טרוף

מאת זיו קיטרו

 

זה היה חדר קטן, סגור ללא דלתות או חלונות.

הקירות היו בצבע אפור, אפור מטונף מהסוג שגורם לכם להירתע ולמצוא פינת שמיים תכולה, אפור של בטון, בטון מטונף.

החדר לא היה גדול אך גם לא קטן במיוחד, זה היה חדר.

לא היו בו רהיטים אך גם לא היה צורך שכן פרנק למד לישון על הרצפה הקרה וכעת הוא חושש שלעולם לא יוכל לישון על מיטה.

הוא חי כאן 3 שנים, אך פרנק איבד את הספירה מזמן. פרנק לא זוכר כבר איך החוץ נראה, אפילו בחלומות השמש דומה למנורה. המזון שפרנק מקבל מורכב מלחם טרי ומים מתוקים וזה מספיק. פרנק לא זוכר את הטעם של כל אותם  ממתקים וגלידות, עוגות ומיני מאכלים שונים.

פרנק לא זוכר הרבה.

הימים נמשכים מהדלקת האורות וארוחת הבוקר ועד ארוחת ערב וכיבוי האורות. אז, אז פרנק חי בחושך.

פרנק לא ישן הרבה, חמש שעות, אך הוא לא יודע.

זה שלוש שנים שהוא חי בחדר ואינו זוכר דבר מן החוץ, מן העבר, פרנק לא זוכר דבר.

פרנק הוא גדול כבר, בן חמש, אך הוא לא יודע הוא לא סופר.

מי שם את פרנק בחדר? הוא לא זוכר, מי מביא אוכל? מעולם לא ראה, האוכל מוכנס מפתח מוסתר.

פרנק לא זוכר דבר פרט לחדר.

פרנק אחוז טרוף.

הוא בן 5 אך הוא אחוז טרוף, דבר מעניין אך אתם לא תבינו, פרנק בן 5 והוא מטורף.

חומות השפיות נפלו מזמן, לפני שנתיים אך פרנק לא זוכר, הוא לא סופר.

פרנק יהיה בן שש בעוד שלושה חודשים, לפרנק לא אכפת, פרנק חולה.

במה הוא חולה? הוא לא יודע.

פרנק בן שש כמעט, עוד כמה ימים.

פרנק חולה אבל זה לא משנה.

למה כלאו את פרנק?

זה גם לא משנה.

למה?

כי פרנק...פרנק, פרנק כבר מת.

 

כל הזכויות שמורות לזיו קיטרו ©