איש-איש וכשרונותיו- סדרת נהרייה אבל כמה שיותר רחוק

כנראה מאת יותם אבני.

 

"שימו לב, שחקנים, שאם תשתמשו בביטוים כגון הלמנים וכילפים בשיעורי היסטוריה אודות האימפריה הרומית אפילו המורה יביט בכם בעין מוזרה. למה זאת ? רוב הסיכויים שאתם מזבלים את השכל ולא מדברים בכלל על הנושא, או שאין לו מושג מה זה נשק-מוט, והדבר היחיד שמורה להיסטוריה מכיר זה ודאי כידון-רומח-חנית. מצומצם למדי, לא ? ובכן- אנו שחקני משחקי-התפקידים, לוקחים את הידע שלנו מהמשחק ומעבירים אותו לעולם האמיתי, כי ידוע שכדאי לשמור על גבולות ידע דמות/שחקן, אבל מה על ידע שחקן/דמות...אף אחד לא עונה ? היי ! מישהו מקשיב לי בכלל ?"

 

"אלו לא החיים הטובים." אמרה הדס והרימה את הצידנית שנפלה לה שוב, וכל בקבוקי הוויסקי התפזרו על החול.

"מהר ! תאספו את הדלק !" קרא כפיש וזינק על הבקבוקים, דוחק אותם במהרה לתוך הצידנית.

אנו- אני, הדס, כפיש ובלאץ- בקיצור כל השמונה, (או תשעה או עשרה?),  צעדנו במסדרונות בית המלון המאוכלס לא מעט בהרבה מאד טיפוסים מפוקפקים ורהיטים בהתאם.

"אני מתחרטת שהגעתי ללאר"פ הזה" אמרה הדס והניחה את הצידנית הכבדה, בעוד שבלאץ ניגב את הזיעה ממצחו והניח את הפלאפון, שכנראה יחליף את "עמוס".

"חדר 667. הנה זה כאן." הצבעתי על הדלת הקטנה, אשר התגמדה לעומת הדלת מולה, שנראתה כמו שער עצום עשוי בזלת ואבני חן אדומות, שנראה שמתוכן הביטו בנו נשמות אבודות (יש לי משהו נגד חורי הצצה).

 

"אני ראשון בשירותים !" זינק כפיש קדימה, ניתק את הדלת מציריה והגיע לשירותים בהם התרווח, שלף חוברת קומיקס והחל לקרוא.

"לסגור לך את הדלת של השירותים כפיש ?" שאלה הדס אשר הביטה בו קורא כשמכנסיו שמוטות מטה וישבנו רכון על האסלה.

"כן בבקשה." אמר כפיש, לא שם לב אליה- רק מביט בוולברין מפלח את גרונו של שן-חרב. "וגם שתיים סוכר." הוסיף כאשר זאת הכתה על מצחה וקפצה על המיטה, מתמתחת ומתרפקת לה לכל אורכה הגדול.

"אני רוצה להיות פה." אמרה כשקלטה אותי נכנס לחדר.

"אל תדאגי, גם את תהיי פה. אני חושב שהם שכחו להכניס שלוש מיטות." אמרתי כאשר הבטתי במפת הצנרת של המקום.

"אבל חשבתי שיהיה לנו שני חדרים !" יבבה הדס בקול שבור.

"את בלונדינית טבעית ?" שאל כפיש מתוך חדר השירותים.

"כן !" צעקה עליו הדס על השאלה המעצבנת שנשאלת שוב ושוב.

"אז אל תחשבי." ענה לה כשקולו מהדהד במקום, מה שאפשר להגיד גם על הפרשות על-חושיות נוספות שבקעו מהשירותים.

 

"אתם לא חושבים שחם פה ?" הביט בלאץ על הדלת של החדר הסמוך, ומאזין לקולות התענוג של הבנות הבוקעות משם, ועל צרחות נשמות מעונות, מלוות בצחוק שטני.

"בטח שחם ! אנחנו באילת !" עניתי לשאלה הבנאלית.

"מי לכל הרוחות עושה לאר"פ באילת ? אין פה בכלל קהילה של שחקני תפקידים !" ענה בלאץ כאשר התרווח על כורסת הטלוויזיה,זו נבלעה לתוכו, והחל לחלוץ את מגפיו הכבדים.

"נשאל את העמותה אח"כ על הבחירה המשונה. כעת יש לנו שעתיים לנוח, לאכול ארוחה מינמלית, לגשת לשנח"ר, לבקש קצת קרפ"פ, לשאול אם נשאר להם מעט מהחכע"ט ורח"כ ואולי אם ישאר מספיק זמן לפני הלאר"פ ניגש לגנו"ז קצ"ת שניצלי"ם, בסדר ?" עניתי והפעלתי את הטלוויזיה, כדי לא לפספס טלטאביז.

