אם תהיתם מה תכלית הקיום… מאת: אבי סבג וזיו קיטרו ההמולה הייתה בלתי נסבלת, מאות שפות וניבים נמזגו יחד לכדי בליל בלתי מובן. מה שהתחיל כדיון מתורבת בין אנשים משכילים התדרדר במהירות למלחמת אזרחים קטנה. אולי לעובדה שהם לא הבינו האחד את השני היה קשר לעניין. אנשים בטוגות השליכו כיסאות על אנשים בחליפות, אנשים בגלימות כבדות מצאו דרך להפוך את הכיבוד הקל לחומר נפץ וירו טילים מאולתרים על כמה סינים בחליפות משי. הם כמובן לא נשארו חייבים ובעזרת אבק שריפה שהפיקו מכמה עפרונות ורוטב ברביקיו הטיסו לעברם את הצלחות במהירות על קולית. מתחת לשולחן בחור ממשוקף עבד על פרוסת גבינה וכמעט הצליח לבקע את אטומי החמצן שבה ולסיים את הכל כשלפתע… "ש ק ט !!!" קול אדיר זעזע את כל היקום, מגדל פיזה התיישר, אטלנטיס שבה לפני השטח והזמן כמעט שהתחיל לזרום לאחור. בפינה נידחת של האולם ישב לו ברלניאר כשראשו קבור בין ידיו "מה עשיתי?" שאל את עצמו מבלי לצפות לתשובה. "רבותיי!!" אמר וקולו הדהד מעל ההמולה והישר למוחות האנשים המתכתשים "אתם אוסף כל גדולי הגאוני שחיו על פני הכוכב הזה". איינשטיין שעד לפני רגע חבט בראשו של אפלטון בעזרת מגש מתכת הרים את ראשו והביט בריכוז בברלינאר. "אנשים אדרים שבכוח דמיונם פרצו את גבולות האפשר!" קונפוציוס, שבדיוק השלים איפון והשליך את פרויד לקיבינימט או לפחות מעבר לעגלת הקינוחים, הטה אוזן קשבת לדבריו של האל. "כל אחד מכם התמודד בחייו עם הגדולות שבתעלומות והקשות שבשאלות.." ניוטון התחמק מקנקן תה שהתעופף לעברו מידיו של דה וינצ'י רק כדי להיפגע ע"י מטווח מדויק של תפוחים שנורו מיידו של גלילאו. משהו גרם לכולם לעצור ולהביט בדמות הקטנה שבקצה החדר. "אתם, שעשיתם את כל זה, נקראים לכאן עכשיו, בכדי להתגבר על האתגר הגדול ביותר, החידה המשמעותית, הרת הגורל ביותר שפגשתם אי פעם." שלוש מאות שבעים ושש הגאונים האזינו בדריכות שלא הייתה ולא תהיה כמוה עד קץ כל הימים וגמאו בשקיקה את דבריו. עיניו של ברלניאר בערו בתשוקה "השיג שישנה את מהלך ההיסטוריה לנצח" קולו רעם כנחשול אימתני "אתם תמצאו את הדרך להשיג לי במבה". מגוון רחב של מוצרי מזון בצבעים וגדלים שונים פגע בברלניאר מכמה זוויות שונות. "מה? מה זה לעזאזל במבה? למה זה טוב? מה זה עושה?" עלו קולות המחאה. ברלניאר הגן על פניו מפני מבול הירקות שהומטר עליו מכל צד "מה זאת אומרת מה זה במבה? זה הדבר הכי טוב שהומצא מאז… מאז… מאז שקמתי." לא נראה שהדברים מרשימים משהו והירקות הוחלפו במגשים וחפצים כהים אחרים. "בשביל זה הערת אותנו?" "מה זה השטויות האלו?" "אני מטיל וטו?" "מי לעזאזל שאל אותך מה אתה מטיל?" ברלניאר הפך אדום, עיניו ירו ברקים הוא הניף את ידיו וחטף קרואסון בעין ימין. "אווווווווווווו, נ מ א ס ל י!!!!!!!" ברקים כחולים ירוקים נורו מעיניו של ברלניאר ופגעו בקהל הרב, מפוחמים וכואבים התיישבו הגאונים והבינו שאיו להם ברירה, הם הבינו זאת כי אחרי הכל הם היו גאונים. "כעת הקשיבו לי." החל ברלניאר את הנאום שהכין לילה לפני "הבמבה היא הדבר הטוב היחיד ביקום האומלל הזה, לצערי אין באפשרותי ליצור לי במבה משלי ולכן אני פונה אליכם. אני מאמין שבעזרת כוחי הבלתי ניתן לתפישה ומוחכם הבלתי ניתן