הכל נשאר במשפחה

מאת: יום אבני

 

"הפעם לא אזבל לכם בשכל על משחקי תפקידים- מכיוון שאני מכין אתכם לקרב גדול מאד. בלה בלה בלה שטויות שמה שאומרים לספיידרמן בלה בלה בלה. מכל מקום- זהו פרק מיוחד, כי הוא מדבר על דמות אמיתית שנגעה ללב כל החבורה. המצבים הקומיים (הירודים למדי בדר"כ) יהיו הפעם קצת פחות מצחיקים מהרגיל- כי הפעם לא הדמיון החולני שלי אחראי להם- כי אם המציאות האכזרית. מקווה שתהנו- לשכת המלך."

 

 

"בלאץ, שמן יקר, זה עוד רחוק?" שאלתי את הענק.

"רחוק מאוד, דרדסים שלי" ענה בלאץ בציניות.

"כמה רחוק, בלאץ ?" שאלה הדס כאשר הבינה שהיא נושאת את הספרים הכבדים, בעוד שאנו סוחבים דפים ועפרונות.

"פה מעבר לבנין." הצביע על הבנין הסמוך לבנין שעמדנו לידו- בין שני בנינים (כן, חשפתי לכם את מהותה של העיר הזאת- בנינים- גברים לעניין- עובדים בבנין)

"בלאץ- למה לא נסענו הנה בבלאץ מוביל? קונסטנטין שוב קיבל התקף לב מעודף-מחסור באויר (כן זה בכוונה, תאשימו את כפיש- הוא לא יודע לנסח)" אמר כפיש (איזה צירוף מקרים ! זה בדיוק אותו כפיש!)

בלאץ לא ענה ורק הביט בו בעיניים שחורות ונשם.

 

"כנראה שהבלאץ מוביל לא יכולה לטפס על השטח הטרשי שעברנו." עניתי מביט בתסריט של הפרק הקודם (כן, מצאו לי זמן לתת אותו הא ? הא)

"זה טרשים זה ?" התכונן כפיש לומר עוד אחת מהגוזמאות שלו "זה לא טרשים, זה..."

"זה כביש, כפיש !" קטעה הדס את דבריו כאשר נקשו רגליה זו בזו כמו כל רקדנית בלט מומחית שעברה "פתרון" צה"לי סודי יסודי.

לאחר טיפוס ממושך במדרגות (בלאץ לא נכנס למעלית, אבל אתם בטח יודעים את זה –אסור לו...אסור לבני 14 ומטה להיכנס למעלית ללא ליווי מבוגר שפוי).

כשהגענו לקומה התשעים וארבע, נפתחה הדלת וכולנו נוקזנו אל תוך הקומה בה מדובר.

בלאץ הרים זרועו ואצבעו המאיימת (מכוסה גולגולת צוחקת בשם ערן) הצביעה על דלת מוזנחת בקצה המסדרון.

"לא בלאץ, לא עוד פעם אחד מהחברים המופרעים שלך. ססמו הספיק לנו." ילל כפיש ונופף בתסריט של פרק 2.

"לא זה בסדר, אתם תאהבו את הבחור הזה, שמו ארקדי, והוא נורמאלי. פחות או יותר." אמר בלאץ וצלצל בדלת...אחר כך הבין שזה לא עובד וצלצל בפעמון.

 

"מי זה ?" נשמע קולה של ילדה צווחנית מצידה השני של הדלת.

"חברים של ארקדי." אמר בלאץ בקול עמוק ודארת' ויידרי

"רק שנייה." עברה יותר משנייה- למעשה עברו חמש דקות מורטות עצבים כשנשמעה קריאתה של הילדה מעבר לדלת.

"'קדי, אני לא מוצאת את המפתח !" אמרה לאחיה בקולי קולות.

לאחר מכן נשמעו צעדים ולאחר מכן צעקתו של ארקדי מן המסתבר

"מטומטמת! זה נעול על ידי בריח!" אמר ופתח את הדלת.

