לא משחקים יותר בבית של השה"ם!

יותם דפאיילר אבני

 

"אולי במקומות אחרים זה אחרת, אבל כאן, בקהילה הקטנה שלנו בנהרייה, מרחק יריקה מלבנון, אנו במצב של סכנת הכחדה. אנו, שחקני התפקידים של אזור הספר הזה, מרוחקים מהעולם התרבותי של משחקי התפקידים, מהוצאות חדשות, מכנסים, אפילו אם הם בצפון. אנחנו לא בעלי היתרון האיילתי נטול המכס והעובדה שהם יכולים פשוט לקנות את הציוד הדרוש להם. אנחנו חיים על סף השחיתות, בקצה עולם אמיתי, שאיש אינו חפץ בו יותר. כל אלה נותנים לנו יתרון על כל האחרים. משחקים על מנת לשרוד."

 

הדס צעדה לאורך הטיילת של אזור הצפון של נהרייה ששריקות הערסים וצעקות כגון "היי, כוסית! תראי מה יש לך!" הדהדו ברחוב. כמה שהיא שנאה ללכת בשעות הערב המוקדמות לבד בלי ידידיה. במיוחד כאשר היא אוחזת ערמת ספרים קטנה, חבוקה בין זרועותיה.

אחד מהערסים, שגבה אחת עבה ושחורה מאתרת את מצחו הנמוך, קם על רגליו השעירות הלבושות במכנסי ברמודה אופנתיים וניגש להדס.

 

"את צריכה עזרה להגיע לאנשהו?" שאל וריח הסיגריות בקע מפיו.

"לא, זה בסדר, חברים שלי אוספים אותי." ענתה הדס, מסיטה את פניה מלועו של הערס.

"לי דווקא נראה שאת צריכה עזרה." אמר והתכוון לתפוס את זרועה ולהביאה למשפחתו, שתכיר את הוריו, אך רעשם של צעדים כבדים קטע את התהליך.

 

"תרחיק טלפייך מהידידה שלי, שרצון גמדי." נשמע קול עבה, מלווה בנשימתו של דארת'-ווידר.

"בלאץ ! אתה כאן !" צהלה הדס לנוכחותו המסיבית של ידידה גדול הממדים.

בלאץ היה טיפוס גדול במיוחד, מגרד את המטר תשעים ושוקל קצת פחות מ-140 ק"ג. הוא תמיד היה לובש מעיל עור שחור וחולצות של להקות רוק, מגפי עור עטופים שרשראות כיסו את כפות רגליו, טבעות של גולגלות (קורבנותיו?) נצנצו על אצבעותיו העבות, משקפי שמש שחורים כיסו את עיניו וזקן שחור ודליל עיטר את סנטרו ולחייו.

הערס התגמד לפתע, ייתכן שזה קרה בגלל שבלאץ רמס אותו, ייתכן שהוא פשוט נעלם מרצונו, וייתכן שהאדמה באמת בלעה אותו (היא עשתה את זה לי כמה פעמים).

 

"מה שלומך בלונדית ?" שאל בלאץ בחום, מתנשף כהרגלו (אני מניח שישות בגודל שלו צריכה הרבה אוויר, אני רק מקווה שיישאר גם לנו בסוף).

"הכל טוב בלאץ. איחרת בשבע דקות וארבעים וחמש שניות." ענתה הדס בקול סלחני.

"העיקר שיצא לנו מספר עגול הפעם." חייך בלאץ חיוך מעל זקנו. "אני מבין שאנחנו אוספים את כפיש אצלו בבית ואז נוסעים עד לדפיילי."

"בדיוק. כפיש בטח מחכה לנו כבר מספיק זמן." הרהרה הדס אודות אותו אחד שנקרא כפיש, ואודות ההורים האכזריים שהעניקו לו את השם הזה.

"אוקי" אמר בלאץ ונשם נשימה ארוכה (לא שיש לו נשימות קצרות) "אחריי, לבלאץ-מוביל!"

"כן בלאץ-מאסטר !" ענתה הדס בחיוך.