ל…משהו נוכל לעשות את זה." אבי התאמן בקליעה במטרה. "אבי!!!!!!!!!!!! מספיק, זה לא מצחיק יותר, איה, דייי זה אפילו כואב" אך זעקות הבכי של הפונקציה לא עזרו לה. "שתוק." פלט אבי ביובש וכיוון את ה-99 מילימטר לראשו של זיו. "היא לא הייתה כזאת יפה, אז מה עם סיפרתי לה על הפיג'מה הפרחונית שלך, איי!" "בפעם המיליון, זה לא פרחים זה רובים!" צעק אבי והעביר מבודדת לאוטומט. זיו רץ ממש מהר, ממש מש מהר, ממש ממש ממש מהר, קארל לואיס נראה כאילו הולך לאחור אל מול מהירות הריצה אליה הגיעה הפונקציה. פיצוץ על קולי נשמע והחלונות בחדר התנפצו כאשר זיו התאדה לרגע בזמן ששבר את מהירות הקול. אבי הביט סביב, שבע רצון מעצמו. "רובים!" אמר, נשף על הקנה המעשן ויצא מהחדר. האי הטרופי, שעד לפני כמה דקות לא היה קיים, רעש וגעש. כבשנים לוהטים פלטו עשן צבעוני, מנופים הרימו ארגזים כבדי משקל, קרונות הסיעו טונות של חומרים שונים ומשונים מכל קצוות העולם, קילומטרים של דפי סרטוטים, עשרות מחשבי על, חשבונייה סינית אחת (קונפוציוס התעקש שצריך גיבוי) ושלוש מאות שבעים ושש אנשים שעבדו ללא הפסק. השמש זרחה ושקעה כפי שעשתה מאז ומעולם אך הגאונים לא עצרו, לא התעייפו ולא הפסיקו. מוחותיהם העצומים רקמו את המזימה המושלמת וכרגע, בגאונות שטנית הם עבדו כדי לממש אותה. מעולם לא נראתה שלמות שכזו, מעולם לא רוכזה כל כך הרבה חוכמה אנושית במקום אחד. מכונה אדירה הלכה ונבנתה. "ברלניאר" אמר פסקל במבטא צרפתי נעים, "מון אמי היצירה מוכנה. האם תרצה ללחוץ על הכפתור?" ברלניאר זינק מהערסל, השליך את כוס השוקו שלו ורץ להאנגר. הוא השתהה לרגע מול הכפתור. ושלוש מאות שבעים ושש זוגות עניים ננעצו בו. הוא נשם עמוק ולחץ. אורות הבהבו, גלגלי שיניים הסתובבו, בוכנות פעמו בעצמה ודלת קטנה נפתחה. ברלניאר ניגש אל המגש הקטן והביט בכיליון עיניים. נהמה עמוקה זעזעה את כל היקום, מגדל פיזה נטה על צידו, אטלנטיס שבה אל מצולות הים פני והזמן כמעט שהתחיל לזרום לאחור. "זאת במבה אדומה" זעק ועיניו היו מלאות אימה. "אתן בטוחות שאתן לא טועות?" שאל זיו בזמן שניסה להרים את לסתו מהרצפה. בפתח הדלת עמדו זוג הש… בנות היפות בתבל כולה. לנסות לתאר במילים את יופיין הוא לא רק בלתי אפשרי אלא גם חטא כלפי העולם והאנושות כולה. הן היו ממש יפות, ממש ממש יפות, ממש ממש ממש יפות. כל כך יפות שיופי היה קנאי בהן, וונוס הרגישה כמו רוזאן בר, לפני שאיבת השומן. יופיין קרן דרך הבגדים ה…איך נאמר זאת, קצרים, קצרצרים יותר נכון, ממש קצרים, כל כך קצרים שביקיני היה גלימת נזירות בהשוואה. "אתם אבי וזיו נכון?" אמרו בכל רך ומלטף "אנחנו מעריצות שלכן, אנחנו יודעות עליכם הכל אנחנו מתות ל…" אבי נכנס לחדר כשהוא מצניע פיהוק "מה כל הרעש… ש ל ו ם לכן!" הוא פנה לזיו "אולי תפסיק להזיל ריר על השטיח ותתן לנערות החן להיכנס!" זיו הפסיק להזיל ריר על השטיח ונתן לנערות החן להיכנס, לא לפני שלחש לאבי "הבלונדינית שלי ברור לך, אני לא מקבל לא…" אבל אבי כבר היה עסוק בלספר את סיפורי המלחמה שלו לנערה השחרחורת שהתיישבה על מיטתו. צחוק מדושן עונג מילא את אולם הבקרה האולטרא משוכלל, "אתה רואה הר ברלניאר?" שאל הייזנברג במבטא גרמני כבד, "אמרתי לך שהם יפלו בפח כמו שני דגי סלמון במעלה זרם הוולגה…" "כן! כן אתה גאון!" מלמל ברלניאר בהיסח דעת והביט במסכים שהציגו את דירתם של אבי וזיו או יותר נכון את חדרי שינה של השניים. "בעוד רגעים ספורים הם יהיה תחת שליטתם המלאה של הרובושפות שלנו." אמר הייזנברג וחיכך את ידיו "אין אדם בעולם שיעמוד בקסמן, זה כמו פוטון חופשי בשדה של מרחב מקופל…" "כן..