"אתה ממש מושפע מאמא שלך אתה יודע ?" אמר בלאץ ועצם את עיניו. הוא הוריד את משקפיו השחורות והתכונן לשנת חורף ארוכה, שלפתע שמע צעקה.

"צעקה !!!"

בלאץ מיהר לקום והביט במקור הרעש.

היה זה אני, לבוש במדי שרשראות, חובש דלי עם מרווחי ראייה, ואוחז במכסה פח-אשפה וסכין לחיתוך לחם, גבות ושאר מוצרי גינה זניחים בהיגיינתם.

"למה אתה לא לבוש ללאר"פ ???" שאלתי את בלאץ בתוקפנות.

כל שאר החברים עמדו לבושים ומוכנים.

כפיש ענד שרשרת קסומה של הגנה +2, אחז בקלשון חקלאי וגופו היה עטוף בתכריכים. הדס לעומתו אחזה היטב ברעשן +1, מגפי עור של לייקוס, שמלה קצרה ואדומה, ושיערה היה אסוף לצורת עוגיות כוכבים.

בלאץ מצמץ לאיטו.

ונשם.

 

כאשר התאוששנו משברי הזכוכית אשר עפו להם בסופת הציקלון הנוכחית שבלאץ יצר, צעק כפיש: "אתה יודע, בלאץ שמן יקר, כדור הארץ, יש הפרשים בלחץ האוויר בין הריאות שלך לשאר וכשאתה מוריד את הלחות מהאוויר, מוסיף את החום הנוראי, את אפקט חדר המלון המינימלי, ואת הלבוש של הדס, אתה יוצר סופה אשר בכוחה לפגוע בצורה ממיתה ברדיוס של 10 ק"מ, וזה לא כולל את הרדיוס שלך".

"כן אני יודע." ענה בלאץ בטבעיות.

 

עם צאתנו מהחדר, עבר משב רוח קל (שבו נישאו על כנפי הרוח מספר שדים אל החדר הסמוך) הזכירה לנו הדס את חששה הגדול מהחדר הסמוך

"אני מזכירה לכם- יש לי חשש גדול מהחדר הסמוך" אמרה.

"את בלונדינית, זה טבעי שאת מזכירה" ענה כפיש והוסיף "חוץ מזה, דפאיילר אמר לנו את זה הרגע."

חשבתי לאיטי מה התרחש פה.

"אנחנו יודעים שאתה חושב לאט דפאיילר" הקניט אותי בלאץ.

שיט.

וכאילו משום מקום, הניפה הדס את כף ידה הרכה והאוהבת וסטרה לי בקול חצוצרה רועם (מאיפה הוא הגיע ?)

"אני יודעת מה אתה חושב." אמרה והצביעה על חזה המרומם-רוח (ועוד איזה רוח, רוח רפאים).

"אבל...אבל...אבל לא חשבתי על כלום !" התלוננתי.

"אבל רצית לחשוב, נכון ? אני מקדימה תרופה למכה." אמרה הדס והחביאה את התסריט של הפרק הנוכחי.

וכאילו באין-מרגיש מבטי פנה אל חזה שלה.

"מה אתה עושה ?" שאלה כאשר הבינה שהקדימה בכמה שורות.

"נהנה מהנוף." עניתי בחיוך.

 

"ק"ח מה"ר שניצלי"ם !" אמרתי בשפה שאיש לא הבין, וכנראה גם איש לא הקשיב (איש אינו ילד רגיל, לאיש אין חברים. איש חי בתוך בועה. עזרו לנו לנפץ את הבועה הזאת. תרמו רק פ"ז אחד לעמותת שלשום עכשיו ולעמותת דור שלם דורש תשלום במסעדת מק'דונלדס הקרובה לביתכם- הם במילא יתנו את זה לפלשתין. אה סליחה, בלי פוליטיקה, התכוונתי...רייבנלופט !)

בלאץ השתיק אותי ואמר "זה לא בופה...יש פה מלצרים."

הנהנתי- במילא הוא יודע את התשובה.

כפיש הביט בבלאץ עמוקות. אחר כך החליף לעקומות, אחר כך לעקמקומות, ולבסוף אמר :

"אתה יודע בלאץ. המוח שלך כמו המפלצת מלוך נס. כולם טוענים שהוא קיים, אך איש לא ראה אותו מתפקד." (איש לא הגיב, הוא היה עסוק במשחק עם החבל הצבעוני שלו)

לאחר מכן כפיש הלך.

