אם תהיתם מה תכלית הקיום

מאת: אבי סבג וזיו קיטרו

 

ברגע אחד, בשבריר שניה, רצף הזמן חלל נרעד, נעצר ותהה מה בשם ה.. בשמי קורה פה לעזאזל?!?

המרקם השברירי של הקיום כולו כמעט נקרע, זה לא מצא חן בעיניו. הדי המאורע התפשטו ברחבי היקום כמו אדוות על פני אגם. בפעם הראשונה מאז תחילת הזמן שרר שקט, שקט מוחלט אפילו דממה. כל כוחות הטבע והקיום, כל הישויות האדירות שהיוו את המציאות, כל הבריות העליונות וגם צופי ערוץ 8. כולם.

כל העניים הופנו למקום אחד, כל תשומת הלב התמקדה בנקודה אחת בודדה.

עכשיו לפרסומות

 

 ברלניאר חשב. זה היה הפעם הראשונה שזה קרה, טוב לא ממש ראשונה, היו מספר מקרים מצומצמים בעבר שאף נרשמו אך זה היה המקרה המתועד הראשון מזה 265443769864565 שנים.

 

את הדבר הראשון שעשה, ניתן היה לתאר באופן הקולע ביותר כפיהוק, אלה, שכאשר מדובר בברלניאר פיהוק זה מחק פלנטות שלמות וגם תחנת רכבת בין גלקטית אחת.

 

ברלניאר היה מוטרד, משהו סביבו היה שונה, משהו לא התאים, משהו פה לא שייך גלגלי מוחו האדירים זעקו מהמאמץ אליו נקראו ביום שמש בהיר, סתם כך ללא שום הזהרה. עין אחת סרקה את המרחב הבין יקומי, פיסת מידע שירכה דרכה אל מוחו המתחמם.

אני לא לבד

 

"שיט אפילו לא התלבשתי! מה אם כולם יראו לי? מה? איפה? איפה הנעלים שלי? מה זה נעליים בכלל??? אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!"

ההכרה חדרה למוחו הנאבק והמתכחש.

טוב, הוא ינשום עמוק, ייקח את עצמו בידים, הוא אל עליון אחרי הכל ולא סמרטוט, לא משנה כרגע מה זה בדיוק סמרטוט!

 

עין שנייה החלה לסרוק בזמן שמספר תאי זיכרון בודדים צעדו להם אל המקום בו הייתה מערכת העיבוד המרכזית של ברלניאר והביאו עמם פלשבק. זה היה פלשבק ארוך, מעט דהוי מחוסר שימוש ובעל גוון צהבהב מה, אבל פלשבק בכל אופן. ברלניאר התבונן ארוכות במה שהוצג לפניו.

 

לפני 265443769864565  שנים, הוא התהווה, כוחות אדירים הסתחררו ונאספו לתוך עצמם, אנרגיות קוסמיות עצומות זרמו ממרחבי השיממון הקדם בראשיתי ונארגו לכדי מארג אחד קולוסאלי, ברלניאר. עין אחת סרקה את המרחב הבין יקומי, פיסת מידע שירכה דרכה אל מוחו המתחמם. אני לבד

 

במוחו האדיר התגבשה ההבנה, מ ש ע מ ם!

רצף תמונות חלף לנגד עיניו, היו אלה הרעיונות הראשונים.

 "אולי להתחיל במשהו, start up, אני אקרה לזה בריאה. אני אצור עולמות וחיים."

יתכן שעבר נצח עד שחלפה במוחו המחשבה הבאה.

"רעיון רע. מ ש ע מ ם! עדיף לחזור לישון. עדיף".

ברלניאר התמתח, שפשף את עינו, נכנע לדחף הגזים שבקרבו, שחרר את הגרפס האלוהי הראשון ונרדם.

 

זה לא היה גרפס רגיל, לא מהסוג שבני תמותה מפיקים, גם לא זה שהבדווים מכבדים כמחמאה על ארוחה דשנה. זה היה גרפס אלוהי ולכן היה, איך לומר.. אלוהי.

 

וכך מעל תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ריחפה רוח האלוהים על פני המים. היא לא היתה מודעת למקורה אך זה לא היה חשוב. יש הרבה עבודה לעשות. והוא הישות לעשות את זה. למעשה המחשבה הראשונה של הגרפס האלוהי הייתה "אני האיש! עכשיו צריך ליצור אחרים שיעריכו את זה."

