|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|||
|
הוא
הסיר את שתי האצבעות שהצמיד לצווארו של המת מאת: אמיר
איתן הוא הסיר את שתי
האצבעות שהצמיד לצווארו של המת. שתי אצבעות שחורות ומפויחות, ציפורניים מלוכלכות
ונהרות דם – כך נראתה ידו. הוא תחב את שתי ידיו אל תוך החול שכיסה את רצפת
המערה. החול היה קר. הוא
שלף את ידיו החוצה ומחא כף כפעמיים לשם ניקוי הכפות מהגרגירים. מאות גרגירי חול
אדומים ושחורים התפזרו מידו אל האוויר וצנחו מטה. העיניים כאבו לו
מהאור המועט שהיה כלום אלא לפיד חלש שניצב על טבעת מתכת שפורזלה במהירות אל דופן
המערה. דמעה זלגה על לחיו ושרפה את החתך שעוד לא הגליד, תחת עינו. מכאן הוא לבד.. הוא קם על רגליו ,
לקח את הלפיד מהקן והחל לפסוע קדימה אל תוך מעבה המערה. לפתע נשמע צרחה עמומה
מאחוריו, הוא נעצר לאלתר והסתובב על מקומו, מאמץ את עיניו לראות קדימה בעוד הוא
מרחיק את הלפיד ממנו והלאה כדי להאיר כמה שיותר מהמערה. הוא לא הבחין בכלום. הצרחה נשמעה שוב
והפעם קרובה יותר, דופק הלב החל להאיץ. כל מה שראה זה את גופת חברו חסרת החיים
מוטלת בתנועה לא אסתטית על רצפת המערה מלפניו. הוא צעד צעד אחד קטן קדימה כדי
לנסות להאיר עוד קצת את האזור מלפניו. כלום.. שוב צרחה ואז נתגלתה
לעיניו דמות לא מוגדרת.. הוא כיווץ את עיניו
אך עדיין לא הצליח לראות כלום, כל מה שראה זה את קווי המתאר של הדמות, זה נראה
לו כאילו לדמות אין עובי. הוא חיכה שהדמות תתקרב. הוא לא הצליח ואולי גם לא רצה
כל כך לפתוח את הפה על מנת לדבר ולשאול את העומד מולו מי הוא ומאין בא. הדמות התקרבה עוד
קצת. רק אז הוא הבחין שהוא לא מצליח לשמוע את הפסיעות, שום גרגירי חול לא נעו,
הדמות לא נראתה עולה ויורדת בעוד היא מתקרבת. היא מספיק קרוב
אליו, כמרחק של 10מטרים ועדיין לא הצליח לקרוא את טיב הדמות, הדמות היתה שום דבר
אלא קו מתאר דק. רק אז הוא הבין… (לוחם-רפאים). תומר: "אני
מתקיף!" יוני (מנחה) חובט
לעצמו במצח: "די!, אני שונא אותך!, מה מתקיף! זה שד! רוח! אל-מת! אתה לא
מתקיף אותם!... ודי כבר עם הלקוניות הזו.." התספורת הגולשת של יוני התבדרה
ולא תחזור למצבה יותר. תומר: "מה זאת
אומרת לא יכול להתקיף?! איזה שריון יש לו?!, יש לי תלד0 של 3-, אני יכול להתקיף
את אלוהים.." יוני: "זה
שד!!... אתה אמור לפחד, בן-אדם נורמאלי לא מתקיף יצורים כאלה!.." תומר: "לא יכול
להתקיף?! יוני, כמה נק"פ יש לו שאני לא יכול להתקיף?! מה זה הדבר
הזה?" מה לעשות עם שיחות כאובות שכאלה
מתרחשות סביב שולחנכם!? מה קרוה עם השחקן פשוט לא מבין את הדמות?! מה לעשות
כשאתם מתארים סצנה שעה וחצי ומקבלים כתגובה חיוך סתמי והכרזת פעולה בצורה
לקונית?! כמה עצות.. אתם חייבים בתור מנחים להצית את
