבה אנורמלית", סטיות נוספות שניתן למצוא הן: קיום יחסי מין עם חיות, אכילת צואה, התפלשות בשתן, אכילת צמחים (לרוב מאוד מסוימים ובעלי משמעות עבור הרוצח, גם אם ברמה תת הכרתית), פדופיליה (קיום יחסי מין עם ילדים), יחסי S&M ועוד.

 

רוצחים רבים הנם סדיסטים מטבעם ואינם מסתפקים בגרימת הנזק, הם רוצים לראות את קורבנם מתפתל עוד לפני שהם ממש גורמים לו לנזק. אולי זו השפעה ישירה של העינויים המנטליים שעברו כילדים ואולי לא אבל העניין קיים. אלו שלוקחים את זמנם בבחירת קורבנם ובלכידתו לעיתים נדירות בלבד רוצחים ועוזבים את הזירה מייד. יש טקס שהם חייבים לעשותו. הם יכולים להתחיל בתיאור של מה שעומד לקרות, הם יראו לקורבן את הכלים איתם יבצעו את הרצח וההתעללות הפיזית. רבים מהם יאנסו את קורבנם בכל צורה שימצאו לנכון ולפעמים אפילו ישקרו ויאמרו לקורבן שאם יעשה מה שיאמר לו לעשות (לו או לה, רוצחים סדרתיים רבים אינם מוצאים את עצמם מבחינה מינית) הוא יצא חי מהעניין.

 

כאשר מתחיל השלב של הרצח רוצחים רבים ייקחו את הזמן, הם יוציאו את המיטב שהם יכולים בזמן הקצר יחסית שיש להם וידאגו שהקורבן יסבול כמה שיותר לפני שיוציא את נשמתו. לפעמים הקורבן ייאנס אחרי שהומת וגופתו תסבול מהתעללות נוספת.

דונאלד "פי ווי" גסקין, אותו הזכרתי קודם לכן, היה מסתובב בחנויות לחומרי בניין וצופה על המדפים, שואב רעיונות לרצח הבא, מוצא דרכים חדשות להתעלל בקורבנות שלו.

יש רוצחים אשר לומדים מניסיונות העבר שלהם ומגלים דרכים בהם הקורבן יחיה זמן רב יותר, כך הם מגדילים את זמן ההנאה שלהם.

 

גסקין, לדוגמה, העביר 12 שעות עם זוג נערים שמצא. הוא אנס אותם וחתך אותם עד שהתעלפו, אז חיכה שהתעוררו וחתך את שק האשכים שלהם, דואג שישובו להכרה לפני שבישל את התוכן ואכל אותו לפני עיניהם. לאחר מכן עברו אונס נוסף ורק לאחר שגופם לא עמד בכך יותר והמערכות קרסו הם מתו. גסקין היה מוכן להמשיך.

מאכל של חלקי אנטומיה (או אפילו אכילת אנשים שלמים) לא היה משהו אותו עשה "פי ווי" בלבד. אחוז מסוים מהרוצחים נהנים מקניבליזם ומוצאים דרכים רבות לספק את הרעב הנוראי שלהם.

 

במכתב אותו כתב אלברט פיש לאם שאת ילדתה חטף תיאר הרוצח מה עשה לילדה בפרוטרוט. על מנת להרגיע את האם הוא ציין שלא אנס את ילדתה "היא מתה בתולה" כתב בסיום המכתב.

כאשר הובא למעצר סיפר האיש מה עשה לקורבנות אחרים שלו, בוידוי נתן הרוצח מספר טיפים לגבי בישול ואפייה של ילדים קטנים וכיצד לתבל את הבשר על מנת לקבל ממנו את מלוא התענוג.

 

דבר חשוב נוסף שניקח בחשבון כאשר אנחנו יוצרים את הרוצח שלנו הוא שיטת ההפטרות מהראיות, לאיו דווקא הכלים (אותם הרוצח שומר ודואג לטפח) אלא הקורבן עצמו.

גם כאשר הרוצח אוכל את קורבנותיו עדיין נותרות העצמות שיש להיפטר מהן.

נראה שגם כאן מגלים האנשים האלו תושייה רבה.

