שיחות עם מורגן לה-פיי

משבר גיל העמידה

מאת-ערן בן-סער, אבי סבג, אסף ארבל וגיא הילטון

 

באותו בוקר מר וגורלי (שעמד בניגוד לערב הגשום, הסגרירי אך המשעמם לחלוטין שהיה לפניו), נמנמנו אבי ואני על הספה של מורגן. מכיוון שאלוויס, חתול וזמר בדימוס, החליט להשחיז את ציפורניו על כף רגלי השמאלית, זכיתי לצפות במחזה נדיר אשר שופך אור נוסף על המסתורין האופף את מורגן.

 

מורגן ניגשה בהליכה בטוחה אל המראה הפינתית. היא נעמדה מולה ופרסה בכל יד פוסטר קטן- ביד שמאל החזיקה פוסטר של יעל בר-צוהר וביד ימין החזיקה פוסטר של סנדי בד.

 

מורגן כחכחה בגרונה ושאלה " ראי ראי שבפינה, מי יותר יפה אני או אלו שבתמונה?"

 

מורגן נעצה מבט בראי, הראי נעץ מבט במורגן, מורגן שבה ונעצה מבט בראי, הראי התחיל להזיע. "את! בטח את!" הבטיח לה הראי, " מי אם לא את? רק את! מורגן, מורגן, מורגן, מורגן..." הראי החל לנפנף בדגלים ופונפונים, כמו שרק ראי שחושש לחייו יכול, "תנו לי מם! תנו לי וו.."

 

"אה , שתוק!" אמרה לו מורגן והפכה אותו למלחייה. זרקתי את אלוויס על אבי ורק לחש העתקה זריז מצד מורגן הציל אותו ממטח כדורי המגנום של אבי הישן.

 

"אבי, קום" אמרתי.

 

"מה השעה?" שאל אבי ונצר את נשקו.

 

"מה זה משנה!" שאל מורגן, "למי באמת איכפת? רובכם תמותו בסוף ממילא." המכשפה הסתובבה והלכה למטבח.

 

"זה נכון?" שאל אותי אבי בלחש.

"מה נכון?"

"שנמות בסוף."

"אל תהיה דביל, מלחיות לא מתות, הן רק מתחלפות."

קמתי ועקבתי אחרי מורגן אל המטבח.

מצאתי את הקשישה יושבת על הכסא הפינתי וקוראת בעיתון.

 

"משהו חדש?" שאלתי.

 "ערן, אתה חושב שאני אקדמאית?" שאלה מורגן.

"???"

"ברצינות, מה אתה חושב?"

"בואי ניראה, את דוברת כל שפה בעולם, יודעת הכל על דברים שאני עוד לא יודע שיש מה לדעת עליהם בכלל, ואפילו על כמה דברים שאני לא בטוח שיש, אפילו על דברים שעל."

אבי נכנס למטבח, "תגידו, מהי מהירות התעופה הממוצעת של ציפור דבק תלת ראשית בעלת כנף פגועה מנזקי גשם חומצתי ורגל תותבת באטמוספירה של כוכב מטיפוס ג'י- 45 ביום גשם קליל?"

"שלושים ואחת נקודה שבע קמ"ש, אבל זה לא יכול לעזור לי עכשיו." אמרה מורגן.

"רואה?" אמרתי.

 

"תגידי, מה את קוראת שם בכלל?" שאלתי.

"מודעות דרושים." אמרה מורגן.

אבי נתן הדגמה יפה של המזרקה בכיכר דיזינגוף והוסיף כמה אלמנטים משל עצמו, בעיקר על הקיר ממול. "מה?"

"אתם חושבים שאני יכולה להיות גננת?"

שאלה מורגן.

ניסיתי לא לדמיין את זה, אבל לאבי לא הייתה בעיה "כמה זה כבר קשה לשמור על שלושים מלחיות?" הוא תהה.

 

 צעדתי אחורה כדי לא להיפגע מהריקושט, אבל כלום לא קרה.

אבי גירד בראשו באכזבה, " מורגן, אני עדיין לא מלחייה."

 

"או" אמרה מורגן, "מחפשים חוקרת בצוות אנטיביוטיקה למו"פ אנליטי. צריך תואר בכימיה, שליטה בעברית ובאנגלית וידע טכני."

"יש לך תואר בכימיה?" שאלתי והזזתי את מבחנות הניסוי בהם גידלה מורגן שיחי למלם חצבני.

"אני חושב שאם תרצי תשלטי בכל עברי או אנגלי שרק יבוא לך." תהה אבי בקול רם, " אבל אני לא בטוח בקשר לידע הטכני".

