דבר שלא כדאי להלחם עליו

מאת: יותם "דפאיילר" אבני

 

תופי המלחמה צלצלו בקול שאון כאשר פלוגת נושאי הכידון התהלכו להם לקול שקשוק המתכת.

 

צעדתי בתוכם, כפות ידיי מיוזעות, לופתות בחוזקה את מוט העץ של חניתי.

שמעתי את אנשי המצור מניעים את מכונות העץ הכבירות במעלה גבעות הטרשים,

שמעתי את הפרשים המשוריינים מאיצים בסוסיהם הלבושים במיגוני פלדה כסופה, מקשקשי רהבים ונחשי-בריח.

 

אנשים זרים ששימשו לי כחברים הקיפו אותי, פניהם קשות ולא מתפשרות, אך שאפול לצרה הם יצילו אותי כאילו הייתי אחיהם בדם.

 

לבוש באפוד עשוי רצועות מתכת מולבשות זו על זו בצורת שרשראות דקות וארוכות, צועד במגפי המתכת באדמת הטרשים הנקרעת בקרקור תחת צעדיי, מתהלך תחת השמש הבוערת בלהבה יוקדת של האלוהים. קסדתי חבושה וקשורה לסנטרי אשר לא ראה סכין גילוח כבר חודשים ברצועת עור, שיערי המיוזע מרגיש את חומה של המתכת על קדקודי.

ברכיי נוקשות, מזיעות בחצאית המלחמה המוגנת מאורה הצורב של החמה, מגני ידי, עשויים ברזל קר שכעת התחמם ונרטב מזיעתי.

 

החמה מצליפה בי ובחבריי החדשים, אך איש מאתנו לא מניד עפעף, רק צועדים, זיעה קרה ומלוחה נוטפת מסנטרינו, גרוגרת גרוני עולה ויורדת עם בליעת הרוק היבש והליחה.

 

פלוגות הפרשים הכבדות נעצרו כמה עשרות רגליים מאתנו, וכהוראת מנהיגינו, עצרנו גם אנו.

 

כעת יכולתי לראות את הרוע מולי, מעבר לכתפיהם של חבריי, כפ שסיפרו לנו מאמנינו. אנשים לבושי שחור, אשר כל מחשבתם היא רוע, עבודת אלילים, הונאת האחרים ושפיכות דמים.

 

"צאו לקרב !" קרא המלך-המשיח והניף חרבו אל על.

 

לפני שהבנתי את המתרחש סביבי נשמעה צרחה מאחד מחבריי, צרחת קרב, יללה של זאב רעב, ואחריה עוד אחת ועוד אחת. לא רציתי להישאר לבדי אז קראתי גם אני את סיסמת אלוהינו והדבקתי את הפער בין חבריי המובילים אשר החלו רצים, מניפים כידוניהם קדימה, אל עבר כוחות הרוע.

 

במהרה ראיתי אנשים שאינני מכיר, אנשים שראו את מבט השנאה שלי. מדיהם היו שונים, הם היו שזופים יותר, זקניהם היו קשורים בצורה שטנית והם נופפו בחרבות של שחיתות ואופל לעברי.

 

כידוני פילח את צד בטנו של מישהו, ומיד לאחר מכן ספגה כתפי מכת אלה מרסקת והוטחתי מטה על המדבר הקשה והלוהט. מגפיי פלדה כבדים דרכו על רגלי ועל גבי, בריצה אכזרית. חול לוהט אחז ברגליי החשופות. כתפי כאבה עד כאין שיעור ועם התגלגלותי על צדי הרגשתי כיצד כתפי קורעת עלי את כאבי התופת הנוראיים ביותר שעברתי.

 

לזוז לא יכולתי, עיניי חיפשו אחר מחסה, אחר מקלט מהרומסים אותי, אך לא מצאתי.

עיניי נפלו על לוחם מרושע, אחד האוחז באלת ממוסמרת, כזאת שפגעה בכתפי.

הוא היה שרוע על הרצפה, ירק דם מפיו ואז הבחנתי בכידון שלי, תקוע עמוק במותנו. עיניו הכחולות תרו אחרי דבר מה עד אשר נחתו עלי.

 

הוא לא נראה איום כל כך.

 

עורו שזוף כהה, שיערו אסוף בקסדת ברזל כהה, שריון המגן שלו היה צבוע בצבעים כהים כמו שלי, עיניו כחולות כמו הרקיע בביתי.

 

הוא הושיט לי את כף ידו אשר התלכלכה בדמו הכהה, ובתחילה חשבתי שהוא מנסה לתפוס אותי על מנת לחנוק אותי על מנת לנסות לבצע קטילה אחרונה.

 

סמל כוכב הצפון היה תלוי כתליון על צווארו, עשוי זהב, כיאה לכל עובד אלילים אשר סוגד לאלי המאורות, ולא כמו אלה אשר עובדים לחמה השליטה, אך לא זה עצר מבעדי להושיט לי את ידו כדי לתפסו, על אף כתפי אשר יצאה ממקומה.

 

לבסוף זחלתי על צדי השני והושטתי לו את ידי הבריאה. כף ידו רעדה בקור כמישהו שכל דמו קופא בתוך עורקיו. "אנחנו לבד עכשיו." הוא אמר.

 

ברגע זה כבר לא היה לי חם כל כך.