 

"ברוכים הבאים ללאר"פ אלפיים ומשהו, המתקיים השנה באילת הדרומית והקיצית !" אמר אבי סבג והסתתר מהגשם.

הרמתי את ידי.

"כן, אתה בגרביונים שם, מה השאלה ?" שאל אבי והצביע עלי.

"למה הלבשתם אותי בגרביונים ?" שאלתי כשעוד טיפוס מפוקפק (ורהיט מפוקפק עוד יותר) הביט בעכוזי המעוצב.

"קוסם עלפי, ככה אתם צריכים להתלבש, לא ?" שאל אבי ועצר את הגיחוך אשר התפשט מעל שפתיו.

"ועוד דבר- מה לכל הרוחות אתה עושה בלאר"פ אבי ?" שאלתי שאלה נוספת וגירדתי את ישבני.

"אני לא אבי, אני רק התגלמות ארעית של הוא המכונה אבי. אני אעלם תוך..." דמותו של אבי נעלמה.

"אה זה בסדר, יש לי את התשובה פה בתסריט." עניתי למקום בו הרגע ניצב אבי. לאחר מכן ניגשתי לשאול את בלאץ מה התשובה, אך הוא כבר פנה לקבוצת הלאר"פ שלו.

הבטתי סביבי כדי לראות מי יצא בן זוגי למשחק. לאחר שכל הזוגות התפזרו הבטתי באחרון שנשאר ופני קדרו.

"היי דפאיילר !"

"היי עומאש..." השבתי ומבטי סירב להביט בו.

"רוצה להיות החבר למשחק חד פעמי שלי ?" שאל עומאש ובדק עם האיפור שלו בסדר (לא, זה לא שהוא...אתם יודעים...תורכי....הוא פשוט השקיע בלאר"פ)

"תהיה בשקט ! אתה זה שלבוש בגרביונים !" צעק עלי עומאש פגוע.

הבנתי שאי אפשר להסתיר את מחשבותיי בפרק זה בגלל מחדל מערכת (כולם קיבלו את התסריט מלבדי)

אז מעתה והילך התחלתי לחשוב מחשבות שמחות. עומאש הציע לי אבקת פיות וקיווה שהמשטרה לא רואה, למזלו לא היה איש בסביבה (איש הלך כבר).

 

(כעבור חמש...לא...חמש וחצי שעות. היה קשה לדעת לפי השמש כי עומאש בלע לי את השעון)

 

"עברו רק עשר דקות אתה יודע." ענה לי עומאש כשהביט במחוג השעון שלו (שהיה בצורת מיקי מאוס)

לעזאזל.

"תפסיק לקלל כל הזמן." המשיך עומאש.

ניגבתי את חרבי מדמו של החנון הקרוב (לא בשביל נק"ן- בשביל ההנאה שבלנגב את החרב)

"אתה יודע שאני גר חדר סמוך אליכם ?" חייך עומאש.

"שיערתי כך." עניתי שפני קודרות עוד יותר.

לפתע- כאילו משום מקום (בשבילי בכל אופן, רק לי אין תסריט) הגיח הפיראט המרושע יקותיאל ואמר:

"אני הפיראט הרשע יקותיאל, ואני בא משום מקום !" אך ברגע ששמע את התקתוק של שעוני בבטנו של עומאש, נמלט ושמט את חרבו וידו השמאלית (דיפ-רולפליינג או ילד מסומם, לא אכפת לי, העיקר הנק"ן...כלומר- ניגוב ואסיפת חרבות)

"אנחנו הולכים לעשות הרבה כיף ביחד !" קרא עומאש קריאת יחום והביט על החרב

"אני רוצה את הבלאץ השמן שלי" יללתי.

 

 

(כעבור...רגע...לפי שעונו של עומאש מיקי וחצי, והזרוע הגדולה עומדת על פלוטו).

 

"אני שמח שהגענו עד הנה" שתיתי מגביע הניצחון והנחתי את התת מקלע.

עומאש נראה פחות מרוצה.

"אתה יודע שאנחנו אחרונים נכון ?" שאל שבעסה כבדה כיסתה את אפלולית פניו.

"מה אכפת לי" עניתי "העיקר הרולפליינג וההופעה שנתתי בגרביונים"

בדיוק כשחשבתי שתמו צרותיי הגיע טיפוס בודד נוסף (עם ריהוט תואם), שיערו השחור אסוף בקוקו פזור, וחרב סייף ניצבת בידו. כאשר הגיע לעברי הניף חרבו לגרוני וקרא

My name is Inigo Montoya, You killed my father. Prepare to die!

הבטתי בזעם בפני הזר והשבתי כגמולו שמשפט אחד מהדהד בראשי.

