גרוגמן האמף - פרק 5: בית החוטאים

כתיבה: עילם גלבוע ונבות רם

 

יצאתי מהמקלט בצעדים גדולים ונחושים. האדם הטיפש הזה עלה לי על העצבים. 'מה רע בפרות?', כמה טיפש אפשר להיות. הטלתי כישוף היעלמות כעצת נבות, אחרי הכל, נבות הוא עדיין השה"ם של היקום הזה, ואסור להתווכח עם השה"ם! (קטע זה הוסתר לשם המשך קריאה מהנה מצד הקוראים. אנא, לא לתרגמו, או שהסיפור כולו ייהרס לכם!). הלכתי לכיוון מרכז הישוב המוזר והנקי מדי הזה. בחנתי את האזור. עצים היו מפוזרים בכל מקום, כמה מוזר: מי ירצה לגור בתוך אזור נקי, יפה ועם אוויר מטוהר? הלכתי על המדרכה המושקעת במיוחד ליד השביל השחור העבה עם הסימנים הלבנים. קופסאות בעלות עיגולים מסתובבים וזכוכיות שקופות עברו לידי במהירות מרשימה (יחסית לקופסאות…). מסתבר שכל האנשים התלבשו כמו בני-האדם שאני פגשתי, ושלא רק הם היו המשוגעים

 

כעבור כדקה הגעתי לאזור שונה במראהו, ובמיוחד בכמות האנשים בו. נהנתי לחשוב על כמות הנזק שאפשר יהיה לגרום כאן. זה היה 'המרכז' כפי ששמעתי את בני-האדם קוראים לו. היו שם הרבה אנשים לבושים מוזר ומדברים בניב סנובי למדי. היו שם, ככל הנראה, חנויות. חנויות מוזרות: אחת בעלת פרצוף מתכתי בכניסה שיורק ניירות ירוקים כל פעם שמישהו מתקרב אליו; עוד חנות שמוכרת ציוד מוזר למראה כגון כדורים כתומים בעלי פסים שחורים וכדורים לבנים שחורים הבנויים ממשושים-משושים; עוד חנות שמוכרת אוכל בצורת משולש, עשוי מגבינה, בצק מוזר ועוד מספר ירקות (איזה שילוב מגעיל!); עוד חנות שמכרה המון סוגים של ציודי כישוף (ככל הנראה) שאנשים אוכלים, וקלפים מוזרים, מושקעים מאוד, המכילים תמונות של מפלצות עלובות שטמונות אי-שם בזיכרוני הרחוק; היו עוד מספר חנויות, אך החנות שעניינה אותי ביותר היתה המקדש המקומי בעלת ציור החיה קדושה מעל דלת כניסתה.

 

כשעיני עברו מהציור לתוכן החנות, התפלצתי. כמעט צרחתי מרוב כעס, אך זכרתי את מה שנבות ביקש ממני. לא היה זה מקדש לפרותינו האלוהיות, אלא - בית הרצח ההמוני שעליו דיבר יובל. היה זה 'הבורגר' (הנחתי שפירוש מילה זו היא 'בית החוטאים'). החלטתי על סופה של החנות, ואפילו הפתעתי את עצמי, אם יורשה לי לומר… התחלתי בזימון. זה היה די קל (יחסית לכישוף שמרוקן ממך כמעט את כל כוח החיים שלך…). חשבתי איך הטאראסאק יאהב להיפטר מהמקום הזה… הטלת הכישוף הסתיימה הרבה יותר מהר ממה שזכרתי מהפעם הקודמת שזימנתי אותו.

 

נבות חייך חיוך רחב ואמר: "קראת לי?".

עניתי: "לא!".

"אז מה אני עושה פה?" הוא שאל בפליאה.

"לא יודע! אני זימנתי את טאראסאק, לא אותך!" התעצבנתי.

"אז מה אני עושה פה!? " הוא שאל שוב.

"מאיפה אני יו… אה, הבנתי… אני מניח שזה באמת קצת מוגזם…" עניתי.

"בדיוק! ובפעם הבאה, אל תתגרה במזל שלך השה"מ כאן (אני) נתן לך רשות להרוס את המקום, לא את כדור הארץ!".

"אם אתה אומר… אז מותר לי להרוס את המקום או לא?" כבר לא היה לי כוח, רציתי להיפטר מהחוטאים.

"כן, אבל לא בזמן הקרוב, אתה תצטרך לחכות!" הוא ענה.

"למה בכלל אני מקשיב לך?" התעצבנתי "אני הוא גרוגמן האמף! ואתה סתם אדם עלוב!".

הוא תקע בי את מבטו.

 

"אה, ואללה, שחכתי…".

חזרנו לכיוון המקלט והשארנו את 'בית החוטאים' שלם מאחורינו. חיכית לפעם הבאה שאחזור לשם ואפטר מהמקום לתמיד.

כשהגענו, כולם היו שם. היה שם אפילו עוד מישהו נמוך בעל שיער לבן במיוחד.

הוא הסתכל עלי ואמר: "הי. אני מניח שאתה גרוג. אנ…" קטעתי את המשפט שלו בצרחה: "אל תקרא לי גרוג!!!"

 

עילם ויובל חייכו.

"שיהיה… מה שהתחלתי להגיד זה שאני אסא "הזוטון הלבן" גמר.

"שיהיה…" עניתי בזלזול.

"הרסת את הבורגר בסוף?" שאל יובל.

"אתה עדיין חי?" שאלתי אותו.

"כן… נראה לי…" הוא ענה מבוהל.

"אז לא הרסתי…" השבתי באכזבה.

הלכתי לכיוון זאב והעפתי אותו מכיסאי.

"אני עדיין רעב אתם יודעים…" אמרתי לכולם.

"במקרה הבאתי איתי כמה פיצות." אמר נבות.

"פיצות?" שאלתי.

 

"כן זה מעין משו…" קטעתי את המשפט של יובל: "משולש בעל 20 עד 45 מעלות, המחומם בטמפרטורות משתנות למשך זמן משתנה בהתאם לגודל המשולש. המשולש עשוי בצק, עגבניות מרוסקות, גבינה זו או אחרת, ושילוב שונה של ירקות ו\או בשרים.".

"מאיפה אתה יודע?" שאל זאב.

"ניחוש." שיקרתי. כיף לעבוד על האנשים הפשוטים

התחלנו לאכול. הפיצה הזאת היא כנראה הדבר היחיד שטוב בעולם הזה