אחת השיטות המעניינות להיפטרות מגופות היא בעזרת חיות אקזוטיות, תנינים במיוחד. קבורה בחורשות ויערות היא דרך נוספת אבל דרך שללא ספק הוכחה כמוצלחת ביותר היא קבירה בביצות. לאחר הרצח קושרים את הקורבן וכל רכושו (למעט כסף) יחד ומוסיפים משקולות כמו אבנים, את הצרור הגדול מטילים לביצה. המשקל מושך את הקורבן מטה אל תוך תהומות מהם אין חזרה.

 

אין צורך לציין שדרי הביצה עוזרים גם כן בחיסול כל ראייה שאולי תצוף על פני הביצה.

 

הדבר החשוב ביותר לזכור הוא שתמיד יש סיכוי שהרוצח לעולם לא ייתפס (ואני מדבר על אחוזים גבוהים מאוד) אלא אם כן הוא רוצה להיתפס.

חוקרים רבים מסכימים שישנם מצבים בהם רוצחים סדרתיים או אנסים פועלים בצורה כזו שיהיה ניתן למצוא אותם, הם רוצים להיתפס והסיבות לכך שונות ומגוונות. יש את אלו שרוצים להיתפס על מנת לזכות בהכרה על גאוניות מעשיהם, יש את אלו (עליהם דיברנו קודם לכן) אשר מודעים לכך שמעשיהם "רעים" והם מחפשים דרך לעצור, מנגנון תת הכרתי משאיר סימנים לחוקרים על מנת שיוכלו ללכוד את הרוצח שכן הרוצח עצמו לא מסוגל להפסיק לבד.

 

כל מה שהבאתי לפניכם הוא רק קצה הקרחון בכל מה שקשור לפשעים קשים. אני רוצה שתזכרו שהפשעים החמורים ביותר לא מתבצעים ע"י רוצחים סדרתיים בלבד. כמו שציינתי בתחילת הכתבה, משפחות הרוסות הן פשע מפני עצמו, פשע שהתוצאה הקשה ביותר שלו היא יצירת רוצחים סדרתיים.

ניתן למצוא מידע רב ברחבי האינטרנט (דרך האתרים שנתתי לכם בעבר) ובספרים רבים שיצאו בנושא, היכנסו ל"אמאזון" ואני מבטיח לכם שתמצאו ערמה עצומה של ספרים בנושא.

 

ספר שניתן למצוא בארץ בחנויות הספרים והוא מומלץ נקרא "יומני חקירה" מאת קולין אוואנס, בספר תמצאו 100 מקרים מרחבי העולם (כולל בארצנו שלנו) של פשעים שונים. למרות שהוא מתורגם לעברית הוא עדיין מצוין. זה ספר עובדתי, לא סגה בדיונית, אז אל תרוצו לחפש בשפת המקור, זה לא משנה כלום. הזוועה בפנים לא נשמעת יותר טוב באנגלית. ספר אחר עליו אני ממליץ מאוד נושא את השם "The A to Z Encyclopedia of Serial Killers” אשר נכתב ע"י Harold Schechter ו David Everitt. ישנם גם ביוגרפיות שונות שנכתבו על וע"י רוצחים שונים, שווה קריאה אבל אני מזהיר מראש שכל הכתבה הזו נראית כאילו עברה צנזורה קשה ביותר לעומת מה שכתוב בספרים הללו. ראו הוזהרתם.

 

רוצחים סדרתיים מדפי ההיסטוריה:

לאורך הכתבה הזכרתי מספר שמות של רוצחים סדרתיים. החלטתי לתת כאן מספר שורות שיספרו בקצרה על כל אחד מהם ולהוסיף עוד מספר רוצחים חשובים. אני לא עומד להיכנס לכל פרטי המקרים אבל הקישור הראשון שהוספתי בכתבה זו (קישור שכבר היה כאן בעבר אבל חשוב לי שיצורף לכתבה זו) יפנה אתכם לחומר נוסף על הרוצחים הללו.

 

בל גונס – (Belle Gunness), "האלמנה השחורה" רצחה לפחות 14 גברים איתם הייתה מתחתנת, דואגת להעביר את הירושה על שמה ואז מחסלת אותם עם גרזן. הצורה בה ביצעה את הרציחות, הרתיעו רבים מן החוקרים. מוחה היה חד מאוד וקר מאוד. היא פעלה בצורה מחושבת מאין כמוה במשך שנים. כאשר הכתה בקורבנה לא הייתה זו מכת חסד אלא רצח ברוטלי ונוראי, מכות רבות שהונחתו על הקורבן בעזרת הגרזן האהוב עליה.