מולנו נגלה טיפוס גבוה ורזה, צרפתי ואוכל משהו.

"הכנסו, הכנסו." הפציר בנו ארקדי בין ביס לביס, והוביל אותנו לחדרו המרווח.

כולנו לקחנו מקומות קבועים כמו ילדים בכיתה ב' (ב'4 למי ששואל) וכל עוד ארקדי נעל את דלת חדרו הכנתי לבחור החדש דמות חדשה- קוסם העונה לשם המקורי "גאנדאלך".

 

"וובכן" התחלתי את מסעם המחודש של הדמויות (במעגלים, ייקח להם הרבה זמן לגלות את זה) "רודריק, כיירון ורג'יינה ניצלו ממאורת זחלי הענק המדבריים בזכות קוסם חביב בשם גאנדאלך אשר הבריח את החיות העצומות בכשפי אש פשוטים. לאחר שהוביל את החבורה בחזרה לעיירה בנווה-המדבר הקרוב, ההרפתקנים שטו והתרעננו והיו מוכנים לצאת לחדש את מסעם- ולשלם את החוב העצום שהם חייבים לרשת מקדשי חסידה, אלת החסדים (בסניף הקרוב לביתך)." פתחתי בהקדמה מפוארת (לא).

 

לפתע פרצה את הדלת אחותו של ארקדי (את הדלת הזאת היא יכולה לפתוח ?) אוחזת במטאטא בידה ואמרה :

"ארקדי, טאטאתי את הסלון, את המטבח אבל טאטאתי בטעות את הצמח הרעיל, ואני פוחדת שיש לי רעל, כי אם אני אגע באבק של המטאטא ואז אכניס את האצבע לפה ?"

סברה אחותו של ארקדי.

כתגובה הביט בה ארקדי במבט זעוף, גיחך ובעט אותה החוצה.

"אתם יודעים- פתח בדברים- לפני כמה ימים היא באה אליי וטענה שהיא מתה. שאלתי אותה למה לכל הרוחות היא חושבת שהיא מתה- והיא ענתה שאין לה דופק."

אחותו הביטה שוב מבעד לדלת.

"כבדרך אגב- תכירו- זאת ריטה, והיא.... פחות חכמה- איכשהו היא יצאה מרחם אימי כמה שנים אחרי, והפרש האייקיו שלנו עומד על משהו כמו 120 לטובתי."

ארקדי הבחין שריטה מביטה בו במבט של ינשוף רעב.

"טיפשה !" הוא צעק "את לא יודעת שאת לא יכולה לבוא ולטעון שאין לך דופק, כשאין דופק מתים !"

"קדי ! אל תגיד את זה! אתה משקר !" החזירה לו ריטה בטענה שהיא לא כזאת פתטית.

כאשר הוכיח לה ארקדי שדופק תמיד קיים אחרת האדם מת מוות מיידי- בדקה ריטה את הדופק שעל ידה.

לאחר שנייה קלה מבט מפוחד עלה על פניה

"ארקדי ! אין לי דופק ! אין לי דופק !"

 

כפיש (שהיה משועשע מהסיטואציה) לא עמד בפיתוי והתפקע מצחוק.

הדס הכתה על מצחה בתקווה שלא כל הבנות יסיימו כמוה.

בלאץ נשם- הוא היה רגיל- וגם אם זה היה מקרה חריג- זה לא ימנע ממנו לנשום.

"אתה מוכן להוציא את אחותך מכאן ?" שאלתי את ארקדי שהקרצייה בגדול מטר וחצי פלוס התחילה לבכות שהיא מתה ואין לה דופק.

"מיד, מנחה יקר." אמר ארקדי והביט במבט זועם.

"ריטה ?" שאל ארקדי.

"מה ?" השיבה ריטה בשאלה.

