עננים אדומים

מאת: מתן ברקוביץ

 

עננים אדומים. זה הכל. רק עננים אדומים, צפים, כמו קצף אמבטיה. זזים, מחליפים צורות, גדלים. אבל לא צבעים. הם אדומים. כל מיני גוונים של אדום. מעניין אם לגוונים יש שם. יש כאן לפחות מאתיים שמות, אם כך. הוא בחיים לא יזכור את כולם.

 

חייו הפכו לעננים אדומים צפים. אולי לא ממש חייו, אבל מוחו. זאת אומרת, לא מוחו הפיזי כמובן. הוא חשב זאת אומרת, כן. עננים אדומים. זה מה שמילא את החלל הריק שהפך להיות חייו. או שחייו הפכו להיות. קשה לו להחליט עכשיו. קשה לו להחליט בכלל, כשהוא חושב על זה. הרבה זמן הוא לא החליט. מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא החליט? לא משנה.

 

אם הוא מתרכז ממש חזק, זה נראה כאילו שהענן הזה שם הוא כבשה. כבשה אדומה. הוא חייך, או לפחות חשב שהוא חייך. הוא הרגיש משהו בפנים זז אבל זה לא היה כל כך ממשי, זה היה יותר תחושה שבקעה דרך איזה חריץ בתוך איזה ענן. כמו קרן אור. הוא זכר כבשים. לבנים, אבל כבשים. אבא גידל כבשים. הוא עזר לאבא. בחווה, זאת אומרת. הם גידלו את הכבשים ביחד.

 

אבל האמת היא שאבא אף פעם לא נתן לו חופש עם הכבשים. הוא רק אמר לו מה לעשות. ואם הוא היה עושה משהו אחר אבא היה כועס. כל פעם שהוא עשה משהו אחר ממה שאבא אמר, אבא כעס. אז הוא הפסיק לעשות דברים אחרים. רק מה שאבא אמר. ואבא עדיין כעס. אבל פחות. הוא הרביץ לו הרבה. אבל עכשיו זה כבר לא שינה, כי אבא לא יכול להגיע אליו דרך העננים. קשה מאוד לעבור דרך העננים האלה. אף אחד עוד לא הצליח, ואבא שלו, שכבר בטח בן 50, לא יצליח. בעצם, אולי אבא מת? לא משנה.

 

הענן הזה כבר לא נראה כמו כבשה. אם זה בכלל אותו ענן. אולי הענן שנראה כמו כבשה פשוט המשיך בדרכו לאן שהעננים הולכים, ועכשיו הוא מסתכל על ענן אחר. בכל מקרה, הענן הזה לא נראה כמו כלום. סתם כמו ענן. בעצם הוא נראה קצת כמו רגל קשה לו להחליט. כמו הפעם הזו שהוא עמד ליד הדוכן עם הגברת היפה, והיא שאלה אותו לאן הוא רוצה לנסות להתקבל. והוא לא יכל להחליט. ואז מאחורה, בתור, דחפו אותו, ואמרו לו לזוז. אז הוא זז. הוא תמיד עשה מה שאמרו לו. ואחרי שהוא זז כבר לא נתנו לו לחזור, אמרו תחזור פעם אחרת. אבל הוא ידע שכשאומרים את זה לא באמת מתכוונים. אז הוא לא חזר.

בסוף הוא לא התקבל לכלום. בטח כל שאר האנשים בתור התקבלו למה שהם רצו ורק הוא לא. ובגלל שהוא לא התקבל אז לא היה לו כסף. שום ענן כאן לא דומה לכסף. גם אין כזה דבר כסף אדום. יש כסף לבן, אבל זה לא חוקי. כמו הפעם הזו, שאמרו לו שייקח שאכטה. והוא לא רצה, כי הוא ידע שזה לא חוקי. אבל הם אמרו עוד פעם, והוא תמיד עושה מה שאומרים. במיוחד אם אומרים פעמיים. אז הוא לקח שאכטה. וזה לא היה נעים, כמו שהם אמרו. הוא השתעל וירק, והם צחקו ואמרו שהוא טירון. הוא לא היה טירון, הוא אף פעם לא היה בצבא.

 

בכל מקרה, הם לא ביקשו את הסיגריה בחזרה. אז זו הייתה מתנה. לא נימוסי להחזיר מתנות. אז הוא ישתמש במתנה שלהם, להראות שהוא מעריך אותה. גם אם היא לא נעימה. אבל עד שהוא סיים, זה כבר היה נעים. והוא רצה עוד.  ענן אחד נראה ממש רך. כמו כרית. הוא קפץ עליו. זאת אומרת, הוא חשב שהוא קפץ עליו. הוא ניסה לקפוץ עליו, בכל מקרה. אבל הוא לא נחת עליו. האמת, שזה בכלל לא נראה לו שהוא זז. העננים שטו מאותו מרחק. הענן כרית עדיין היה שם. אז הוא קפץ עוד פעם.