הדמיון של השחקן, אתם חייבים לתפוס אותו מתלהב מאיזה שהיא סצנה ולראות ממה הוא
מתרגש. אם אתם מנחים שמתארים הרבה את המתרחש ואת הסביבה באיזה שהוא שלב (אם
השחקן שלכם הוא יצור ביולוגי), השחקן ייתפס לזה, הוא גם ירצה והוא יהיה חייב
לתאר את פעולותיו כמוכם. ריבוי פרטים מצריך ריבוי פרטים. אם מנחה יגיד שיש יער,
שביל, הקבוצה על השביל ומולה יש להקת זאבים, השחקן לא נדרש לריבוי פרטים, כל מה
שהוא צריך (וזה יהיה נכון) זה להגיד "אני מתקיף את הזאב הראשון), אבל אם
התיאור יהיה משהו כמו: אתם ניצבים על שביל במעבה היער, העצים הגבוהים מסתירים את
אור השמש ורק מספר קרניים עוברות ופוגעות בעיניכם, השביל עליו אתם עומדים עשוי
אפר וכמה אבנים קטנות, בגדול השביל אינו בנוי אלא נוצר מהזזה של מכשולים לצדדים,
מספר אבנים גדולות ניצבות פה ושם על השביל והוא מגיע ממש עד גזעי העצים עד כדי
יצירת גבעה קטנה והרמה של השביל מלחץ שמפעילים השורשים. מלפניכם ניצבת להקת
זאבים, מזילי ריר, הם נראים כאילו לא אכלו ימים. הם מונים בערך כ-8, 3 מהם
מסתובבים מאחור ולא נראים בטוחים אם להתקיף או לא, הם כנראה הכי חלשים ולא רוצים
להידחף, הראשון שניצב מולכם ונראה הכי חזק הוא גם לפני ההיגיון והמראה – המנהיג,
הוא מילל לעברכם בעצמה ונשען על רגלו האחוריות, מפרידים ביניכם מטרים ספורים
ומפוזרים ביניכם שברי ענפים קטנים ועלים חומים שנפלו מהעצים... (וזה נמשך). במקרה הזה מעטים השחקנים שיגידו
"אני מתקיף" וזהו.. הם חייבים עכשיו להגיד איך הם מתקיפים, הם מוכרחים
פסיכולוגית לעניין. עוד היבט חשוב הוא במקרה
שמתקיפה את החבורה או הפוך, להקה של עצמים, לא לתת לכולם את אותו תיאור ולהבחין
ביניהם על ידי מספרים (זאב אחד, זאב שתיים, זאב שלוש), ההבחנה תתבצע על ידי
סימנים מזהים (צבע שונה, רעמה, יד חסרה, בעל הכתפיים הרחבות) או על ידי מיקום
(הבחור שעומד על החומה מצד ימין, הבחור הכי שמאלי שעומד על יד העץ..). בד"כ מה שקורה בשטח זה שמנחה
מכין טבלה שמתפרסת על שני דפי פוליו, בטור אחד הוא רושם זאב 1,2,3,4,... ובתור
השני כמה נק"פ ומתחיל לסמן איקסים וכאלה.. זה דבילי! מיותר!
ורחוק מלהיות משחק תפקידים. חוץ מזה , עכשיו שעל
כל פרט צריך לשבת ולהכין תיאור, הקרבות יהיו מצומצמים יותר ופחות גלובאליים -
סטייל מלחמת העולם השניה. אף פעם אל תקטעו את השחקן שהוא
נסחב בתיאור, משהו בסגנון: תומר: "אני שולף את חרבי
במהירות תוך כדי מבט זועף, קול של שליפת חרב מהדהד ברחבי המערה כתוצאה מהחיכוך
האדיר בנדן, אני מסובב את החרב פעם אחת שלוש מאות שישים מעלות בידי הימנית ואז
משחק איתה- מקפיץ אותה מיד ליד- מתכונן להתקפה שתבוא, אני דורך עם רגל ימין
אחורנית..." יוני: "טוב, אתה במגננה..