 

דונאלד "פי ווי" גסקין – (Donald “pee wee” Gaskins) אחד מהרוצחים הנוראיים ביותר בארה"ב. הוא רצח יותר ממאתיים קורבנות. קורבנותיו היו נשים, גברים, תינוקות, בני עשרה. זה לא שינה לו. הוא רצת את אחייניתו וחברתה, אנס טרמפיסטים ורצח אותם, את הגופות היה מטביע בביצות. האונס הראשון שביצע היה בגיל 12 כאשר אנס ילדה קטנה יחד עם חבריו. הוא נשלח למוסד בגיל 13 לאחר שהתקיף אישה צעירה בביתה עם גרזן. כאשר השתחרר אנס נערה בת 12 ונשלח לכלא שוב שם עבר מסכת התעללויות נוראית שבסופה רצח את "האיש" בכלא והפך לשליט של בית המאסר. לאחר הרצח הזה הבין כמה קל להרוג. גסקין סבל מילדות קשה מאוד ומפגיעה מוחית אשר גרמה לו לכאבים מפלצתיים אשר נרגעו רק לאחר שרצח. גסקין נלכד "בטעות" כאשר המשטרה חיפשה מישהו שהתעסק במכוניות גנובות והגיעו, לבסוף, אל גסקין. עד היום לא נמצאו כל הקורבנות.

 

אלברט דסאלבו – (Albert DeSalvo) "החונק מבוסטון" כפי שרבים מכירים אותו. אחד הרוצחים הסדיסטיים ביותר שאי פעם הילכו על פני האדמה. דסאלבו היה תוצר של התעללות קשה (ראו בפסקאות קודמות) בילדותו שהובילה אותו לפתח יצר הרס נוראי ושנאה אדם. ב 1962, לאחר רקורד "מרשים" של רציחות רבות קיבל דסאלבו את הכינוי "החונק מבוסטון" וזאת לאחר שבמשך 18 חודשים רצח 13 נשים בצורות שלא ניתן להעלות בדמיון. לפני כן היה ידוע בתור "האיש הירוק" מאחר ואלו היו בגדי העבודה שלו איתם יצא לאנוס מאות נשים. כאשר נלכד נחלץ ממוות בכסא חשמלי ונשלח למאסר עולם רק על האונסים שביצע. העסקה ששמרה עליו בחיים הובילה אותו לבית כלא שם נדקר למוות ע"י  אסיר ב 1973. רבים ראו בכך צדק מוחלט משמיים.

 

צ'ארלס מנסון – ((Charles Manson אחד מהמקרים היותר מוזרים שקרו. רבים מכירים את השם של צ'ארלס מנסון ורואים בו רוצח נוראי ופסיכופת. האמת היא שצ'ארלס מנסון מעולם לא ירה באקדח או הניף סכין, הוא מעולם לא רצח. לפחות לא באופן ישיר.

באותה תקופה של "אהבה ללא גבולות" שנות השישים המטורפות והחופשיות בהם רבים הטיפו לשלום ואהבה, מצא צ'ארלס מנסון את קולו בתור נביא של כת אפוקליפטית. הוא פירש אלבום של "החיפושיות" בתור נבאוה על מלחמה בין שחורים ללבנים שתסלק את האדם הלבן מן העולם חוץ מאת "המשפחה" שלו, כל אותם מעריצים שאסף, ולכן עליהם לפעול ולהצית את אש הקרב. ב 9 לאוגוסט 1969, פרצו חמישה מבני "המשפחה" של מנסון לביתו של הבמאי רומן פולנסקי ורצחו באכזריות את אישתו ההרה, את השחקנית שרון טייט  וחמישה אנשים נוספים. לפני שעזבו השתמשו בדם הקורבנות על מנת לכתוב גרפיטי על הקירות. הוא הוצא להורג ב 1970, לאחר משפט אותו הפך מנסון, בעזרת יכולת הדיבור והמשיכה הטבעית שלו, לקרקס שלא נראה מעודו.

