ווב ראנר

(או האם לוזרים חולמים על כבשים מטוגנות)

מאת: אבי "הגומל" סבג ושחר "מלך הסמולטוק" המאירי

 

ניניו ישב ובהה במסך המרצד ושקע במחשבות פילוסופיות עמוקות: "בלונדיות או אדמוניות שיער?!"

"ניניו, האם אתה מחפש את האמת?" הופיעה הודעה על המסך.

הוא כיווץ את ענייו בחוסר הבנה.

"מהי הסלטיקס?"

ניניו גירד את ראשו, מוכר, מאד מוכר. "קבוצת כדורסל נכשלת מבוסטון" הקלידו אצבעותיו בהיסח הדעת.

"נכון ניניו. עברת את שלב השאלה הזהה. האם אי פעם תהית מה מניע את העולם? מה אמיתי ומה לא? מהי המשמעות האמיתית של קיומנו?"

"אם תרצה תשובות עקוב אחר האוטו-גלידה" הטקסט נעלם ובמקומו הופיעו שוב תמונות שלא משאירות הרבה מקום לדמיון.

ניניו המשיך לבהות במסך כלא מאמין "זה טבעי ???"

את הזיותיו קרע צליל מוכר שעלה מהרחוב. ההכרה חדרה את הערפל של מחשבתו המעורפלת. "אני חייב לרדת למטה". ופתח בריצה מטורפת אל חדר המדרגות.

המעלית לא עבדה. היא אף פעם לא עבדה כשצריך אותה. נניו מעשן. נניו התמוטט.

 

עפעפיו הכבדים נפתחו באיטיות וחשפו קירות צבועים לבן-ירקרק. מכשירים משונים השמיעו צפצופים מוזרים ונשים בחלוקים לבנים הסתובבו בין מיטות מתכת מחלידות. מיד הבליח בראשו זיכרון שחשב שהדחיק לחלוטין: אותו לילה גורלי בו נחטף ע"י חייזריות רעבתניות. תקווה חדשה צצה במוחו, "הלוואי שיעשו בי את אותם ניסויים."

"ניניו" החזיר אותו למציאות קול צורמני " תוריד מכנסיים"

לפני שהספיק לחייך הבחין פתאום בצינורית החוקן שאחזה בידה.

"ללללללללאאאאאאאאאאאאאא!!" צרח. אך קולו גווע והוא צנח שוב לערפל נעים ומתוק.

עפעפיו הכבדים נפתחו באיטיות וחשפו קירות צבועים לבן-ירקרק. מכשירים משונים השמיעו צפצופים מוזרים ונשים בחלוקים לבנים הסתובבו בין מיטות מתכת מחלידות. תחושה עמוקה של דז'ה ווה תקפה אותו.

"ניניו", שמע קול במוחו, "דז'ה ווה זה סימן לבאג במערכת. זה נגרם כשהם משנים משהו."

"ניניו", החזיר אותו למציאות קול צורמני, "תוריד מכנסיים."

"אבל, א...אבל כבר עשיתי חוקן."

"לא נכון" אמרה אחות הכעורה בקולה הצורמני.

נניו זינק מהמיטה בבהלה והחל לרוץ במסדרונות.

תוך כדי זינוק מרשים מעל מדרגות היציאה הבחין באוטו גלידה שעצר מולו בחריקת בלמים.

"בוא ניניו" אמר קול סקסי במיוחד שבקע מעבר לדלת הפתוחה "התשובה נמצאת כאן".

ניניו קפץ פנימה ונפל לאחור מעצמת התאוצה של הרכב. "יש לכם ארטיק רמזור?"

"זה לא זמן לבדיחות ניניו, חייך בסכנה" אמרה אישה בבגדי עור צמודים.

"תמיד היתה לי חולשה לנשים בבגדי עור צמודים". חשב לעצמו.

"לאן אתם לוקחים אותי?"

"לראות את האמת, ניניו"

"מה, ואני אפגוש את סקאלי?" שאל בתקווה.

 

המכונית נעצרה למול בניין שיכון מתפורר.

" איפה אנחנו?"

"זוהי דרום בת ים, כאן ייענו כל שאלותיך, כל הספקות שניקרו בך במשך כל ימי חייך".

"אני אוכל להבין למה שלום תיקווה התחיל לשחק רק אחרי שעבר ממכבי נתניה?"

האישה בשחור לא ענתה, אבל מבט של בוז עלה על פניה.

 

בדירה חשוכה בקומה 4 חיכה לו גבר גדול ושחום.

שב, ניניו" אמר בקול עמוק.

"מי אתה ?"

"מיקו. אבל החברה' קוראים לי מורפיום, למה אני חזק בעניין."

"למה אני?"

"ברוס וויליס תפוס וחוץ מזה זה הגורל שלך", אמר בפסקנות. "כל חייך דברים קרו לך מבלי שיכולת להסביר למה, תמיד היתה לך התחושה שהדברים הם לא מה שהם נראים, שאתה חי בסרט! שאתה בסך הכל דמות בסיפור גרוע שכותבים שני אנשים דלוחים וחסרי כשרון!!"

פתאום הכתה דממה את החדר שלושת הנוכחים הפנו את פניהם אל עבר התקרה ובהו.

"לאאא, לא יכול להיות!!" חשבו כולם יחד.

"קיצור, ניניו. בוא נדבר דוגרי", אמר מורפיום בענייניות, "אי אפשר לספר למישהו מהי המציאות, חייבים להראות לו". מורפיום הושיט את ידיו, פתח אותן באיטיות וחשף שני כדורים: אדום וכחול.

"אם תיקח את הכחול, תירדם, ותתעורר מחר בבוקר בביתך והכל יהיה כרגיל.מלבד זנב קטן. מה שעשוי להיות מעט מביך בהתחלה אבל אח"כ תגלה לו שימושים מועילים..."

ניניו מצמץ בעיניו ותהה לגבי הפוטנציאל.

"אם תיקח את הכדור האדום" המשיך מורפיום " תראה את המציאות כפי שהיא!"

מבט אחד באישה בשחור הבהיר לניניו מה עליו לעשות. "אוף, אבל כל כך רציתי זנב קטן" מלמל לעצמו והושיט את ידו אל הכדור האדום.

עיניו של ניניו נקרעו לרווחה, אור בוהק סנוור אותו והוא החל צונח מטה במהירות מטורפת. חזיונות נוראיים מילדותו תקפו אותו "ניניו!! תגמור את הכוסמת!!" צווחה אימו. קולות וצבעים ריצדו במחול שדים חסר מעצורים.

פתאום נבלמה הנפילה וניניו מצא עצמו למול בניין עצום ממדים בלב מדשאות מוריקות. מעל שער הכניסה התנוסס השלט "מייקרופוץ". מבלי להבין למה, רגליו נשאו אותו פנימה אל תוך המבנה המוזר.

"נניו, כבר 100 שנים בני אדם לא נולדים, הם מיוצרים במייקרופוץ!!" שמע נניו את קולו העמוק של מורפיום.

"אתה, ההורים שלך, החברים שלך, הכלב של השכן, הבמבה שאתה אוכל, מה שהיונים משאירות לך על המעיל, הכל. הכל בסך הכל עוד אפליקציה שולית במערכת ההפעלה הכללית".

"מה!! זאת השטות הכי טיפשית ששמעתי בחיי!!" אמר ניניו.

"כן, אבל לפעמים זה עובד" אמר מורפיום בקול מבויש.