 

זה לא שהבלאץ-מוביל היתה מיוחדת. פיאט אונו פשוטה ולבנה (עם הרבה מזוג אויר בשביל להשאיר את בלאץ חי שם בפנים כמה זמן....אם כי לא יותר מדי....) אשר באה עם נהג פרטי (קונסטנטין שמו) שבמקרה שימש לבלאץ כאבא ביולוגי.

בלאץ נדחק למושב הסמוך לנהג והדס התיישבה מרווחת (עד כמה שאפשר להתרווח שבלאץ נמצא אתכם באותו רכב) במושב האחורי, והאוטו התניע בקריאה מונוטונית של שיעול (או שמא בלאץ נזכר לנשום שוב?) וקרטע עד לביתו של כפיש במרכז שמורת הערסים בעיר.

 

כפיש הבחין בבלאץ-מוביל המתקרב לעברו, וזינק מהשיחים, שם התחבא מהציידים, אך מאוחר מדי, זוג הציידים הבחינו בו, והגבוה והמשופם כבר כיוון עליו את רובה הציד המוארך שלו. האינסטינקטים הקרביים של כפיש העירו אותו מהשאננות שלו, והוא הבחין בזוג הציידים ובשבריר השנייה האחרון הספיק להשליך על המשופם גרזן-יד עשוי אבן ועץ.

פגיעתו של הגרזן פגעה בדיוק במקום שממנו אני מצנזר את הדברים הבאים עד אשר כפיש הגיע לבלאץ-מוביל. נואשות ניסה כפיש לפתוח את הדלת עד אשר הדס פתחה בעדינות אצילית את החלון ואמרה:

 

"כפיש, הדלת הזאת לא נפתחת, שכחת ?"

כפיש הכה על מצחו ביאוש, ונע לצדו השני של הרכב, פתח את הדלת, שרבב את גיליונות הנייר והקוביות פנימה, וזינק לתוך הבלאץ-מוביל, בדיוק שטיל-כתף חלף ליד המקום שבו עמד.

"תן גז, קונסטנטין!" צעק כפיש ואביו של בלאץ לחץ על הדוושה, רומס שני ערסים אשר חפרו באספלט כדי למצוא עצמות.

 

"אני מבין שהיום משחקים אצל דפאיילר." אמר כפיש ובדק אם הדף שלו לא התקמט.

"כן, וזה רק בגללך. בדרך-כלל אנחנו אמורים לנסוע מהצד השני, וכך להימנע מלהיכנס לחנייה של הבניין שלך, וכל הפעילות המתרחשת שם בקביעות." אמר בלאץ מהמושב ליד הנהג.

 

כפיש הבין שהוא די אחראי לכל העסק, אחרי הכל, משפחה מסורתית עושה ניקיון לפני סדר פסח, ואיך שהוא הוא מגיע מאחת כזאת. נשמוט את העובדה שכעת שיאו של הקיץ, כפיש נשכב על המושב והתמתח. ההמתנה בשיחים עשתה אותו רעב.

"יש לדפאיילר אולי אוכל בבית?" שאל כפיש.

"לא יודעת...לא הייתי שם אף פעם." ענתה הדס.

"גם אני לא." המשיך אותה בלאץ.

"איך שהוא היה אוכל אצלי, לטובתו יש אצלו הרבה אוכל, אחרת אני אתיז פה כמה ראשים." ענה כפיש לעצמו.

"זה כפיש שאני מכירה." אמרה הדס.

"בטח שזה אני, את לא רואה את הוריד המרוקאי הבוקע לי על המצח."

 

בלאץ הביט על המקום בו הצביע כפיש ולא ראה דבר מלבד מצחו השזוף של כפיש

"אני לא רואה דבר מלבד מצחך השזוף, כפיש." ענה בלאץ ואימץ את עיניו המוסתרות על ידי משקפי שמש (כפיש אומר שבגלל שבלאץ היה מקנא בשמש ובגודלה אם היה רואה אותה כפי שאחרים רואים אותה, כי היא הדבר היחיד שיותר גדול ממנו).

