שיחות עם מורגן לה-פייהתחלה חמהמאת: ערן בן-סער"הללו את השד השחור הגדול!" שאג הכהן ההודי הזקן לקהל המאמינים. "יחי השד השחור הגדול!" זעקו אלפי המאמינים, "יחי השד היחיד שהיה, יהיה או אי פעם יתקלח בטוש!" המשיכו וזעקו. הכהן הזקן הרים את החיה הקדושה מעל לראש, מה שהיה לא קל כי החיה הקדושה של ההודים היא פרה. "י.. י.. יחי השד הבראשיתי!" זעק הזקן. "וואלה!!!" זעק הקהל המשולהב שידע מה עומד להגיע ברגע הבא. "מוווו! מוווו!" זעקה הפרה שידעה גם כן מה עומד להגיע ברגע הבא. הזקן השליך את הפרה לבור האש. האש ירקה את הפרה החוצה בקשת וזו נפלה בקול "ספלאט" גדול על הזקן. "אני רוצה עגל רך!" זעק השד מהבור, "כמה צריך לדבר אליכם?" "אני לא אוהבת את הודו!" אמרה מורגן בפעם השישית. "אני לא אוהב אותך." אמר אבי. "אני לא אוהב את שניכם, לא אוהב את הודו ולא אהבתי את המטוס." אמרתי אני. "ברוכים הבאים להודו." אמר מדריך הטיולים שלנו, "יש ישראלים שמוצאים שהחום הזה עושה אותם קצת עצבניים, אבל אני מקווה שלכם זה לא יקרה. בכל מקרה אם מישהו ילך לאיבוד, פשוט תחפשו חברים אחרים מהקבוצה." "איזה קבוצה?" שאלתי, "יש פה רק את שלושתנו ואותך." "אנחנו בקבוצת הטיולים 'אחלה טורס' מקווים שתיהנו מהשהייה שלכם בהודו..." "כן, כן, כן." קטעה אותו מורגן, "קח אותנו בבקשה למקום שבו המקומיים אמרו שראו עכביש גדול ושעיר מעופף בשמי הלילה." "אבל קודם לחנות מכולת עם שתייה." אמר אבי. "לא!" אמרתי, "מייד למקום ההוא, זה ליד ההימליה, לא?" "מה אתה לחוץ?" שאלה מורגן. "פעם אחרנה שהייתי כאן היה לא נעים לי, לאלף הודים תמימים ולקרום כדור הארץ." אמרתי. "אבל למה אני?" שאל השוליה ההודי הצעיר את חמשת זקני הכפר שגררו אותו בכוח לאזור בור האש. "כי אתה מתאמן כבר שנתיים," אמר הזקן הצולע, "וכי אנחנו לא רוצים." "בבקשה לא," התחנן הצעיר, "אני רק שוליה מתחיל, והוא כבר גמר על שלושה כוהנים זקנים ומיומנים." "נו," אמר הזקן סתום העין, "אז אתה יכול להבין למה חמישתנו לא רוצים." האוטובוס ההודי קרטע במעלה מה שאמור היה להיות כביש אבל נראה יותר כמו מסלול מכשולים צהלי תקני. "למה פשוט לא עשינו 'זאפ' לשם?" שאל אבי. "ניסיתי," אמרה מורגן, "אבל הוא פשוט חמקמק מאד, הוא מסיט את מיקומו הפוטנציאלי של הכפר כל הזמן, מה שלא משפיע על מיקומו הממשי, אבל מערבב את המאורעות וההסתברויות למיקומו הקוואנטי." "מה, זה ברור לא?" הגבתי. "איזה תבלינים יש בהודו?" הזהירה מורגן בטקט רב. "הם שמעו פה על המלח, סנילית." השיב אבי ללא טקט. "היית חייבת להדגים?" שאלתי, "ומילא אבי, אבל למה כל שאר הנוסעים." "החום מעצבן אותי." אמרה מורגן שהפכה את כל יושבי האוטובוס מלבדנו למלחיות. גם את הנהג. "אני רוצה את אמא!" ילל הצעיר המסכן שבור האש זרק עליו גחלים לאזור הרגליים ופקד עליו "תרקוד, תרקוד!" "אני לא מכירה אותך!" צעקה חזרה הודית בשנות החמישים לחייה מהקהל. יד אש גדולה יצאה מהבור ותפסה את הצעיר, "איפה העגל שלי?" שאל בור האש וניער את הצעיר באוויר, "עגל!!!" "אבל אכלת את כולם..." יבב הצעיר. "תקנו עוד!" ממש ברגע זה נפל אוטובוס נוסעים מראש הצוק הקרוב על קהל ההודים והתפוצץ באופן מאד מרשים. קודם כל היה רעש חזק, אח"כ המון אש והודים מפויחים עפו לכל עבר, בסוף גם התפזר גשם של מלח על כולם והיה פיצוץ שני כשהמזוודה של אבי התלקחה. "מרשים" אמר בור האש. "אמאל'א." יבב הצעיר. מורגן, אבי ואני פסענו החוצה מההריסות. "תה-דם!" אמר אבי שלא יכול היה להתאפק. מורגן פסעה לשולי הבור. הבור שלח להבות אש וחתיכות סלע מותך לכיוון מורגן, אבל היא הסיטה אותם בהינף יד. "אתה בא איתי." היא אמרה לבור. "סליחה?" שאל הבור. "אין טעם להתנגד, אני צריכה אותך למשהו חשוב. "אין סיכוי." אמר הבור. "חשבתי שתגיד את זה," אמרה מורגן, היא מלמלה לחש מוזר ובתוך בור האש נוצר פער קטן בין הלהבות. "הופלה!" אמר אבי, וצלל ראש לכיוון הפער המוזר. המשך יבוא, מתישהו... |