הסופר שלי - גאי גבריאל קיי מאת: פלאי גרייצר ראשית כל, הרשו לי לצאת בהצהרה פומפוזית משהו - גיא גבריאל קיי הוא היוצר החשוב ביותר הפועל בתחום הפנטזיה הגבוהה* בעשרים השנים האחרונות. במשך הקרירה הלא מאוד ארוכה שלו (ספרו הראשון יצא ב 1984, כשהיה בן שלושים) הספיק קיי ליצור את אחת הטרילוגיות החשובות בפנטזיה הטולקיניסטית בספר הבכורה שלו, ליסד - אם כי טענה זו שנויה במחלוקת מעט- תת-ז'אנר פנטסטי חדש ופורה בסיפרו השני, ולהוציא תחת ידו שרשרת של יצירות משובחות כשהוא משתפר מספר לספר. את מארג פיונאבר, יצירתו הראשונה, החל קיי ליכתוב בסוף שנות השיבעים. הימים ימי שאנרה, ובעיקבות הצלחת הסידרה שהוכיחה שיש כסף טוב בחקיינות טולקין זולה עולים וצצים אין קץ זיבלונים כפיטריות אחרי הגשם - רומח הדרקון, גריהוק, והממלכות הנישכחות הם רק הידועים שבהם. קיי, באותם ימים שחקן הוקי לשעבר (היי, הוא קנדי), עורך דין מוסמך שערך המרה לתסריטאות וחובב טולקין מושבע משכבר הימים (קצת יותר מחובב למען האמת, הוא ערך את הסילמריליון יחד עם קריסטופר טולקין, ואחראי לרוב מה שלא מאוד רע בו) שחזה בז'אנר החביב עליו מיתבזה החליט לצאת כנגד התופעה וכתב את הטרילוגיה "מארג פיונאבר" כתרגיל ספרותי שמטרתו להוכיח שניתן לעבוד בתבנית המסורתית של הפנטזיה הקלאסית, להישתמש בכל הקלישאות השחקות, ועדיין ליצור משהו רענן בעל משמעות וערך סיפרותי. התרגיל הצליח מעבר למצופה. הוא יצר טרילוגיה שהצליחה להיות בו בזמן גם מלהיבה, קסומה ואפית במיטב המסורת וגם אנושית, חודרת ומרגשת. הביקורות היו נילהבות וקיי הוכתר כהבטחה הגדולה של הז'אנר, הבטחה שניפדתה בריבית כשיצא לאור טיגאנה, ספרו השני. טיגאנה, שהחל בראשו של קיי כתמונה של ביקתת ציד מקופת יער, ניכתב במידה רבה כמחאה על נסיונה של ברית המועצות דאז לימחוק את הזהות הלאומית של העמים שסיפחה, וכאלגוריה על עריצות, כיבוש ולוחמי חופש באשר הם. טיגאנה מתרחש בארץ מבוססת איטליה הרנאסנסית המחלוקת לנסיכויות ומגולל את מאבקה להישתחרר מידי שתי מעצמות עוינות שפלשו אליה כמו גם את סיפורה של הנקמה המוחלטת. בדרך הוא דן בצורה מעמיקה וחזקה בסוגיות דוגמת מהות הזהות הלאומית, השפעת העריצות על כל מימדי החיים ועד היכן בדיוק המטרה מצדיקה את האמצעים, משחק ברגשות הקורא ללא רחמים, צובע את המצב בגוונים חזקים של אפור, מספר סיפור אנושי ופוליטי סבוך ומרתק ומציג את האנטגוניסט המורכב, הטרגי, הנערץ, האנושי והמיפלצתי ביותר בספרות הפנטזיה. הוא אף זוכה להימנות בין הספרים הבודדים שניתן לאמר עליהם שיסדו תת-ז'נאר חדש, במיקרה שלנו ה"היסטוריה האנלוגית". ההיסטוריה האנלוגית, שאליה ניתן לשייך את כל הספרים שכתב קיי מטיגאנה ואילך, היא סיפרות השואבת סיטואציה, תרבות, רעיון או סיפור מההיסטוריה של עולמינו שלנו ומשרטטת אותם מחדש בעולם פנטסטי כשמשתנים המקומות, האירועים, השמות והזמנים אך המהות נישמרת, ונעשה נסיון להישתמש בשילוב הזה בין ההיסטוריה לבדיה כדי לאמר משהו על ההיסטוריה כמו גם על חיינו אנו. מדובר בתת ז'אנר צעיר ולכן ניכתבו בו עד עתה ספרים מעטים בלבד כשהבולטת בינהם (מלבד ספריו של קיי) היא סידרת "שיר של אש ושל קרח" המצוינת של גורג' ר.