 

תאי הזיכרון שסיימו את תפקידם פנו אל הבר המקומי לשתות נקטר איזוטוני, דיאט כמובן.

ברלניאר חשב, שוב, ואז "ואוו!" זה דרש מאמץ כה רב עד שכמעט וגרם לו להירדם. אך משהו מנע ממנו לעשות כן, משהו מטריד במה שראה בפלשבק המופלא, משהו מעבר לחוויה האור קולית המדהימה הזו, משהו כל כך מוזר שאפילו ברלניאר הבין שהוא לא יכול לשוב לישון. אז הוא נמנם.

 

ברלניאר קם על צד שמאל ובהה בבריאה. תאי רוגז עצבניים החלו במרוצה דרך הוריד שבמצחו. אט אט החלה להתגבש דעה, הדעה הראשונה שלו. הוא לא אוהב את היקום הזה שנוצר, ממש לא! הכל חסר טעם! איזה צבעים לא אופנתיים! ומי זה הביל גייטס הזה? מה הוא חשב לעצמו?

 

עכשיו שגלגלי מחשבתו נכנסו לתאוצה דבר לא יכול היה לעצור אותם, כל סודות הזמן עמדו גלויים בפניו כל מולקולה ואטום עמדו בפני בחינה דקדקנית, הכל כל כך משעמם, מיותר, חסר תוחלת! רגע

יש משהו, תשומת ליבו התמקדה ממרחבי הקוסמוס אל נקודה קטנה, צהבהבה ופריכה.

מה זה? זה נפלא! מדהים! זה בטח תכלית הקיום כולו! בוודאי בשביל זה נעשתה כל העבודה הזו. איך הם קוראים לזה?

בשבריר שניה ידעה הישות האדירה שכל הידע שנצבר אי פעם היה גלוי בפניה. במבה! הו במבה!

 

ברלניאר רצה את הבמבה. שום דבר ביקום לא היה יכל לעצור אותו, למעשה הוא היה היקום ולכן הוא לא ממש יעצור את עצמו, הרי זה מטופש. למה שירצה לעצור את עצמו? הוא ממש רוצה את הבמבה הזו? הרי היא שלו! הכל שלו! הוא ממש ממש ממש רצה את הבמבה הזו.

וכשהחלטה זו בלבו הוא הפנה את רצונו העליון אל הנקודה  ולא קיבל כלום.

"מה! מה זאת אומרת כלום? אני ברלניאר, אני רוצה קצת חופש בסיפור הזה. אני הכל אני העליון, אני עליון אפילו לפונקציה הקיומית, אני ר ו צ ה  ב מ ב ה!!!!"

אך כל תחנוניו לא עזרו לו. הוא יאלץ לעבוד בשביל זה.

 

שוב הנתיבים הלוגיים של מוחו האין סופי הבזיקו בלהט החשיבה. דווקא אלוהותו, דווקא נצחיותו, עוצמתו, מנעו ממנו את ההנאה הצרופה זו.

 

זה היה יום חמסין של אמצע אוגוסט הלחות התקרבה ל 130%, אבל רק התקרבה.   

ברלניאר התממש באמצע רח' דיזינגוף, הוא היה לבוש חולצה מפוספסת, מכנסי בד מהוהים שהחלו גבוה מידי מעל הפופיק וסנדלים תנ"כיות. החזות הכללית לא הייתה משכנעת במיוחד אבל משהו בעיניים אמר "אני הרבה יותר ממה שתוכל אי פעם לתפוס!", אבל מי בכלל הביט לו בעיניים.

 

הדבר הצהבהב היה מונך על הרצפה ליד רגלו, הוא הושיט יד אלוהית אל הבמבה וקירב אותה אל הפנים שיצר לעצמו. היו אלו הפנים שהבין שיש לרוב האנשים, פנים שנחשבו כנראה לאופנתיות. היו לו מלא כתמים מדליקים אדומים ונפוחים ומספר לא מצומצם של נקודות לבנות שגרמו לו להיות גאה. הבמבה הגיע לפיו

"טעים!" אמר ברלניאר בזמן שלעס.

וזה נגמר. "מה? כבר נגמר? אבל עוד לא התחלתי" הוא רצה עוד.

 

"אסור להפר את האיזון של העולם הזה" הדהדה המחשבה בראשו. עליו להשיג את מטרותיו במסגרת הכללים המקומיים, עד כמה פרימיטיביים שיהיו.