כן. מה עכשיו?" "הרובושפות שלנו יפתו את שני הטמבלים אל האי הסודי שלנו כאן תחכה להם הפתעה." הוא חייך כפי שלא חייך מעולם. "מה הכנתם להם? כלוב עם אריות מורעבים? בור ללא תחתית? עדר ארמדילו חולי כלבת? מה?" "או הר ברלניאר הרבה יותר גרוע." "מההההההההההההההה!!!!! איך לעזאזל הגענו לכאן? מה זה אמור להיות? זה נורא זיו יא חתיכת פונקציה טיפשית, תראה מה ההורמונים שלך עשו לנו." "אני? ההורמונים שלי??? על מה אתה מדבר יא חולה הדק, אתה אמרת להכניס אותם. הו אלוהים זה נוראי." למרות הכאב הנורא שנראה בברור על פני השניים, למרות הסבל העליון שנגרם להם המשיכו להקת הגבעטרון לשיר בקולי קולות, לא מפסיקים אפילו לרגע על מנת לנשום, מכים במחרוזת אחרי מחרוזת של שירי ארץ ישראל היפה. "הצילו!!!! זה נוגד את אמנת ג'נבה כל העסק הזה. זה לא אנושי, זה אפילו לא לא אנושי, זה…רע." "אבל חשבתי שאתה אוהב את זה לא." שאל זיו את אבי "מה? איך אתה מעז?" אבי התעטש. "ידעתי שזה יפתור את העניין." אמר זיו מרים מעליו חתיכות של זמרים שסוזי ריטשה. "כן, נכון, תכננת את כל זה מההתחלה. מה שתגיד." אבי לא נראה מרוצה בכלל, כלל וכלל לא מרוצה למעשה. "אני רוצה לדעת מי עשה לנו את זה." אמר אבי מביט סביבו ושורק לסוזי חזרה. "זה לא ברור לך? מי יכל לדעת כיצד לפתות אותנו? מי יודע איפה למצוא אותנו? מי יכול לדעת את החולשה שלנו בכזו שלמות." אבי בהה בזיו, "זה מצמצם את האפשרויות ל ר ק יותר ממיליון וחצי נקודה שבעים ושש אנשים על הפלנטה הזו בלבד." זיו חייך חיוך מנצח שהיה שמור להרקול פוארו ולשרלוק הולמס בלבד כאשר פענחו תעלומה "לא יקירי זה הרבה יותר פשוט, זו אילנה דיין. ע ו ב ד ה!" אבי ירה לזיו ברגל. "אוווה!" ניטשה חיבק את הרמב"ם בידו האחת ובקבוק וודקה משובחת בידו השניה ושר שירי מלחים בקול צרוד. ארכימדס, דרווין ופיתגוארס עמדו על שולחן ורקדו ריקודי בטן. קאפקא וגטה ניגנו במנדולינות וגיהקו בקול גדול. אדי אלכוהול מילאו את החדר, היין זרם כמים, מעדני גורמה כעפר הארץ ומלצריות בלבוש מינימלי כ.. הבא נאמר שהיו הרבה. ברלניאר שאף לריאותיו את עשנו הסמיך של הסיגר הקובני המשובח שהחזיק הוא חייך ברפיון לפני שפרץ בשיעול עמוק. "טירון" אמר לו צ'ה גווארה ותפח על כתפו. "אח! אני אמר לך צ'ה אני מאושר, אני מרגיש חופשי, אני מרגיש שהכל הולך להיות טוב אני רואה עתיד ורוד אני רואה.. את אבי ואת זיו נכנסים לאולם אני..לא מרגיש טוב". אבי חרק שיניים ונהמה נשמעה ממעמקי גרונו, סוזי זינקה לידיו וברגים וגלגלי שיניים החליקו למקומם ביעילות משומנת עת כדורים סופר נפיצים התקדמו למקומם. כוונות הלייזר ננעלו והאצבע השחלה לשמורת ההדק. "זיו." לחש אבי . "מה." ענה זיו בלחישה. "אני.. אני לא יכול לירות בהם." "מה!" צעקה הפונקציה, "למה?" אמר כשחזר לשלוט בעצמו. "אני.. אני אוהב את האנשים האלה." "מה? מזאת אומרת אוהב, מה זה קשור, הם השמיעו לנו את ים השיבולים. 