ת'כלס" לא תהיה מוטיבציה לשחקנים לתאר,
המנחה גם ככה לא מתייחס למה שהם אומרים, וזה גם די משפיל. דברים מהסגנון הזה
בד"כ קורים אחרי 4 שעות של משחק והרעלת במבה, אחרי שחצי מהחבורה השתכרה
מקולה (ובקולה אין אלכוהול), שאחד מהשחקנים שלכם התחיל להעמיד את הקוביות אחת על
השניה וחושב שזה אובליסק, ועוד שחקן התחיל להתעניין בדבר הכותב בתחילת חוברת
המשחק ו/או התחיל לקרוא את החוק האפשרי לריצה, אבל בכל זאת נסו לשמור על רמת
ריכוז, אחרת תשמעו את קריאות ה"הרפתקה זבל" בסוף הפגישה. אם אתם ממש
עייפים נסו לקחת הפסקה של עשר דקות להתמתחות, טלפונים, שתייה, שירותים, קפה,
סקס, שחרור עצבים, הזמנת פיצה, מנגל ועמידת ידיים. למרות שלחלק מהמנחים זה יכול
להראות מעיק בהתחלה, כל התיאורים האלה שלאו דווקא הכרחיים, זה יכול מאד לעזור.
למשל אם השחקן יגיד לכם בדיוק איך הוא שולף את החרב , איך הוא עומד ומאין הוא
מתקיף, זה יעזור לכם לקבוע את הבונוסים או המינוסים המתאימים להתקפה (בשיטות כמו
רול מאסטר זה קריטי), אם הוא יגיד למשל שהוא מתקיף מימין תוך כדי סחרור אז אפשר
לשנות את מה שרשום בטבלה במקרה שמצוין סוג מכה-דקירה, לסוג מכה-חיתוך (יותר
הגיוני). זה די עוזר לשחקן
להתלהב כי השחקן והמנחה אף פעם לא חושבים באותו דרך באותה סיטואציה, אין סיכוי
עלי אדמות שכל השחקנים יחשבו בדיוק באותה צורה ויראו את התמונה באותה דרך (אלא
אם כן המנחה מצייר כל סצנה), ולכן כאשר השחקן מחליט להתקיף הוא רואה את ההתקפה
בצורה אחת והמנחה רואה אותה בצורה אחרת, מה שקובע לבסוף אצל רוב המנחים היא
תוצאת הקוביה וההסבר בטבלה, ואכן יכול להיווצר מצב שבו הטבלה אומרת שפירקת לו 6
עצמות חזה ושלפת את הלב החוצה דרך המוח, אבל מה שהשחקן רצה זה רק להוריד לו
"מתלבשת" על העורף... אז כדאי , מצד
המנחה, לשנות את מה שרשום בטבלה, כמובן שזה מצריך חבורה מספיק בוגרת שלא משחקת
כמו: "אני רוצה לראות מה רשום בטבלה?! אני לא מאמין שעוד לא הרגתי את
הדרקון..., כמה נק"פ יש לו" שחקני מבוכים
ודרקונים כמובן לא נתקלים בבעיה הזו כי אין שום תיאור בספר ואין שום טבלה
שמסבירה מה קרה, הם אמורים להחליט מה היתה הפעולה שהתבצעה.. כמובן ששם זה לא
משנה כי יריית חץ לתוך הלב ותוך הרגל עושה 1ק8 נזק.. עוד היבט שנורא יעזור למנחים זה
עניין הוויכוחים: "אני לא אמרתי שאני קורע ברך
שאני יורה את החץ" "אבל כולם
עושים את זה, זה יציבות יותר טובה" "אני חושב שאני
יציב מספיק..." זה יחסוך את הזמן והאנרגיה, אם
בתיאור השחקן יזכיר שהוא כורע ברך אז אם מישהו יתקיף אותו מלמעלה יהיה לו יופי
של בונוס (למתקיף), אם השחקן לא הזכיר שהוא קורע ברך, אז הוא יותר חשוף לחצים
וסביר להניח שגם יהיה לו מינוס קל עקב חוסר יציבות (יש מקרים..). מקרים יכולים להיגמר במצבים
מביכים כגון: "אני נכנס לתוך
הביוב ומתקדם" "נכנסת עם הראש
באבן לא מסותתת שבלטה מהתקרה" "אבל התכופפתי
עם הראש" "אתה לא אמרת
את זה!" "אוי נו באמת ,
זה ברור!" עניין הקסמים... קסם בלי תיאור זה כמו מכונית