מחשבה סותרת קפצה מיד להכרתו "למה? את העולם הזה ברא הגרפס שלך? למה אתה פשוט לא עושה מה שאתה רוצה?"    

ברלניאר עמד מחדש את כוחו ונוכח שוב שהוא הדבר העוצמתי ביותר שהיה ויהיה ורצונו יהפוך מציאות. הוא התרכז, כל מרקם הטעמים, כל מגוון הניחוחות עמדו לנגד עינו. הוא יצר מחדש את התבנית וברא.. במבה.

"מה זה? למה זה אדום? כל כך מתוק, דביק, מגעיל. אני אקרה לזה אסון".

הזרימה הבלתי פוסקת של כל המידע שאי פעם נאסף הגיע שוב למוחו והבהבה באדום:

"זה לא אסון! המילה תפוסה! לזה יש שם, קוראים לזה במבה אדומה!"   

 

אני אדון כל הקיום, הזמן, המרחב והדברים האחרים. אני טוב אני יודע מה אני. אבל למה אני לא מצליח לשחזר דבר כל כך פשוט? ברלניאר כמעט שקע שוב בדיכאון אלוהי אבל אז נאלצנו לנוע לנקודה אחרת על מנת לפתח את העלילה לקצת יותר ממסע בגרות של אל והשגת במבה שאינה אדומה.

 

במקום כלשהו במרכז המידע התת אלוהי ישב מי שהיה בעבר ניחוח מרחף על פני המים וצפה במסכי ההזהרה.

אלוהים ידע שזה יקרה מתישהו הוא ידע שיאלץ להתמודד עם העניין. האלוהים חייך לעצמו.

"ידעתי שיהיה לזה שימוש, לדבר הצהוב והמרגיז הזה" הוא חייך שבע רצון מעצמו והמשיך לבחון את הדמות הקטנה שהייתה עד לפני זמן לא רב ברלניאר האדיר.

"כעת כל מה שאני צריך זה ללכוד אותו סופית בגוף הזה ואזאני פורש סופית" הוא התבונן בתמונה של חוף זהוב ואקזוטי ובמים צלולים בהן שחו חבורה של נערות חשופות חזה ובעלות פוטנציאל נרחב. "הההאך, התוכנית האלוהית. כל כך קרוב ויחד עם זאת כל כך רחוק" כל כך הרבה שנים שהשקיע, כל כך הרבה מאמצים וכעת זה סופסוף מגיע. כעת אני יכול לנוח. אבל שלא כמו נבלי-על אחרים,  ידע האל שאל לא (ואוו כל כך הרבה שילובים אפשריים של למד ואלף) להתהלל כמפתח בזמן שהוא עוד חוגר. הוא לא יחשוף אף לא קלף אחד, אף לא אפשרות קטנטנה שמישהו ייקח ממנו את התכנית האלוהית. הוא יגיע לחוף הזה, הוא יראה לשאר המנהלים מה זה, הוא לא ייפול כמו כל מקימי הסטארט-אפ האלו ששבוע אחרי זה פינו את המקומות הוא נשם עמוק. "על מה אני מדבר?"

 

ברלניאר התאושש מהדיכאון שכמעט השתלט עליו. שוב חוקי המציאות המקומית כופים עצמם עליו. בין רגע ידע את מיקומה המדויק של כל שקית במבה ביקום היו כמה קרובות, קרובות מאד. הוא חצה את הכביש והמשיך המורד הרחוב אל מבנה קטן "הפיצוציה של עמי".

"אני רוצה במבה" אמר לעמי בקול שבקע ממעמקי הקוסמוס.

"כדאי שתפסיק לעשן" אמר עמי בתגובה.

"מה?"

"5 שקל".

10,000 שנות הסחר האנושי חלפו במוחו, הוא הבין את משמעות המטבע וידע את ערכו. איש כנראה לא היה סוחר ממולח, ברלינאר סבר שדולרים היו בחירה חכמה יותר. מבלי לנסות ידע שלא יכול ליצר שקלים או כל מטבע אחר כל עוד הוא יודע שיוחלף בבמבה.

"איך אני משיג שקלים?" שאל ברצינות

"מה אני לשכת הסעד!!!"

התשובה הבליחה במוחו של ברלינאר.

