מחליפים קידומת

מאת: ערן בן-סער ואבי סבג

פורסם לראשונה בוויז 36

 

בחשש כבד עמדנו אני, אבי וליאור מול דלתה של מורגן לה-פיי. כבר היינו פעמים רבות בבית של מורגן אבל הפעם זה שונה, הפעם אנחנו מוזמנים רשמית.

 

האירוע: מסיבת יום ההולדת ה1000- של מורגן, בררר.... כבר בדרך סיכמנו ביננו כמה פרטים קודם כל לא אומרים היום את המלה זקנה, קשישה או כל דבר הקשור בגיל מתקדם. חוץ מזה לא נוגעים באוכל או בשתייה. אבל עכשיו, מול הדלת, הכל נראה רציני יותר.

"מי אתה חושב שיהיה שם?" שאל אבי. "כולם" עניתי, "ואולי עוד כמה." אבי וליאור הבינו מייד את כוונתי, ליאור החוויר. "אתה באמת חושב?" הוא שאל. "יש לך ספקות?" ענה לו אבי.

דפקנו על הדלת. היא נפתחה מעצמה. צעדנו בעוז רוח אל תוך מסיבת יום ההולדת של מורגן, שלושתנו ידענו כי לא נשכח את היום הזה לעולם... (מוסיקת איזור הדמדומים ברקע,  בבקשה).

הדירה של מורגן הייתה דחוסה אנשים ושאר יצורים שונים, אבי אמר "זה לא הנשיא ג'ון קנדי?" "כן." עניתי קצרות. "הוא לא...?" "הוא כן." שינינו נושא (מייד), "איפה מורגן?" שאל ליאור. "הנה היא, שם מאחור." אמרתי. פילסנו דרכנו אליה. "עם מי היא מדברת?" שאלתי. "הוא נראה כמו ערפד." אמר ליאור, מומחה גדול בנושא.

"היי מורגן!" שאגנו שלושתנו, "מזל טוב!" "היי, הגעתם. חיכיתי לכם. בואו, אני אכיר לכם את כולם." "אוקיי." הסכמנו, על אף החשש לחיינו. "קודם כל תכירו את הרוזן דראקולה, הוא הגיע כל הדרך מטראנסילבניה. ולאד, אלו ערן, אבי וליאור. שלושה שוליות שלי. ואסור לך לגעת בהם." "נעים מאוד." ענה הרוזן במבטא רומני כבד (כמו המורה שלי לכימיה, העיר אבי). "נעים לנו מאוד." ענינו במקהלה, והדגשנו כמיטב יכולתנו את העובדה כי אין אנו מושיטים את ידנו לשלום.

"בואו הלאה," משכה אותנו מורגן ופתחה בסיבוב היכרויות מטורף לחלוטין. בחצי השעה הבאה למדנו את העובדות המדהימות הבאות:

איינשטיין הוא חובב רוק כבד מושבע. אלביס בחר להיות החתול של מורגן לא בגלל המעריצות, אלא בגלל פרסילה. קנדי גר כיום בצרפת ומבלה בנעימים כזומבי במשרה חלקית. ג'ורג' וושינגטון הועלה באוב במיוחד כדי לשיר יום הולדת למורגן. ג'ון לנון שונא פודינג וניל. דרקונים לא אוהבים לשנות צורה למלחיות. ת'ור, אל הרעם, שינה תדמית והוא מסתובב עם מעיל עור שחור. סנטלארד נראה טיפשי לאללה עם כובע ליצן. באר הולידי מסוגל לשתות שלושה בקבוקי וויסקי לפני שהוא מאבד הכרה. היו במסיבה שלושה "אנשים" זקנים יותר ממורגן. והכי חשוב: לעולם אל תטעם את האוכל של מורגן, לא משנה עד כמה הוא מבקש ממך.

אבי בדיוק התלונן על כך. "עוגת שוקולד מחורבנת, הבטן שלי הולכת להישרף עוד רגע." "אמרתי לך לא לאכול כלום, נכון?" הציק לו ליאור. אני ישבתי לידם ושיחקתי עם יצור פרוותי עגול שמורגן הציגה כ-"השגריר המלכותי מפרוקסימה קנטאורי." הוא היה נחמד, אבל צבעו היה ורוד מחריד.

"מתנות!!!!" צעק גרימריידר, צורתו הנוכחית היתה של בבון סלעים. הוא עדיין היה מסוחרר מסיבוב המשקאות האחרון. אני ראשון אמרה דמות מסתורית שמורגן לא הציגה בפנינו. אם כי על פי העובדה שהוא היה שלד בגלימות שחורות והוא סחב מגל מרשים מאוד, ניחשנו מייד כי אין המדובר בסנטה קלאוס (הוא הגיע יותר מאוחר ואכל מנת צבי מתובל).

אני חושב שקלעתי לטעם שלך מורגן הוציאה בקבוק בושם מקופסה מהודרת, שתי ציפורים התעלפו אינסטיקטיבית. "תודה רבה, זה מהסוג שקליאופטרה המציאה, לא?" "מעניין איפה היא." מלמל ליאור. "היא חולה ולא תגיע." ענה דראקולה שעמד מאחורינו בלי שנשים לב. עברנו לצד השני.

מורגן קיבלה כמות מדהימה של מתנות, ולדעתי המרשימה ביותר היתה הרישום המקורי של המונה ליזה שנעשה בעיפרון על ידי ליאונרדו דה ווינצ'י. ("לדעתי תפסתי את החיוך שלה הרבה יותר טוב ברישום הזה". הוא טען בחיוך מבויש) אבל אבי וליאור חושבים שזה היה כתר המלכות המקורי של אטילה ההוני שהוגש על ידי שלישו שנשלח בשמו למסיבה. כמה טוב שהמציאו את חיל השלישות.

אנחנו הסתפקנו במתנה פחות מתוחכמת: קנינו לה חולצה של ביוויס ובאטהד, והתעלמנו מהטענות שלהם ש"THIS SUCKS".

ערב מהנה.