ר מרטינס, שאף תורגמה לעיברית ויצאה בהוצאת "אופוס". לאחר טיגאנה בא "שיר לארבון". הספר, שעוסק ביריבות תרבותית ודתית בין שתי מדינות המבוססות על פרובנס וצרפת של סוף ימי הביניים, אומנם טוב בכל קנה מידה שהוא, במיוחד בתיאור התרבותי העשיר, אבל לא נשא בשורה גדולה ולכן נחשב אכזבה מסוימת לאור יצירותיו הקודמות של קיי. בספרו הרביעי, "אריות אל ראסאן" (שצמח גם הוא מתוך תמונה - הפעם ציור של מרפאת מימי הביניים מחזיקה גביע לבדיקת שתן על גב ספר שעסק ברפואה ימי ביינימית), המשיך קיי את מגמת המעבר מן הפנטסתי אל ההיסטורי שהחלה בטיגאנה והיתחזקה בשיר לארבון: "אריות אל ראסאן" מבוסס באופן הדוק הרבה יותר על סיפור היסטורי מאשר ספריו הקודמים - סיפור הכיבוש מחדש של ספרד בידי הנוצרים מול המוסלמים - ונעשה בו שימוש סימלי בלבד באלמנטים פנטסטיים. קוראי פנטזיה מסורתייים יותר עשויים ליראות בזה פגם קשה, אבל כשספר הוא כלכך מענג, מרגש, מעורר היזדהות, מצחיק, עוצר נשימה ומעורר מחשבה כמוהו, הגדרות ז'אנריות לא מטרידות אותי במיוחד. אריות אל ראסאן הוא עלילה נהדרת ומסעירה של פוליטיקה, מלחמה, ומערכות נאמנויות, וכמו כל ספריו של קיי גם ברמה הרעיונית יש לו הרבה מה להציע: הוא בוחן מכל צדדיה את המלחמה, השפעת הקנאים הדתיים על גורלן של אומות, והבחירה בין אידאלים לנטיות הלב. אל נושא יצירתו האחרונה נכון לימים אלו, ולדעת רבים יצירת המופת שלו, הגיע קיי בזכות תואר ששימש מבקרים תכופות בהתייחסות ליצירותיו - ביזנטיוני, הכוונה, כמובן, על שום הארץ העתיקה שנודעה בתכונותיה אלה, היא לתאר מורכבות ועידון. הוא סוקרן, והחליט לחקור מעט את הדבר האמיתי, תרבות ביזנטיון. פרי הסקרנות הזו הם צמד ספרי "הפסיפס הסרנטיני". בעוונותי עוד לא ניזדמן לי ליקרוא את הצמד, אך הוא אמור לספק עלילה סבוכה ומפותלת של מזימות פולטיות על רקע סרנטיום, המקבילה של קיי לביזנטיון העתיקה, המתוארת באופן חי וחושני על כל הארכיטקטורה, האמנות, התשוקה, האוכל, והמיסטיקה שבה (ולא חסרה שם כזו משום שמדובר בביזנטיון המיסתורית, הפנטזיה משחקת שוב תפקיד משמעותי למדי בצמד הספרים הזה). קיי הוא סופר גדול בעיני בגלל שהאמירות שלו חזקות ומרתקות, בגלל שהוא כותב ניפלא וקסום, בגלל שהדמויות שלו כובשות ומורכבות והעלילות חכמות ומרתקות ובגלל שהוא מצליח להיות עמוק בלי להיות טרחני. אבל בסופו של דבר, ואני חושב שדי בכך, הוא סופר גדול בגלל שכל מה שדרוש לו הן שתי שורות בשביל ליגרום לך לעבור מצחוק לבכי. *-פנטזיה גבוהה- פנטזיה המיתרחשת בעולם פרה מודרני.