"לא. לשכת הסעד היא מוסד ממשלתי לתמיכה באזרחים נזקקים. אתה בן אדם, המכונה עמי חממי, בן 37 ונשוי לשושנה אם לשבע ילדים". כמה טיפשים היצורים האלה כיולים להיות, איך כלל אפשר להתבלבל.

"מה אתה עוקב אחרי!?! מי אתה!?!" ירק עמי חממי אח לשבעה ובעלה של שושנה.

"אני ברלינאר"

"בלני.. מה?!? אתה עולה מרוסיה או משהו?"

" לא. אני ברלניאר. אני היקום הזמן והמרחב אני.." ברלניאר ראה את חוסר ההבנה בעני העגל של עמי  "הולך." השלים את המשפט.

 

האלוהים חיטט במרץ במשרדו "אני יודע שזה כאן" הוא החל להשליך ניירות לכל עבר, מעיף פה ושם איזה כוכב לא מושלם או ישות חצי עשויה ששכח לפני שנים.

"זה חייב להיות כאן" הוא נתקל במשהו והביט בזה "שלום עולמי, חיפשתי את זה." הוא הטיל את השלום אל מאחורי גבו יחד עם "אושר אין סופי" ו "חזון אחרית הימים הלא מצונזר".

"הא אה!!!" הוא אמר מדושן מעונג, "ידעתי שזה כאן איפה שהוא, תוכנית המגירה" מתחת לכל ערמת הניירות הייתה מגירה, מאובקת, מתומנת ואטומה, פתק קטן היה כתוב עליה "תוכנית המגירה". זה בוודאי מה שהסגיר אותה לאלוהים.

הוא לקח נשימה עמוקה ו התעטש "שיט כמה אבק יש פה לעזאזל" הוא פתח את המגירה ו

 

אבי זינק בסלטה ונעמד מוכן לקרב באדישות מוחלטת כמובן, זיו קיפץ מעל סף המגירה והחל להתרוצץ בחדר מתבונן בכל מיני דברים ומקלקל כמעט כל ציוד פעיל. אבי נתן לו להתרוצץ עוד מעט ואז ירה בו.

"אי!!" צייץ זיו, אבי התעלם ממנו ופנה לאלוהים שהתיישב על הכורסה והביט ביצירות הפאר שלו, תוהה בלבו היכן טעה?

"טוב,  אני אסתפק בכם. יש לי משימה עבורכם" אבי נשען על הקיר ועיטש את סוזי החוצה, זיו נעמד מביט סביב וקולט בזווית עינו את התמונה של החוף והבחורות חשופות החזה "אני רוצה כזה!!!" הוא אמר. האל הביט בו משך בכתפיו והעניק לו זוג שדיים. "לא ממש כזה, אחת מאלו שם התכוונתי, למה אני תמיד יוצא לא ברור? מה העניין הזה שכולם כל הזמן חושבים" הוא הפסיק כשראה שהאלוהים מתרגז, את סוזי מכוונת ואת אבי מחייך.

"שקט!" רעם קולו של האלוהים "יש לי משימה עבורכם".

 

"מה יצא לנו מזה?" שאל אבי.

"מה! אני האל אשר ברא ותך ואצא את אבותיך ממצריים ונתן לך את התורה ו.." הפסיק כשראה שלדבריו אין את התוצאה לה ציפה

"כן, אבל מה יוצא לי מזה?" שאל שוב

"מה אתם רוצים?" שאל אלוהים בתבוסה.

"אני רוצה להיות הפונקציה הקיומית" צווח זיו כאילו היה זה חלום ילדותו, זה כנראה היה חלום ילדותו והמשיך להיאבק בענפיו שלן עציץ הסיקויה הננסי.

"טוב."  הוא בטח לא יודע מה זה אומר חשב לעצמו האל "ומה איתך?"

תמונות של הרמון, הרי במבה, שליטה עולמית וחסינות בפני הפיכה למלחיה חלפו במוחו. הוא דחה את הכל. "אתה תהיה חייב לי".

בפעם הראשונה קיומו עבר רעד קל בעמוד השדרה האלוהי.

 

ברלינאר הבין שעליו להרוויח כסף לכן,  נכנס לחנות בגדים ופנה למוכרת שעמדה מאחורי הדלפק.

"אני רוצה לעבוד פה".

המוכרת הביטה בנער המאוד לא מרשים שעמד מולה ושאלה "מה אתה יודע לעשות?"

"הכל". ענה מיד.

