שיחות עם מורגן לה-פיי

האפשרי הוא האבסורד

מאת: ערן בן-סער

פורסם לראשונה בוויז 59



"או עכשיו הרבה יותר טוב." הודיתי למורגן.
"השלווה הנפשית שנחתה עלי באי ההוא הייתה ממש מסוכנת, תודה לאל שהעברת אותנו הנה."
'הנה' היה סלע מוגבה קטן בתוך אגם זעיר של לבה. סביב האגם ישבו כמה שדים וצלו חבילה חדשה של אנשים על האש.


"ערן?" שאלה מורגן.
"עדיין." עניתי.
"שתוק."
"מרגרגמררמר."
"זה כולל מרמורים", הבהירה מורגן.
מורגן הרימה את ידיה, אמרה מספר מילים, וביצעה מחוות הפרדה. אגם הלבה נחצה ועברנו במהירות לצד השני, נזהרים שלא לדרוך על שלדי הדגים המפרפרים.
ניגשנו לשד הראשון שראינו.
"לך לעזאזל," בירכה אותו מורגן, "בייחוד אם תגיד לי איפה אני מוצאת את האחראי למדור הזה."
השד, שהיה בעל שלוש עשרה קרניים, שבע זנבות, שלוש ידיים, שלושה אפים, פה וחצי ולמרבה הפלא, עשירית מוח, בהה במורגן ושאל , "מי את?"
יכול להיות שבעבר הזכרתי שאחד הדברים הראשונים שמאפיינים שדים הוא הסירחון העולה מגופם, יכול להיות שמורגן הסבירה י שזה רק משום שאני מצפה לזה ומאמין בזה. על כל פנים אני האמנתי שלשד ההוא היה ריח מאוד רע מהפה.
"אני מורגן, יכול להיות שזימנתי אותך פעם אבל אל תהמר על זה, מי מנהל את הזוועה הזו?"
"מה, הרי זה ידוע," אמר השד בפליאה (הלכתי לאיבוד ואיבדתי את הכרתי), "הרי זה דוד אידלס."
"אידלס?" אמרנו אני ומורגן בתדהמה "ההוא עם החקירה והמצלמה?"
"זה לא יכול להיות." ציינתי בתדהמה, "לדוד אין מספרי קרניים."
"ספרת לו את הזנבות?" שאל השד, "יש לו יבלת הגודל מדהים על השמיני משמאל."
"טוב, תודה רבה." אמרה מורגן ומשכה אותי הלאה. לאחר כמה מטרים עצרנו.
"תגיד, אם היית ראש מדור גיהינום איפה היית בוחר לגור?"
"אני לא יודע," עניתי "אולי בארמון הענקי ההוא עם הכתר הענקי שמצויר על החומה."
שמנו פעמינו אל הארמון.

בשער הארמון, שהיה גדול ועשוי מקשה אדומה מוזרה, עמדו שני שדים וגירדו אחד את השני בפופיק עם הקלשון שלהם.
"ספורט לאומי?" שאלה מורגן.
"כינים." ענה לה אחד השדים (זה עם הנקודות הכתומות שהתפוצצו כל הזמן).
"תגידי לא זימנת אותי פעם?" שאל השד השני (סגול, קרניים ירוקות, מזיל ריר ורוד).
"אני בטוחה שלא," אמרה מורגן, "הייתי זוכרת".
"אפשר להיכנס?" שאלה מורגן.
"זה תלוי," אמר השד, "יש לכם אישור?"
"כמובן שיש לנו אישור!" התפרצתי, "למה לדעתכם אנחנו רוצים להיכנס?"
"אה," אמר השד עם הנקודות ותלש לעצמו אוזן, "נכון."
שני השדים אפשרו לנו להיכנס. בפנים שאלה אותי מורגן, "איך ידעת שזה יעבוד עליהם?"
"זה היה עובד עלי," עניתי, "אז למה לא עליהם?"

