צבעים

מאת אוהד כהן

 

סיימון היה ילד...

אפשר היה להגיד ילד ככל הילדים, אם זה היה נכון. סיימון לא היה ככל הילדים. הוא היה... שונה. לסיימון קרתה תאונה כשהיה תינוק. משאית שנסעה מהר מידי ונהג שנרדם על ההגה הוכיחו את עצמם כשילוב קטלני.

 

סיימון ניצל בנס, שני הוריו ואחיו הגדול נהרגו בתאונה, דודתו אימצה אותו...

הרופאים עמלו קשה בכדי להציל את חייו, אבל את הפנים שלו הם לא יכלו להציל.

לסיימון היה שיער מאד דליל ופרוע, קרקפתו נשרפה כמעט לגמרי בתאונה. פניו היו מעוותים, בשר מקומט תלוי על עצמות, עור מחוספס וקשה. אנשים נבהלו מהמראה שלו כשהיה הולך ברחוב, לכן הוא לא יצא כמעט מהבית והסתגר בעליית הגג.

הוא לא ירד אפילו כשדודתו קראה לו לאכול...

 

בעליית הגג היה לו מעמד עץ גדול, בדים מרובעים, צבעי שמן ומדלל צבע.

סיימון אהב לצייר! בציורים כולם נראו אותו הדבר, העולם היה שווה, גם הוא היה רגיל. לא היה מי שילעג לו או יביט בו בבעתה. הוא אהב את הצבעים יותר מהכל!

החופש תם וסיימון בפעם הראשונה צריך היה ללכת לבית הספר. דודתו ארזה לו אוכל בקופסת פלסטיק כחולה והוא יצא לתחנת האוטובוס. כשנכנס לאוטובוס הצהוב כל הילדים בהו בו. אף אחד לא רצה שהוא ישב לידו, כולם אמרו שהמקום לידם תפוס או שמור, אז הוא התיישב בשורה האחרונה לבדו.

 

הוא יכל לשמוע את הלחשושים והצחקוקים  של הילדים. הוא לא היה שונה, הוא כמו כולם, למה הם לא יכולים להבין את זה?

גם בבית הספר כולם הביטו בו ככה. התלמידים הבוגרים הצביעו עליו וצחקו. "תראו, חשבתי שגן החיות נמצא בקצה הרחוב" אמר נער בלונדיני לחבריו והם צחקו. בזמן שפסע במסדרון זרקו לעברו כמה פעמים הערות כמו "מפלצת" או "טעות גנטית"... מישהו אפילו זרק לו מחק בראש בכוח. אבל סיימון לא הגיב.

 

הוא הגיע לדלת הכיתה החומה, נשם נשימה עמוקה ופתח אותה...

הוא נכנס והתיישב בפינה השמאלית מאחור. במשך כל השיעורים התלמידים הביטו בו וגיחכו, אפילו המורה הביטה בו במבט כזה, גועל מהול ברחמים...

בהפסקה הוא ישב ליד השולחן לבד ולא נגע באוכל שלו, הוא היה עצוב ולא רצה לראות אף אחד!

 

"היי" הוא שמע קול מתוק מימינו.

סיימון סובב את ראשו והביט בה, היו לה עניים ירוקות צוחקות כאלו ושיער שטני מתולתל שהגיע עד אמצע גבה. היא לבשה שמלה לבנה מעוטרת בפרחים סגולים רקומים על השוליים. סיימון רצה לחייך אבל חשש שהיא תיבהל...

"אני לורה, מי אתה?" שאלה לורה בקולה החינני.

"אני סיימון" השיב סיימון בלחש כאילו פחד שיסקלו אותו בניירות כי הודה בזה...

"שם יפה, אפשר לשבת לידך?" שאלה לורה.

"כו בוודאי" השיב סיימון בהתרגשות, זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו דיבר איתו איי פעם חוץ מדודתו.

 

את שאר ההפסקה ורוב היום בילו לורה וסיימון יחדיו. הם דיברו, צחקו, לורה סיפרה לו על שיעורי הריקוד שלה וסיימון סיפר לה על הצבעים והציורים שלו. הוא שמח שיש סוף-סוף מישהו שרואה אותו כמו כולם, רואה שגם הוא ילד. הם נפרדו בסוף היום וסיימון החליט שלמחרת הוא יביא את הצבעים להראות לה איך הוא מצייר. הוא חזר הביתה, אכל ועלה לעליית הגג.

 

למחרת בבוקר עמד נרגש עם קופסת הצבעים מתחת לידו, לא היה לא אכפת מהמבטים של כולם ואפילו לא מהגיחוכים באוטובוס, הכל נראה לו וורוד והוא לא חדל לחשוב על לורה.

הוא ירד מהאוטובוס בבית הספר ופסע שמח בחצר. רגל נשלחה מהקהל והוא מעד!

תדהמה ובלבול אפפו אותו, רגע אחד הוא היה עם ראשו בעננים וברגע הבא היה שרוע על האספלט השחור. קופסת הצבעים הכתומה נפלה ארצה וצנצנות הצבע התגלגלו לכל עבר. דם אדום כהה נטף מאפו...

 

כל הילדים סביבו צחקו והצביעו, הוא רצה לבכות. העולם הסתחרר עם הקולות הלועגים שמלאו את ראשו כשלפתע, מבין כולם, שמע את אותו כל מתוק...

"דיי תעזבו אותו". לורה בשמלתה הלבנה פרצה את המעגל והגנה עליו בידיה. סיימון שמח לראותה. "אתם לא רואים שהוא סובל? שהוא צריך עזרה? אתם לא רואים בכלל שהוא שונה?

 

השמחה קפאה וסיימון הרגיש כיצד מילותיה חודרות את ליבו כמו חיצים מורעלים.

הוא כעס, הוא רתח מזעם! "אני לא שונה"!!! הוא צעק לכולם!

סיימון אחז בקופסא האפורה של מדלל הצבע, הוא פתח את הפקק ופיזר את הנוזל על כולם ועל כל סביבתו. "אני לא שונה!!!!"

 

השמיים החלו להתערבב בעננים, העצים הירוקים החלו להטישטש, הילדים ההמומים נזלו, נמסו וניקוו לשלוליות מבעבעות. כל העולם כאילו נמס לשלולית אחת של צבע מקושקש והתפוגג, הכל נעלם, מותיר אחריו רק בד לבן חלק.

 

וסיימון אסף את הצבעים, והתחיל לצייר. עולם שבו כולם בעלי שיערות דלילות ופנים מעוותים, עולם שבו כולם דומים, כולם שונים!

 

עולם צודק...

סיימון אהב לצייר...