No Inigo. I am your father

איניגו נראה מופתע,ודאי גם ודאי אחרי שעומאש פילח את חלל בטנו התחתונה (כמה נזק זה ?) ואיניגו נשכב על הקרקע מת (מספיק נזק כנראה).

"איגי בני !" קראתי כאב שכול, עד שבלאץ נשם אותי מעלה.

"בלאץ ? הגעתם אחרינו ? הייתי בטוח שאנחנו אחרונים ! ואנחנו עוד ניווטנו לפי שפן סלע מטומטם" אמרתי, אך עומאש לא השתתף בשמחתי וניגש לשפן הסלע שלו בליטופים "הוא לא התכוון אליך, אב האפלה, הוא התכוון לשפן סלע אחר."

"אתה יודע כמה משקל הייתי צריך לסחוב ?" ייבב בלאץ ביבבה הרגילה שלו כשהניח את הציוד מתיק הגב שלו והדס ירדה מכתפו.

רציתי לענות- אבל הם יודעים את התשובה.

בלאץ נשם בעברי בזעם.

"רגע, אז מי ניצח ?" שאלה הדס בלי לדעת (כלומר היא ידעה, זוהי מטרת משחק תפקידים להעמיד עצמך במקום בו אתה לא נמצא...או פשוט לא לקרוא את הסוף של התסריט)

התקדמנו לעבר ההתאגדות סביב הזוג המנצח ומצאנו את כפיש מניף בגאווה את הגביע ולידו עומד איש ומריע לעצמו ומשחק בחבל צבעוני.

"איך ניצחתם ?" שאלה הדס אחרי כל ההמולה.

"לאיש יש כשרון מיוחד, מכנים את זה פה נשיפת אש. זה הוכיח את עצמו. חוץ מזה, איש נק"ניסט."

"נק"ניזם זה רע. ואני יורק על זה." אמרתי בגאווה.

"שעון זה טעים ואני לועס את זה !" אמר עומאש בתאבון.

"נק"ן הוא מצוין, אני אוהב את זה." אמר בלאץ וניגב לחיו המדממת (מקליעי פילים).

"מזלג זה טוב. אני מזלג." אמר כפיש והוסיף

"בלאץ הוא גדול וכולנו בתוכו."

הדס לא אמרה כלום, רק סטרה לי.

 ורק איש התרפק על זכרונות המזלג והזיל ריר.

"מזלג, מזלג." חזר ואמר וחיפש אחר הכלב האובד שלו.

"ראיתי הרבה יותר מדי ליום אחד." אמרתי ומיהרתי בחזרה למלון.

"אנחנו כל יום רואים יותר מדי, אנחנו רואים את בלאץ !" אמר כפיש.

 

"נו השגת חדר חדש ?" שאלה הדס וקיוותה שלא תראה יותר את עומאש הטורדני.

"כן, חדרים 12 ו13, אבל 13 אי אפשר להיכנס בינתיים. הם עוד אוכלים שם משהו, אבל הם אמרו שזו הסעודה האחרונה, הם יתפנו ברגע שכמה רומאים יגיעו" עניתי ונכנסתי לחדר 12.

"ומי בחדר 11?" שאלה הדס.

"איזה איש אחד וכמה טיפוסים מפוקפקים עם ריהוט תואם." ענה כפיש וניגב את הגביע שלו.

"אני אתקשר לאבא שלי שיבוא לאסוף אותנו אחה"צ." אמר בלאץ.

"אז למה לכל הרוחות שילמתי על חדר ?" שאלתי את חבריי האוהבים.

"זה אבסטרקטי" ענו כולם יחדיו לשאלתי.

הייתי צריך לדעת.

 

בלאץ הרים את פלאפונו וחייג בעוד עשרה מטוסים נפלו ברחבי העולם.

"הוא קורא לאבא-בועה." אמר כפיש שהצליח לשנן את דבריו של בלאץ כל פעם שהוא מחזיר אותו לביתו (בתקווה לעשות מזה לחש עוצמתי לבסוף של זימון קונסטנטין).

 

(כעבור ארבע מיקי ושלוש וחצי דונאלד):

 

"יאללה כנופים, אחרי לבלאץ-מוביל !" קרא בלאץ ומוזיקה של בלאץ-מן נשמעה ברקע.

"קדימה קונסטנטין, חתוך את הערבה והביתה בשמחה" אמר והבלאץ-מוביל חרקה צמיגים ונמלטה מהמקום, לא מותירה איש מאחוריה.

(עד היום לא ידוע לאן איש הלך, אך הסיפורים אומרים שהוא עדיין מנסה לרדוף אחר הקשת).