לכל דוב יש חמציצים לי הפונדו

מאת: ערן בן-סער, נתן אלתרמן וחיים נחמן ביאליק

פורסם לראשונה בוויז 76

 

עמדתי יחד עם אחד אבי (כנראה אדם) אחת מורגן (כנראה לא שפויה) ואחד אלוויס (כנראה חתול) מול דלת שחורה ועבה ללא ידיות אך בהחלט בעלת צוהר קטן ומכוער. "מה הסיסמה הסודית?" שאל הפרצוף הגדול ועבה הבשר (והמסריח מאלכוהול) מאחורי הסורג.

 

כתגובה חשף אבי את בית השחי שלו (שאת שערותיו צבע בירוק), ירק פעמיים לתוך גלגל עינו הימנית (טריק מדהים) ונגס לעצמו את האצבע המורה בין המפרק השני לשלישי. הפרצוף נעלם והדלת נפתחה.

 

נכנסנו לתוך מסדרון חשוך וארוך, בעוד גוש הבשר שהיה מחובר לפרצוף הגדול דידה לפנינו. לבסוף נפתח המסדרון ומצאנו את עצמנו באולם ענק שקירותיו היו צבועים ירוק מטאלי וכל ריהוטו כלל כמה כיסאות (ועליהם כמה אנשים מבוגרים) ושלושה שרפרפים. חוץ מזה היו כמה מגשים על שולחן פינתי שאליו דידה גוש הבשר.

"שבו." אמר הזקן שבחבורת הזקנים, "אני אציג את עצמנו משום שלא כולם היו כאן בפעם שעברה. משמאלי יושבים אזריאזפת ודנדנדן, ומימיני עזיזפת וצולנאנג. לי קוראים בעל-זבוב והמשרת שלנו (גוש הבשר נהם וקד) הוא, כמובן, בראד פיט ללא התחפושת. מי ידבר בשימכם?"

"אני," אמרה מורגן, "יש לי את הניסיון הרב ביותר ב דברים שכאלה, וקל יותר להבין על מה אני מדברת. בכל אופן אנו רוצים להתחיל בכך שאנו דורשים שהמפגש יתנהל על בסיס שוויוני, כולכם צריכים לוותר על כל הכוחות שיש לשני אלו."

"ומה אתך?" שעל בעל-זבוב, "את יכולה למחוץ חצי מאתנו אם ניתן לך את הצ'אנס."

"אני מוכנה לוותר גם כן." אמרה מורגן.

בראד פיט דידה אלינו עם מגש "תופינים?" הוא שאל בקול בס צרוד.

"אוי , חבל." אמר אבי שהציץ בתוכן המגש, "יש לך רק תופינים מדממים. אני וערן אני וערן אוהבים תופינים משוקולד או ריבה?"

"אל תהיו מגעילים." גער בנו עזיזפת.

מורגן אכלה תופין אחד וזה לא היה מחזה מעורר תיאבון.

"ובכן" אמר בעל-זבוב, "כפי שאתם יודעים בעוד סבב בראשיתי אחד עומד לפוג החוזה שערכנו אתך, מורגן, חוזה שקבע שיש ביכולתך לנצל כוחות שאוליים בתמורה למחסה לשדים יתומים תחת הכיור שלך. הוועדה שמעה שאת מנצלת כוחות אלו כדי להעביר אנרגיות דמוניות לשני השוליות שלך: ערן בן-סער ואבי סבג. האם זה נכון?"

מורגן הנהנה בראשה.

"ממתי אנחנו שוליות של מורגן?" שאלתי את אבי.

"היא לימדה אותך כל מיני תורות קסם?" שאל אבי בחזרה.

"כן." עניתי.

"אתה עושה כל מה שהיא אומרת מתוך חשש לחייך?" המשיך אבי.

"כן., עניתי שוב.

"לי אתה נשמע כמו שוליה." סיכם אבי.

"לדעת וועדה זו, ועליי להזכירך שאנו שבעת ממוני המדורים, זה חורג מההסכם שלנו ואנחנו רוצים שתחדלי לאלתר ולא נסגור את מאגר הכוחות שברשותך."

"קודם כך," החלה מורגן "לא נתתי לשניים האלו כלום. ערן יודע להפוך לחיית שחור בראשיתית כבר מגיל שומנה"

"אה, כן." נזכר בעל-זבוב, "העניין עם העוגיה."

"ואבי," המשיכה מורגן, "יכול להעמיד בצד את כולכם כשמדובר בתחמושת ללא קשר אליי. זה שהכוחות שלכם דולפים, זה עניין של תחזוקה גרועה מצדכם."

"משהו לשתות?" שאל בראד פיט והציע לנו קנקן.

"אוי, חבל" אמר אבי שהציץ לתוך הקנקן, "יש לך רק דיאט נוזלי כיס המרה. אני וערן אוהבים קולה או מיץ ענבים."