"לייזר." אמר ארקדי מן מילת צופן אשר גרמה לריטה לרוץ בצעקות של "אל תירה עלי לייזר, לא ארקדי! בבקשה !" עד שהקולות נעלמו בתוך חדרה.

"שאני אבין, זו איזו טראומה ראשונית מילדות, הלייזר ?" שאל כפיש לאחר שנרגע.

"לא בדיוק- היא מאמינה לסופרמן ושכל האנשים יכולים לירות לייזר מהעיניים. או שפשוט גלי המוח שלה נעים בכיוון ההפוך." ענה ארקדי וחזר לדף הדמות שלו. ולאכול.

"אולי תתן לנו גם כן בתור מארח ?" שאל בלאץ שבטנו קרקרה את הסימפוניה התשיעית (מהסוף להתחלה בנוסף לקולות רקע של "שטן, שטן, שטן")

ארקדי חשף שיניים ונבח "לא ! שלי !"

 

הבטתי בחבורה שלי מתפוגגת מהערפד האכזרי שהתחבא בתא הקבורה. רודריק נראה חסר אונים כשאין בידו נשק קסום, כיירון מצא עצמו יורה לעבר רג'יינה קליעי קסם לאחר שהערפד הקסים אותו, ורק גאנדאלך נראה שולט בעצמו.

"מה גאנדאלך עושה ?" שאלתי את ארקדי מכין את 2 הק20 שלי להמית את החבורה סופית הפעם.

"מממ...מכיוון שערפד הוא אלמת, אינני מניח שאוכל לשכנעו לחוס על חיינו ולשמור נאמנות כלשהי מתוך טבעו המרושע, אך אולי אוכל להטעות אותו. אגרום לו לחשוב שאני תחת הקסמתו בדרך פלא- כאילו הופעלה ללא רצונו ואטיל לחש התקפי- אבחר בחזיז אש- כדי לגרום לו לבלבול- הוא לא ידע אם לתקוף אותי או לא- ואת רגע ההשהיה הזה אנצל כדי להקסים את כיירון העלף- לא רגע- עלפים בעלי עמידות גבוהה להקסמות- אטיל ביטול קסם כדי להסיר את הקסמת הערפד- ואז נכה בו מכל האגפים. כמו כן אני אטיל חרב כשפים לאחר כל זאת על חרבו של רודריק כדי לעשותו פעיל." ענה ארקדי וחשב אם תוכניתו טובה ומקורית מספיק.

לתוכנית כזאת לא הייתי מוכן.

"טוב, לפי ההיגיון הבריא, גם אלמת לא יצפה לדבר כזה- וברגע שגאנדאלך מתקיף את רג'יינה העמידה למדי אך בכל זאת מסב לה נזק- הערפד עומד דומם כאילו נכנס להלם. ברגע זה משחרר גאנדאלך את כיירון מכלא המחשבה שלו כאויב ומעניק לו את חופש הפעולה שלו- בכך שמחזיר לו את צלילות מוחו. כל הקבוצה מכה בערפד מכל אגף אפשרי מלבד גאנדאלך אשר מכשף ממרחק את חרבו של רודריק, הערפד נראה אובד עצות וברגע של פחד לובש צורת ענן ונמלט מן המקום בין המרצפות." תיארתי את ההתרחשות.

כל הסובבים מחאו כפיים לתוכניתו של ארקדי.

 

"תודה תודה." אמר ארקדי ואכל.

"קדי ????" נשמעה שאלתה של ריטה בסמוך לדלת חדרו של ארקדי.

"מה ?!" נהם לעברה אחיה הגדול.

"לא כלום- רק באתי להגיש לכם שתייה." אמרה ונכנסה עם מגש עמוס ארבע כוסות מים וקנקן מים גדול (בלאץ ?)

"תתרחקי מהמחשב שלי ריטה, את תשפכי עליו מים." ניבא ארקדי בפסימיות.

ריטה לא הקשיבה לו וצעדה הישר אל עבר הקבוצה.