 

ג'פרי דהאמר – (Jeffrey Dahmer). ב22 ליולי 1991 נופף גבר צעיר ומבוהל בידיו לניידת משטרה וכשזו עצרה סיפר ש"בחור מוזר אחד" ניסה לרוצחו. הוא הוביל אותם לבניין באזור ואל הבית ממנה נמלט. שם מצאו השוטרים את אחד המחזות הנוראיים ביותר שנתקלו בו אי פעם. ראש כרות מונח על המקרר, גולגלות ועצמות בארונות, חלקי גופה בתוך שקיות ניילון, מקררים מלאים בריאות, כבדים, מעיים, וכליות. במגירות מצאו תמונות פולרויד מעוררות פלצות ביניהם תמונה של חזה של גבר נאכל ע"י חומצה. הרוצח היה איש צעיר ושקט שלא ניסה להתנגד כלל וכלל. הוא סיפר על 17 קורבנות של גברים, רובם צעירים שחורים אותם מצא בברים של הומוסקסואלים. הוא היה מסמם אותם, מביא אותם למקום ומבצע בהם את זממו. הדברים אשר עשה דהאמר אינם מתאימים כלל וכלל לדברים שכתבתי עד כה ולכן תאלצו לחפש לבד את הדברים.

 

טד בנדי – (Ted Bundy) ד"ר גקיל ומר הייד. בנדי היה אדם כל כך מקסים, נאה וכריזמטי שאיש לא הבין כיצד יכול להיות שאותו אדם הוא רוצח פסיכופת. נשים שהיו רואות אותו כאשר עצרו לטרמפ לא היו חוששות לעלות לרכב. לאחר שעלו הן נתקלו בבנדי הרוצח. הוא החל במסע הרצח ב 1974 כאשר רצח שמונה נשים בשמונה חודשים וגרם לנזק מוחי לאישה נוספת כאשר הכה בראש בעזרת מקל ברזל שאותו, לאחר מכן, דחף בכוח אל תוך איבר מינה. בווידויו האחרון הודה ב 28 רציחות אך האפ בי אי חושד שהמספר קרוב ל100. בנדי הוצא להורג עשר שנים לאחר שנלכד בגלל עסקות שעשה עם חוקרים שונים לגבי שיתוף פעולה על מנת להבין את מוחו. הוא הוצא להורג ב 1989 על הכסא החשמלי.

 

קישורים:

 

http://www.crimelibrary.com/ - אתר שהבאתי כבר בעבר אבל הוא קשור מאוד לנושא. כאן תוכלו למצוא מידע רב מאוד על פושעים ופשעים שונים. ראיונות עם מומחים ועוד.

 

http://www.crimemagazine.com/ -  מגזין אונ-ליין העוסק בפשע על כל צורותיו, חומר מרתק מאוד.

 

http://www.crime-prevention.org/ - אתר של המרכז למניעת פשעים.

 

http://www.mayhem.net/Crime/archives.html - אתר ארכיון הפשע. כולל מנוע חיפוש. המון חומר, דורש זמן.

 

http://www.etronica.com/xweb.exe/etronica/search.html?query=Crime - אנציקלופדיה של פשע, מקיף אבל לא מעמיק.

 

וזכרו הדברים שאנחנו מדברים עליהם כאן אינם בדיוניים ואינם נושאים של מה בכך. קחו את הדברים ברצינות וחשבו על מה שאתם כותבים ועל הנושאים בהם אתם מתעסקים. כל אחד מהרוצחים האלו הוא אדם אמיתי והקורבנות אמיתיים. זה לא רק משחק, זוהי המציאות שלנו.

 

 

הערות העורך:

1 - רק לידע כללי, יש סוג אחד של חיה שכן הורגת "בשביל בכיף", כלומר כאשר אינה בסכנה, לא על מנת לאכול ולא על מנת להגן על הטריטוריה שלה - השימפנזה. כן, הקוף החביב. חבורות של זכרי שימפנזה יוצאים מידי פעם לטריטוריות של שימפנזים אחרים על מנת להרוג כמה שיותר מהם. שווה לציין כי מבחינה גנטית מבודר בחיה הקרובה ביותר לבן האדם.