"חלק מאתנו אכל ארוחת צוהריים לפני חצי שעה!" אמר עזיזפת בקול רם.

"אני מצטער לחלוק עליך." אמר בעל זבוב, "אבל נצטרך לקחת בחזרה את הקולר של החתול."

"מה, הקולר של אלוויס מעביר כוחות שאוליים?" שאלתי בקול רם ומופתע. אם הייתי יודע קודם, חלק מהמפקדים של בצבא היו נראים אחרת לגמרי.

"לא בן תמותה, הוא משמש כממסר ביניים פשוט לגמרי של מאגיה צבעונית. כמו כל קולר לחתולים." אמר דנדנדן.

בעל-זבוב נקש באצבעותיו ועוד ערים ותשעה עוזרים צצו בחדר. "יחד איתם ובראד פיט אנחנו שלושים ושבעה שדי גיהינום. הייתי מציע שלא תתנגדי על אף שאין לנו כוחות מיוחדים."

"או לא, אתה לא" אמר אבי והרים את שולי חולצתו. מהג'ינס שלו ביצבצה כקת של אקדח .

"אקדח אחד נגד שלושים ושבעה מאתנו?" שאל בעל-זבוב "אל תצחיק אותי." אבי שלף את האקדח. השתררה דממה.

"אתם בטח חושבים," אמר אבי, "איך לעזאזל אפשר לייצר אקדח עם שלושים ושבעה קנים. אני לעומת זאת, לא חשבתי על זה לרגע. אני חשבתי שמעניין יהיה לייצר אקדח עם שלושים ושבעה קנים שיכולים להתכוון מעצמם על שלושים ושבע מטרות שונות בו זמנית!" הקני נעו לאיטם והתייצבו כל אחד על מטרה אחרת.

"אני רואה שניאלץ לפנות לסמכות גבוהה יותר." אמר בעל-זבוב.

"סמכות גבוהה יותר?" שאלה מורגן, "אתה סמנכ"ל גיהינום נצחי בע"מ"

"בדיוק!" אמר בעל-זבוב.

דלת נפתחה מאחוריו לאיטה, רעש גרוני עמוק בקע מאחוריה וערפל נשפך לאיטו אל החדר, אבי ואני בלענו רוק בחוזקה "הייתי רוצה קוביית שוקולד כדי להרגיע את עצביי הרופפים!" זעק אבי.

עזיזפת הסתובב, רץ לפינה והקיא את נשמתו. נשמתו קפצה בשמחה וברחה דרך הצוהר בתקרה. "רק לפני שעה אכלתי אותה אמר עזיזפת ברוגז.

בינתיים מהדלת פסע החוצה איש קטן, בערך מטר וחצי גובהו, שמנמן, קרח ובעל משקפיים עגולים קטנים. הוא היה לבוש בחליפה אפורה.

"קראתם לי?" שאל.

כל השדים בחדר נפלו אפיים ארצה (טריק לא פחות טוב משל אבי).

"הוד רשעותך, שולל כל אמת, מייסר הנשמות הנצחי" אמר בעל-זבוב.

"כן, כן, כן." אמר האיש, "אנחנו יודעים את כל זה. מה הבעיה?"

"רגע אחד!" שאגתי.

"אתם רוצים להגיד לי שה ה ציפלח הזה הוא השטן? לוציפר? ההוא עם הכנפיים וכל זה? לא מקובל עליי! זה שולל כל אמונה שהייתה בי אי פעם בקשר לזהותו של היקום! אם זה השטן, איפה הזנב!"

הצוציק נעץ בי מבט חד. "כדי להרגיע אותך הוד היסטריותך תן לי להבטיח לך שאני לא השטן. אני מנכ"ל גיהינום נצחי בע"מ."

"יופי." נרגעתי.

"את השטן פיטרנו לפני חודשיים. עכשיו מה הבעיה."

בעל-זבוב שטח בפניו את הבעיה (זה, אגב, לא טריק אלא ביטוי גרידא).

"זה הכול?" שאל הקטן.

"מורגן," הוא פנה אליה, "תסכימי בתמורה לתוספת שמרשה לך להדליף כוחות לפתוח גם את המקרר שלך כבית מחסה ל בואו נראה כלבי גיהינום ללא בעלים. מעין תנו ללא-חיות לחיות שכזה."

"בטח." אמרה מורגן, "אני משוגעת על כלבי גיהינום. אבל אסור להם לצאת מהמקרר."

"אני מבין, החתול ייבהל"

"לא," אמרה מורגן, "אבל הוא עלול להשמין."

"יופי. בעל-זבוב, תחתום איתה על זה. ואל תקראו לי לכאלה זוטות יותר, בדיוק עמדתי לעשות קצת סדר באוסף המטבעות שלי."

"כן, אדוני"