 

הבזק לבן. משהו טלטל את העננים. הוא ראה לרגע משהו אחר, דרך העננים. משהו התבהר, והוא חשב שהוא רואה קיר. קיר לבנים. אבל רק לרגע. ואז הוא הבהב והעננים חזרו. קצת יותר אדומים. העננים המשכיו להיטלטל, כמו סופה שמעיפה אותם. והוא שמע קולות עמומים ברקע, של נקישות על שולחן. או בעצם של תופים. או משהו כזה אבל מהר. הקולות היו אחידים ומהירים.

 

הייתה לו הרגשה רעה. גם טעם רע, אם הוא זכר מה זה טעם. הוא לא היה בטוח. אולי זה היה ריח? לא משנה. ריח. לאיש הזה במעיל היה ריח רע. אבל הוא היה בנאדם טוב, הוא חשב, זאת אומרת. הוא היה מאוד נחמד. תמיד הביא לו מה שהוא רוצה. אמר שהוא ידאג לזה. שהוא ידאג לו. הוא הבין אותו. את המעט שהוא קיבל מהממשלה, הוא הביא לאיש במעיל. הוא לא היה צריך את זה, זאת אומרת. ולאיש במעיל כנראה היה מה לעשות עם זה- וזה היה תגמול לכל השקיות. לא תגמול יאה, אבל לפחות תגמול.

 

הקולות שינו קצב. בהדרגה, נעשו יותר איטיים. פחות מרגיזים. עדיין עמומים, אבל בקושי אפשר היה להרגיש אותם. הוא זכר את הפעם הראשונה שהעננים הופיעו. אחרי הפגישה הראשונה עם האיש במעיל. אחרי השקית הראשונה. אבל אז הם היו רק השוליים של התמונה. זה היה מוזר, אז. היום הם כל התמונה. הם בלעו את המסגרת. הם בלעו את הכל. הם שלטו בממלכה שלו. הם היו הנתינים שלו והמלכים שלו. הם היו המציאות. וזה כבר לא היה מוזר.

 

הקולות התחזקו, שוב, בהדרגה. הם כבר נעשו ממש חזקים. הם גברו כמעט על המחשבות שלו. אז הוא צעק. זאת אומרת, הוא ניסה לצעוק. אבל איך הוא יודע ששומעים אותו באמת? גם בראש לא שמעו אותו. גם העננים לא שמעו אותו. הם המשיכו בשלהם. למה לא שומעים אותו? אולי הקולות האחידים גוברים על הצרחות שלו? אולי הוא פשוט לא משמיע קול? לא משנה.

 

זה נעשה ממש מהר. הוא התחיל להרגיש ממש רע. כמו שהוא הרגיש בפעם האחרונה. הוא לא זכר לפני כמה זמן זה היה. אבל כנראה שזו הייתה שקית אחת יותר מדי. כמו שאמרו לו אז, כשהוא לקח את השאכטה. שיש כזה דבר יותר מדי, אבל הוא אף פעם לא יגיע לזה. לא הוא. והם אמרו, אז הוא הקשיב. הוא לא צריך לדאוג הרי.

 

משהו היטלטל עוד פעם. העננים הפסיקו לזוז. הם לא הפסיקו לזוז מהיום שהם הופיעו. משהו לא בסדר. הראש שלו נחבט במשהו. פתאום הוא ידע שזו ההרגשה, שהראש שלך נחבט במשהו. העננים התחילו להתפזר, והקולות היו כל כך חזקים! כל כך חזקים! בום, בום, בום, בום, בום, בום.

 

די! הוא צרח. די! והוא שמע, סוף סוף, הוא שמע. את הקול שלו, דרך הבומים. ודרך העננים. שכבר לא היו שם, לא שייטו במי המציאות. הוא ראה שמיים. אמיתיים. ושמש, כמה זמן הוא לא ראה שמש. היא כאבה, אבל היא הייתה אמיתית. ועננים! עננים לבנים! עננים של העולם שלהם. לא האדומים שלו. פתאום הוא הבין שנמאס לו מהאדום. אדום גרם לו לבחילה- אבל הלבן, כל כך יפה כל כך יפה

 

בום, בום, בום הקולות סוף סוף נחלשו. הכל התחיל לשנות צבע. להיות שחור. לילה? שלא ייקחו את העננים הלבנים. שלא ייקחו את השמש! הוא רוצה להמשיך כאן, כאן יפה יותר. שחור. הוא לא רוצה למות. בום בום הקולות נפסקו.