בלאץ סיים את האוויר ברכב (הדס התקשתה לנשום עוד שהם עברו את המכולת) וביקש מאביו לעצור לו ולחבריו ליד נקיק מוקף עשבים.

 

לאחר שנחלץ מהרכב ביקש בלאץ אביו מספר דברים בשפתם הסודית והלא-מובנת לאיש, הרומנית.

"הבנת מה שהוא אמר ?" שאלה הדס את כפיש.

"תקשיבי, חמודה, אני אמנם חצי מרוקאי וחצי רומני אבל אני לא מבין לא את אלה ולא את אלה."

"יופי, זה מה שחסר, מרוקאי-רומני....לוחם/גנב..."

הדס סקרה את הגבעה הצמחית עד שהבחינה בבור אל ביתו של דפאיילר.

מיד הרימה את הכבל שהכינה מראש, קשרה את העגורן היטב לסלע גדול (ואני מתכוון ממש גדול, קחו בחשבון שגם בלאץ צריך להחליק בחור הזה) וביקשה ממנו שירד ראשון (אני מסכים איתה. אם החיבור היה משתחרר שבלאץ עוד מעליה...אוי ואבוי).

לאחר מאמצים גדולים הצליחו כפיש והדס בכוחות משותפים לדחוף את בלאץ אל תוך הנקיק ואחר כך החליקו שניהם אחריו.

 

"אז ככה נראה הבית של דפאיילר" נשם בלאץ.

"בית ?" תהה כפיש על תוכנו של המקום בו הוא נמצא "זה בסיס סודי של השקרניקים."

באתי לקדם את פניהם כאשר שמעתי את ההתרסקות של בלאץ דרך הנקיק.

"מה שלומכם שחקני? פעם ראשונה שזה התנהל אצלי, אחרי שנים כה רבות."

"אני אשרוד" אמרה הדס והביטה בחלחלה בקורי העכביש העצומים שנפרסו על ערמות הכביסה האדירות.

"נראה אותך." עניתי.

עברנו במסדרון החשוך והלח אל חדר העבודה שלי.

"אל תשימי לב אליהם." הצבעתי על מספר ברנשים ששרדו את מפלתם בסרט "היום-השלישי". "הם רק דיירים בהשכרה."

 

נכנסנו ללשכת העבודה ופרסתי על שולחן הטיטאניום מפת שבת נוחה והוצאתי את מספר הקוביות הקטן ששרדו את החיים הקשים בנהרייה.

כפיש הביט סביבו. על הקיר השמאלי נפרסה מפת-העולם עם סימנים אדומים וכחולים שעונים לשמות "הליגה האנטי-טראנית" והאו"ם בהתאמה.

נס ענק של סמל מוזר שהזכיר לו פניו של חצי אדם וחצי השני של הפנים של אוטיאן (אתם לא רוצים לדעת) צבוע בשחור ואדום.

"אני רואה שהצלחת בסוף לתלות את הפוסטרים מטמ"י." הודיע כפיש.

"לא, אלה תוצרת בית." הגבתי כל עוד אני שולף את הספרים, הדפים והעפרונות אשר העלו אבק.

"דפאיילר, יש פה ג'וק גדול מאד." יבבה הדס קלות כאשר בהתה בה מפלצת חרקית חומה ומשוריינת, באמצעות עיניה ומחושיה, ושתתה לה קפה של ערב.

"אל תעשי להם כלום !" קראתי בקול, מפחד על התיקן האומלל "תגעי לי בג'וקים והם יפרשו מהקואליציה !"

הדס חייכה אל החרק הגדול וזה ירק אליה ריר צהוב לאות הוקרה ונמלט לחשכה.

 

"הלחש שהטלת נכשל בגלל שאחד מן הרפאים פוגע בך עם חרמש חלוד, ומשאיר בך שריטה עמוקה ומזוהמת לאורך החזה." אמרתי לבלאץ לאחר שהרפאים היקרים שלי הצליחו לחדור את לחש המגן שהטיל לפני שני סיבובים.