"כזה אנחנו לא צריכים. ביי". והובילה אותו אל מחוץ לחנות.

ברלינאר החליט שאסור לו להתייאש והשמדת היקום או אפילו כל המין הנשי אינה פתרון הולם, בשלב זה.

בהמשך הרחוב היתה חנות ספרים.

"שלום, אתם צריכים עובד!" אמר בקול רך אך מצווה.

"אתה יכול להתחיל מיד?" שאל איציק, בעל החנות.

"בודאי" ענה ברלניאר. 

 

השמש החלה לשקוע וחנות הספרים של איציק הייתה ריקה, לחלוטין.

ברלניאר מכר את האצטבאות בעסקה מיוחדת לאישה זקנה שגילתה שהיא ממש אבל ממש חייבת לעצמה את כל העותקים של "רות סירקיס, עשה זאת בעצמך: 78  דרכים לבשל חציל". איציק לא ידע מה להגיד הוא פנה לברלניאר ואמר "אני לא יודע מה להגיד".

ברלניאר הביט בו ואמר "אוקי כמו שסיכמנו" איציק הוציא חמישה שקלים נוצצים מכיסו והושיט אותם לברלניאר שהיה מרוצה מעצמו.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה יותר?" שאל איציק בהיסוס.

"לא. תודה היית מאוד חביב. ביי."

ברלניאר צעד חזרה לפיצוציה ונעמד בהלם.

עמי לא היה שם, אף אחד לא היה שם, הפיצוציה היתה סגורה.

 

קול רך של פיצוץ נשמע ומתוך ענן ירקרק התממשו שני שליחי האל.

ברלניאר עמד קפוא למול הפיצוציה הסגורה נועץ מבתו בדלת הנעולה ואוחז במטבע בידו.

"היי! ברלני!" קרא אבי " מה קורה?"

ברלניאר הסתובב למרות שפניו הקפואות לא הסגירו כל רגש עיניו היו שואה גרעינית.

"מה? מי אתם"

"אני הפונקציה הקיומית" צהל זיו מאושר כולו.

"אני אבי. יש לנו הצעה שלא תוכל לסרב לה". משהו בפניו של ברלניאר גרם לו להתרכך והוא הוסיף "זה מערב במבה".

ברלניאר עבר מזעם יוקד להקשבה מוחלטת, מעולם אף אחד לא הקשיב למישהו כמו שהקשיב ברלניאר לאבי זו היתה הקשבה.. טוב, הבנתם אני מניח.   

 

 

"רגע. תן לי לוודא שהבנתי." ברלניאר גירד את ראשו תוך כדי הליכה שידו של אבי על כתפו וזיו מהלך לצידם וצועק ולוחש לכל עובר אורח שהוא הפונקציה הקיומית.

"כל מני אנשים ישלחו לכם שאלות, אתם תשאלו אותי, אני אענה ובתמורה אתם תתנו לי במבה?"

"כל הבמבה שתרצה. מה אתה אומר?"

"אני כן הפונקציה הקיומית!" צעק זיו לחבורת ערסים שכתרו אותו.

"אני חושב ש אנחנו צריכים לעזור לו?" שאל ברלניאר

"לא הוא יסתדר לבד. מה אתה אומר?"

"אבל, הם קפצו עליו?!?"

"באמת שהוא יסתדר".

"זה נראה ממש כואב".

"טוב, חכה ותראה".  שניהם עצרו והביטו בענן האבק שהיה עשרת הערסים וזיו. הקרב המשיך כעשר דקות תמימות בסיומן זיו היה חבול מאד אבל כל עשרת הערסים היו מוכנים להישבע בקברה של אימם שהוא אכן הפונקציה הקיומית.

 

"אז איפה היינו?" המשיך אבי כאילו כלום לא קרה.

"טוב, אני בפנים" אמר ברלניאר "אפשר לקבל מקדמה?" שאל. "אני מתחיל לקלוט את חוקי המשחק" חשב לעצמו.

 

"לה לה לה" זמזם לעצמו הקדוש מכולם. "אני קופץ להוואי ושכולם יקפצו או או או!!".

הוא הרים את המזוודה כיבה את האור ולא הביט לאחור.

 

 

לו עשה זאת כנראה שלא היה ממהר כ"כ.

 

 

למי שלא הבין את הרמז, תתחילו לשלוח שאלות!!! בכל נושא שרק תרצו.

mailto:barlniar@newmail.net