"אל תדאג ארקדי, לא נראה לי שיש מישהו כל כך טיפש." אמר כפיש אך התפלא לראות את ריטה מניחה את המגש על המקלדת וכל המים מתמזגים בין המקשים בקול תרועה גדול מלווה ביציאת עשן.

"יופי ריטה." אמר ארקדי "צאי לפני שתעשי עוד נזק !" הורה ארקדי אך זאת סירבה וניסתה לנקות, אז גם על המערכת סטריאו הותזו קצת מים עד שפלטה דיסקים כמו מ"ג.

"צאי עכשיו !" צעק אך שוב סירבה אחותו לעזוב.

בלית ברירה נאלץ להבריח את אחותו מהמקום שוב.

"ריטה! הביטי!" קרא והצליב אצבעותיו "זהו צלב! סמל של נוצרים!"

"לא ארקדי! אסור לנו, אנחנו יהודים!" צעקה וברחה בבכי מהמקום.

"הייתי אומר שאתה עושה לה טראומות, אבל למעשה כל דבר שיקרה לה יותיר בה טראומות- אז לא חשוב." צחק כפיש וארקדי חייך.

"בואו נמשיך." אמר

 

"לא יאומן, נראה שבתוך החדר פזורים להם ערמות של מטבעות זהב- כאילו מדובר במעשה אגדה ובמטמון חבוי, הדבר היחיד שמפריד בין חברינו הגיבורים למתנות והתכשיטים הללו הם כלוב ברזל פשוט, גובהו 10 אמות, אורכו 20 אמות ורוחבו 10 אמות." תיארתי את ניצחונם הכה קרוב של חבריי (אבל במ"ת אין מנצחים זוכרים?)
"מהר, אני אנסה לפרק את שער הברזל מציריו." הכריז כפיש בתור רודריק.

"עצור ! זה נראה קל מדי." עצר גאנדאלך או ארקדי את הפלדין / שחקן משולהב." ודאי ישנה מלכודת כלשהי, נסה לכופף את סורגי הכלוב שאינם מחוברים לשער הברזל עצמו, אם לא תצליח, נחמם את הסורגים שיהיו רכים יותר." הציע ארקדי ואז נשמעה שוב היללה המקוללת:

"קדי !!! המחשב שלי עושה לי בעיות." גירדה ריטה בקולה המעצבן את עצביי

ארקדי ניגש לבדוק מה הבעיה הפעם והיווכח לדעת עובדה כואבת על טימטומה של אחותו.

"ריטה, במשחק "תולעים" יש תורות, פעם המחשב משחק- ופעם את משחקת, זה לא שהמחשב לא מגיב- זה פשוט תורו !" זעם ארקדי.

"אל תצעק עלי ! אני אגיד אותך לאמא." קראה ומשכה בחולצתו.

"את בת 15! תתנהגי כמו אחת!" התעצבן ארקדי והרים סרגל פלסטיק וסימן לה לעזוב את חולצתו.

כתגובה עזבה ריטה את החולצה אך מיהרה לאחוז בסרגל מתכת לשרטוט.

"זהירות ריטה, את תפצעי את עצמך." הזהיר אותה ארקדי.

"לא אני לא !" אמרה ונופפה מול פניו.

אי אפשר לומר שארקדי התאמץ רבות כדי לחמוק מהניסיונות האומללים של ריטה לשסע אותו, אך לבסוף מאסו עליו ניסיונותיה והוא החל לצעוד לכיוונה.

עם התקדמות אחיה אליה אחז בריטה עוד אחד מהפחדים הלא מוסברים שלה והיא החלה לסגת בהליכה לאחור.

"זהירות ריטה, את תפצעי את עצמך!" הזהירה ארקדי שוב

"לא נכון! אתה תזהר!" צעקה ריטה עד אשר התנגשה בכורסה, התהפכה מעליה, ונחתה לאחר מן גלגול אחורי מוזר על רצפת הסלון, במגושמות מחרידה.