כתגובה, בלאץ נשם לעברי.

 

"אני מנסה לפגוע ברפא עם החרב-הדו-ידנית שלי, בתקווה שהוא נפגע מנשק לא-מכושף." הודיע כפיש וחזר להרחיק את הג'וק והאוטיאן (שוב, אתם לא רוצים לדעת) מלכרסם את הכסא שלו.

"מצטער, חרבך עוברת דרך ההתגלות השקופה של הרפא כאילו ניסית לפגוע בדמותך שלך הנשקפת אליך מהמים." עניתי והשלכתי את קובית עשר הפאות לעבר הדס.

הדס לא היתה מוכנה (שני שומרים מסוקסים משכו את תשומת ליבה) והקוביה הותזה מהשולחן לעבר קיר האבן שעליו השקיף גרגוויל.

 

"הבית שלך משתנה ללא הכר כל הזמן." אמר כפיש כאשר חיפש את הקוביה בדיונת החול.

"נצטרך סייר כדי למצוא את הדבר הקטן הזה שם בפנים." נשם בלאץ.

"אמרת משהו רע על סיירים, הא ? שאני אבין ? אתה רוצה שאני אפעיל את המזג המרוקאי שלי ?" התרתח כפיש כאשר הוזכר המקצוע האהוב עליו (לכפיש היתה תיאוריה שאם הוא לא יגלם את המקצוע שהוא הכי אוהב, הוא לא יוכל לעשות לו שם רע בתור שחקן, כי הוא לא ראוי לגלם סייר. לכן הוא שיחק רק פאלאדין או לוחם, למרות שכשהדס ביקשה לשחק סיירת, הוא היה עמה יותר סלחני).

 

"מצאתי ! מצאתי." אמרתי כאשר הרמתי את הקוביה הורודה מתחת לדף הדמות של בלאץ (הוא כנראה נשם על הדף שהועף על הקוביה).

"דפאיילר, למה הקוביה שלך ורודה ?" שאל כפיש והעיר את בלאץ והדס מתרדמתם.

"ביקשתי סגול וכתום יחד. אם אינך יכול לזהות את הקומבינציה הזאת, משמע שאתה עוד אחד מאלה שלא ראו את הבגדים של המלך כאשר הוא הסתובב בתלבושת הנהדרת ההיא ואיזה פרחח צעק שהוא עירום."

הדס ניסתה לחזור לתנומתה, אך הג'וק (השר לביטחון פנים ליתר דיוק) הגדול אשר ירק עליה זיהה את הריח של הרוק שלו ורצה לסמן טריטוריה מחדש. הדס פרצה מהחור בו אני גר בצווחות.

 

כפיש נמלט מזוג אוטיאנים (ששש...אל תשאלו) אשר הכו בו במתקפה האוטיאנית המיוחדת שלהם, ובלאץ נשם דרכו כאשר החוצה שהבין שעליו לקרוא לאביו קונסטנטין כדי שיסיע את ידידיו למשכנם ה"בטוח" כדי שיוכלו לשון שם כמו שצריך.

 

"אני יודע שנהרייה זו עיר מטורפת. אבל אני חושב שנחכה עד שסדר פסח אצל כפיש יסתיים כדי שנמשיך לשחק. אני מציע שבינתיים תחשוב על המשך ההרפתקה. (בלאץ עצר לקחת אויר ושאב את השר לתשתיות) בינתיים אני אגן על שני הזאטוטים ההם מעצמם."

הנהנתי לעברו ונופפתי לשלום כשהבלאץ-מוביל הגיע לאסוף אותו ואת ידידינו המבוהלים מהמפגש הלא נעים בביתי. בלאץ נשם לעברי ונדחק לתוך הרכב, דוחק את כפיש והדס איתו.

 

ישבתי וחשבתי איך אוכל לערב ירקות מעולם המתים בהרפתקה הבאה שלי, ואז הגיע אחד מהאוטיאנים וביקש שאחזיר אותו להיות בחזרה בצורת אח שלי...  ככה זה שאתה שה"ם...