בפנים היה חדר קבלה גדול ודלת בקצהו השני, ליד הדלת היה שולחן ומאחוריו ישבה שדה גדולה ואדומה (איך ידעתי שזו שדה ולא שד, אתם תוהים? לפי הנחיריים כמובן)
"לכי לעזאזל," אמרה מורגן, "אנחנו רוצים לראות את אידלס."
"יש לכם פגישה?" שאלה השדה.
"אהה," ניסתה מורגן, "מובן שכן, אחרת לא היינו רוצים לראות אותו?"
השדה נעצה במורגן מבט ביקורתי, "השטויות האלו לא יעזרו לך כאן, או שיש לך פגישה או שלא."
מורגן קיללה בשקט, " למה שפשוט לא תגידי לו שמורגן בחוץ ויש לה פלטת צבעים חדשה בשבילו?"
"פלטת צבעים חדשה?" נשמעה צווחת שמחה, הדלת נפרצה ומהשירותים יצא דוד אידלס. "איפה, איפה?"
"היי דוד." אמרה מורגן, "בחיפו."
דוד הפסיק לקפץ במקום ונופף בידיו באקסטזה, "היי זה לא פייר!"
"'סורי' דוד, פלטות צבעים חייבות לעבור אצל קובי, אתה יודע את זה."
"דוד," התערבתי, "למה יש לך פלסטר על הזנב השמיני משמאל?"
דוד עמד להשיב לי כשצרחתי בכל הכוח, "ולמה יש לך זנבות בכלל?"
"היי," אמר דוד, "לא צריך להעליב, קיבלתי את העבודה לפני שבוע כשחבר של דייזי, קט-לורד, התפטר. אני פה עד שימצאו שד אמיתי לנהל את העסק"
"היית צריך להגיד לנו," אמרתי, "דברים כאלו יכולים להפתיע בן אדם."
"ערן בחייך," גערה בי מורגן, "זה רק זמני, זה לא כאילו נותנים לנהל ממש את העסק."
"זה תלוי בנקודת ההשקפה שלך," התערב דוד, "אמרו לי שבדרך כלל חולפות רק שלושים שנה עד שמוצאים מחליף, אבל הפעם צפויים עיכובים."
"אגב," המשיך אידלס, "אתה חייב לראות את התיק שיש פה עלינו." דוד שלף מהמגירות של השדה, ששייפה בינתיים את ציפורני ידה הימנית התחתונה, תיק מסמכים גדול שעליו כתוב - וויז.
"תקשיב," אמר דוד, "ירחון וויז למשחקי מחשב. נוסד: אפריל 91', התחיל להתדרדר אל תהומות הנשייה בגליון 11, עם מינוי העורכת דינה בן-קיקי וצירוף ערן בן-סער לצוות הכתבים. נידון סופית, ויחד איתו כל הצוות, לייסורי נצח בוויז 15 עם צירופה של מורגן לה-פיי. להעניק חנינה מיידית עם צירופם של שלישיית התומכים, מחשש להשפעות רעות על הצוות השדים במדור שיצטרך לקבל אותם."
דוד דפדף הלאה, "זה ממשיך ככה עוד הרבה עמודים."

"מה יש עלי?" שאלתי.
דוד שלף תיק עבה יותר שעליו היה רשום: ערן בן-סער, דרג עליון בלבד! "ככה," אמר דוד, "נולד צנזורה (חי, חי, חי), בגיל שש נפל עליו פטיש גדול ומאז הוא מסרב וטוען שהאפשרי הוא האבסורדי ולהיפך. מורותיו מבית הספר היסודי עברו טיפול נפשי ממושך בעקבות המפגש, והמורה מכיתה א' עדיין לא מגיבה לגירויים חיצוניים. בחופש הגדול שלפני התיכון אכל בטעות את אבי סבג, אבל זה נתקע לו בגרון וברח החוצה. בתיכון נהג להשתמש במעבדת המחשבים, על מנת לגרום למחשב של המורה לנסות ולאכול אותה. מייד עם גיוסו לצה"ל התפטרו כל הקב"נים.
"כמו כן," המשיך דוד להקריא, "כותב לגיליון וויז (עיין בתיק המתאים) ונאשם בפשעים כנגד האנושות, קהל הקוראים, העורך, וויז-בוי וגיא הילטון. נוהג לזמן כוחות שחור בראשיתיים על מנת לעזור לו להגיש את הכתבות בזמן, ועל כן נוטה לחטוב בשגיאוט קטיב."
"להמשיך?" שאל דוד.
"לא, זה בסדר," עניתי, "ראיתי את הסוף."
" אם כבר מדברים על הסוף," אמרה מורגן, "מה כתוב עליי?"
דוד חיטט בתיקייה עד ששלף דף נייר עליו כתוב: מורגן לה-פיי. בצד השני היה כתוב, "אתם לא באמת רוצים לדעת."
"לא פייר!" התרעמה מורגן.
"את!" פקדה על השדה, "תתחילי לכתוב את קורות חיי, אני אכתיב לך."
"מ"מ-ית - אין לנו את כל העשור." הערתי לה.
מורגה הפכה אותי לשוט קצר והצליפה על השולחן בכוח (איי!), "לכתוב ועכשיו: האירוע המרכזי בהיסטוריה התרחש עם הולדתה של מורגן לה-פיי באנגליה בשנת... דוד? לאן אתה חושב שאתה בורח?"
זה לא נגמר בטוב.
נו, אז מה חדש?