"איה! ארקדי! נפצעתי!" אמרה כשקמה והצביעה על ידה השרוטה.

"אני חושב שמה ששרוט אצלך זה לא רק היד." אמרה ארקדי וגירשה בחזרה לחדרה שלא תעשה עוד נזק.

"די ארקדי, תפסיק!" קראה ריטה וניסתה להרביץ לו ללא הועיל.

"לא, תסמכי עלי זה לטובתך, כבר הבהרנו שאני יותר חכם ממך." ענה ארקדי וניסה למושכה בכוח לחדרה.

"אז מה- אני יותר יפה!" אמרה ריטה וניסתה לחמוק ממנו עד אשר שיחרר אותה והיא רצה ונתקעה בפסנתר.

"את לא יותר יפה ריטה." עזר ארקדי לאחותו לעמוד על רגליה.

"אז מה- יש לי יופי פנימי." הודיעה.

"כן- " אמר כפיש "יש לך לבלב מהמם" צחקק לעצמו.

 

"העסק מתחיל להימאס עלי." אמרתי כאשר ארקדי גירש שוב את אחותו מהמקום באמצעות המנון צרפת.

"אלף סליחות מנחה יקר. זה לא יקרה שוב." אמר ארקדי ולעס עוד בורקס.

"קדי !" יללה ריטה בשנית.

ברגע זה לא עצרתי את עצמי ויירטתי לעברה טיל כתף.

ריטה כנראה שכנעה את הטיל החכם שהיא טיפשה מדי עבורו והוא השמיד פסנתר שהיה בסמוך למקום.

ריטה הביטה בשאריות כלי הנגינה, אז הביטה בי, שוב בפסנתר המרוסק ואז המשיכה בשלה, "קדי !" יבבה כמו הרוח.

"ריטה, אני חושב שהאדון הנחמד רוצה שתעזבי את החדר." אמר ארקדי שכבר חשש לחייה של ריטה.

"טוב בסדר." אמרה ריטה והשליכה דבר מה מבעד לחלון.

"איפה הפסקנו ?" שאל ארקדי בניסיון להתרכז- אך אני ושאר החבורה היינו כבר הרבה מעבר ליכולת להתרכז מחדש.

"היה נחמד מאד להכיר אותך, ארקדי." אמרה הדס וקיפלה דבריה לצורה של אוטו קטן.

"כן, אבל אני לא יכולים להישאר, ההסעה בורחת לנו." אמר כפיש שחיוך לבן נפרש על פניו

"אבל- אבא של בלאץ מסיע אתכם לא?" שאל ארקדי כאשר הבין שאחותו שוב מונעת ממנו יתרונות חברתיים הנקראים חברים.

"נכון, אבל...אנחנו רוצים להספיק להרביץ ליודניקים." אמרתי וכל החבורה הנהנה בהסכמה.

"כמה חביב- ענה ארקדי ופניו קדרו- איפה בדיוק אתם הולכים לעשות את זה?"

אחרי התלחשות קצרה ענינו שבטיילת ומיהרנו לעזוב.

 

"ריטה ראית את הצב שלי ?" שאל ארקדי שחיפש אחר הצב שלו.

"כן." אמרה ריטה וכשאחיה שאל איפה היא הצביעה מעבר לחלון ואל הקרקע.

מבטו של ארקדי קיבל ארשת פנים זדונית (כנראה אף אחד לא פוגע לו בצב).

"ריטה- אולי תקראי לחברות שלך לעשות טיול קצר בטיילת?" שאל ארקדי והסכים באופן אישי ללוות אותן לשם.

"בסדר- אבל אל תצחק עליהן שהן מכוערות." ביקשה ריטה ושיחקה בצמתה.

"כמובן שלא ריטה...יש להן יופי פנימי." ענה ארקדי ושם פרסות ברזל בכפפות העור שלו.