57697 פעמים בביצוע חי!" "אני יודע אבל... יש משהו שמפריע לי אני מפתח משהו..." "שפעת!? סרטן!?" צעק זיו "מה לעזאזל אתה מפתח??" "אני שמעתי על זה פעם אני חושב שקראו לזה .. מצפין, לא, אהה, מצפון" אמר אבי בלחישה והבלבול ניכר בפניו. "טוב! הפונקציה צריכה לעשות מה שהפונקציה צריכה לעשות!" בסלטה כפולה לאחור צנח זיו על השולחן המרכזי וצעק "או-קי כולם זה שוד… לא זה לא שוד למעשה, אבל עדיין דורש שאף אחד לא יזוז. אני רוצה להציג לכולכם משהו, אותי. אני! הפונקציה הקיומית ואני דורש…" "מה?" "איזה פונקציה???" "על מה הוא מדבר?" "אני המצאתי את הפונקציה." "מה זאת אומרת מה? מה זאת אומרת איזה? ה פ ו נ ק צ י ה ה ק י ו מ י ת! זה אני." צווח זיו בקול צורם. "יש לך נגזרת?" שאל ניוטון. "אפשר לחשב איתך מרחבים בלתי ליניאריים?" שאל איינשטיין. "כן, למה אתה טוב?" "אני? מה זאת אומרת למה אני טוב? אני טוב להכל!" זיו החל להראות מבולבל. אולי היה זה המבט הרעב בעיני המטורפים הגאונים האלו ואולי מבטו הטועה של אבי שגרמו לפונקציה להתחיל לפקפק בקיומה. אבל רק לרגע קצר שנגמר בחבטה מפצפצת של הייזנברג על ראש הפונקציה "עליתי על זה, פונקציה קיומית בריבוע שווה…" "שתוק טיפש" זעק אינשטיין שעלה על השולחן "אני היחיד שמכפיל פה פונקציות…" "פונקציה בתחת שלי." זעק המינגווי. "עליו!!!!!" זעקו כולם והחלו לאחוז מכל הבא ביד ועלו להכות את הפונקציה עד שתדום. "לא, אי. אני באמת הפונקציה הקיומית. איה, לא לחנוק, לא לחנוק. היי זו היד שלי שאתה לוקח שם. אח! די! תחזירו לי את זה , עוד לא גמרתי להשתמש בזה. איייי!" אבי החזיר את סוזי למקומה הטבעי וצעד אל האיש הקטן שישב על כיסא בפינה ובהה בענן הגאונות והבלגן. "ברור לך מה יקרה עכשיו." אמר והניח את ידו על כתפו של האל האדיר. "כן, כן בכל רגע עכשיו מישהו י.." "אאוריקה!" צעק ארכימדס "אני חושב שהבנתי". "כן," אמר האבל, "נדמה לי שאנחנו עומדים בפני תגלית רבת חשיבות." "אין ספק ידידי המלומדים," אמר הייזנברג, "זו תגלית משמעותית ביותר ניתן להשוותה רק לכוכב שביט במסע א..." איינשטיין ובטהובן השתיקו את המדען הגרמני המזדקן במהלך קונג פו מסוגנן. "זו אכן הפונקציה הקיומית," אמר הוקניג, "זה שופך אור חדש על המחקר שלי אני חייב לערוך חשבונות מחדש." אמר ולחץ על כפתור הטורבו שהניע את כסא הגלגלים שלו במהירות סילונית החוצה מהאולם. "כן אני חייב לחזור לעבודה, זה משנה את הכל." הסכים קופרניקוס. קולות מלמול מלאו את האולם והגאונים החלו מתפזרים במהירות בכדי לחזור לעבודתם. "מה יהיה אני לעולם לא אצליח?" שאל ברלניאר בקול נוגה. אבי התעלם מהדברים, היו לו דברים חשובים יותר על הראש. "אנחנו נראה אותך במשרד." סינן ביובש. "אבי, אבי!" אמר זיו ממשכבו על המיטה "ראית איך הראתי להם?" הרובושפה הבלונדינית החליפה את התחבושת על מצחו. "ראית איך הם לא עמדו בפני כוחה של הפונקציה הקיומית?" "כן, בטח." אמר אבי לקח את ידה של הרבושפה השחרחורת ויצא את החדר. היה לו הרבה על מה לחשוב. כל עניין המצפון היה זר לו לחלוטין. הוא החזיר את מבטו לרובושפה. טוב, אולי זה יחכה לאחר כך.