 

הוא ניגש אל ברז המים של מורגן, שתוקן על ידה בראשית השנה שעברה, פתח את הברז, משך את הידית הגדולה שבקצה המיתקן שליפף את הברז, חיכה שגלגלי מכונת המזל יעצרו וצהל כששלושתם הראו דובדבנים.

מים יצאו מהברז.

"ואוו, בניסיון אחד!" אמר וטס למלא טוטו.

 

"מה פתאום את מחפשת במודעות דרושים?" שאלתי.

"מהנדסת גרעין לא כדאי לי", מלמלה מורגן מתחת לאף " מאז צ'רנוביל אני לא מתקרבת לדברים הקטנים האלה, איך קראו להם?" היא הרימה את הראש והתאמצה להיזכר.

"על מה את מדבר?" שאלתי בדאגה, " אם את צריכה לעשות כסף, את יכולה לעשות כסף."

"אוי, מעצבת דגי סושי עדינים לאירועי היי סוסייטי, זה אפילו בא עם רכב צמוד."

 

"מה?" אמר אבי והניח שני קרטוני פיצה על השולחן, "ממתי הפכת לצפונית?"

"אנחנו ברמת אביב ג', זוכר?" אמרתי לאבי, "למה פיצה?"

בגלל הפחמימות, החלבונים, הויטמינים, הגבינה הצהובה והדבר האדום הקטן הזה באמצע." אמר אבי והרים אחד בתהייה.

"היי, נערת שליחויות, זה רעיון!" אמרה מורגן, "יש לי טוסטוס."

"מורגן, יש לך מטאטא עם גלגלי עזר." טענתי.

"ואני חושש לחשוב מה יקרה למי שלא ייתן לך טיפ." אמר אבי ונגס בפיצה, " הופ! עבר לי החשש."

 

מורגן זרקה את מודעות הדרושים בגועל, "אין שום דבר שאני יכולה לעשות!" פניה רעדו באופן מדאיג, "אני חסרת תועלת!" היא פרצה בבכי היסטרי וטמנה את ראשה בידיה.

אבי ואני הבטנו במורגן ומהכיס שלי נפל צ'ק המשכורת מוויז. היקום עצר נשמתו בתדהמה, אני ואבי התחבקנו וחיכינו לסוף העולם. "אני אוהב אותך אבי!" צעקתי בעיניים עצומות.

"תעוף ממני." צעק אבי ודחף אותי לעבר המקרר.

"אני אוהב אותך, מקרר!" , חיבקתי אותו.

המקרר החזיר לי חיבוק אוהב " הרר,גרר,מרר, ערן!" צעק המקרר באימה.

אבי שלף שני אקדחים מחגורתו ( שלושה אחרים נפלו ארצה), הוא בשום פנים ואופן לא עמד להיכנע.

 

במקום אחר בגלאקסיה פקח משהו עם טיפה יותר מדי עיניים והרבה פחות מדיי שיער את כל עיניו ובהה ביקום בתדהמה. "זה לא יכול להיות." הוא אמר ולחץ על כפתור האזעקה. הוא שלף מהמחשב הגדול את קובצי תוכניות הקרב הגדול שגנרלים מבני גזעו, וגם מכמה גזעים אחרים, עמלו עליהם שנים.

 

 מכל המסדרונות נהרו יצורים רבים כמוהו אל חדר הבקרה הענק ובהו בסירנה שעמדה דומם מיליארדי שנים.

 

"רבותיי, " הכריז היצור, " עברנו לכוננות עליונה: מצב צהוב ודביק עם נקודות ירוקות שש. זה רבותיי, הרבה יותר חמור ממצב אדום-בז ללא כל גווני רקע שצץ לפני חמש מאות אלף שנה, ואפילו הרבה יותר חמור ממצב לבנדר זרחני עם גרעיני שומשום מטוגנים שכמעט שהביא עלינו את הקץ לפני שישים מליון שנה.

 

רבותיי זהו הדבר האמיתי, זהו הדבר לו חיכינו כל הזמן הזה!"

 

"מה?" שאלו חלק מהיצורים, האם אמפריית וואן-צאן-קאן פתחה במתקפה?"

 

"מה?" שאלו אחדים, " האם הקוסמוס נתקל בשדה אינפנטיליות דחוס?"

 

"מה?" שאלו אחרים, האם חור שחור ענקי מאיים לבלוע את זמרת האופרה הנודעות בלה-טיבה-דה-לה-לגונה?"

 

"מה?" שאל אחד אחרון, האם ביטלו את ארוחת הערב?"

 

"לא רבותיי," אמר היצור שהפעיל את האזעקה, " זהו הסוף האמיתי, הנבואה עומדת להתגשם! אחרית הימים בפתח! מורגן לה פי עוברת את משבר גיל העמידה!!!"