בלי הילוכים.. זה כמו אילנה דיין בלי עוויתיות בלסת.. זה כמו זיו בלי מיקרופון.. חייבים לתאר קסם, או את האפקט
שלו, זה נשמע הרבה יותר מפוצץ, זה עוזר להבין את הקסם, ואת העצמה שלו, שימו לב
להבדל: "אני מטיל מילת-עצמה
מוות" "120 אורקים מתים.. אתה
מתלהב, אורוקוס הגבר!" לעומת, "אני אוגר את כל
כוחי עד שהורידים בידי בולטים החוצה ונראים כאילו הולכים לצאת, הגידים בצוואר
שלי נמתחים בעוד אני זורק את ראשי אחורה וצורח לעבר השמיים, כל גופי רועד בקצב
שיכול לפצח אבנים.. קטורת קטנה בצבע ירוק נוצרת בין שני ידיי והולכת ומתעבה,
הולכת וגדלה. זרמי חשמל עוטפים את הכדור פלסמה הירוק שנוצר, אני מרים את ידיי
ואיתם מורם גם הכדור בלא נוגע האחד מידי. העיניים שלי נפתחות לרווחה ואינם אלא
חורים שחורים, אני צורח שורה של מילים מאיימות במגיה שחורה ומשחרר את הכדור אל
עבר שורת האורקים המבועתים" "כדור העוצמה שלך טס
המהירות הקול ושריקה נשמעת באוויר, הכדור טס ומתפוצץ מטרים ספורים מלפני האורקים
ומתפזר, חלחלה תוקפת את הקבוצה בעוד האורקים מתעוותים ומתחשמלים, זועקים
לאלוהים, כורעים ברק ומתמוטטים על האדמה תוך כדי פיזור אבק לצדדים, חלקם שולפים
חרב ונשענים עליה..." בד"כ זה הולך משהו בסגנון: אחד השחקנים נצפה
מעביר דפים במהירות מופרזת בספר החוקים. המנחה מסתכל בחצי
עין בעוד הוא רואה מה השחקן הלוחם שמולו מגלגל. לפתע קורא בזעקת קרב
הקוסם: "מצאתי!, אני מטיל פצצת אטום קוסמית, קסם דרגה 700, ומוחק את העיירה
ואת כל הבקטריות שבה,איתה!" המנחה לוקח את
העיפרון ומעביר שתי קווים ארוכים על טבלת האורקים (1,2,3,4,..) שלו. אני חושב שכולם יסכימו איתי
שהטלת קסם מלווה בתיאור זה מצרך בסיסי. בעצם כל דבר שהוא בר תיאור חייב
להיות מתואר ומכאן שגם קסם. בתור הדבר המגניב ביותר העולמות פנטזיות ושיכול לבוא
בהרבה וריאציות, קסם הוא אחד הדברים שגם הכי יפה לתאר. כל שחקן שמשחק קוסם הרי
מתלהב שהוא קורא איזה קסמים הוא יכול להטיל, הדבר הזה נובע מכך שהשחקן מדמיין,
אבל כשמתחילים לשחק הוא רואה שהקוסם זה סתם איזה בחור דפוק שיודע להקריא כמה
לחשים ולהרוג כמה זבובים. הקוסם רוצה לראות את הקסם שלו, כמו שלוחם רוצה להרגיש
את בשר האויב נבתר לשתיים. תיאורים יכולים לחסוך חיפושים
בספר. לדוגמה, חוק ההתעייפות של רול
מאסטר (ושגם קיים בכמה שיטות שוות נוספות), אם הפעולות יבואו בלוית תיאור מתאים
יהיה יותר קל להעריך את מידת העייפות של הדמות וזה יכול לחסוך חישובים וסימונים
מעיקים שמבזבזים זמן משחק וקוטעים את הרצף הסיפורי. תיאורים יכולים גם לבטל את
עניין זמן הסיבוב, וכל מיני אחוזים מצחיקים שנתונים בטבלאות לצד פעולות. אם
התיאור יהיה טוב מספיק יהיה ניתן להעריך כמה זמן מכל הסיבוב ,וביחס לשאר
התיאורים, פעולה מסוימת תיקח. בגדול יש שני יתרונות עצומים
לריבוי תיאורים, אחד הוא הרצף הסיפורי. השחקנים ישארו כל הזמן תחת הסיפור עד שהם
יחיו אותו... וזו המטרה של משחקי תפקידים- לחיות מציאות אחרת וברמה הגבוהה ביותר
למשך פרק זמן נתון בשבוע. ובכל שריבוי תיאורים בשורה התחתונה מלהיב את השחקנים ויגרום
להם להמשיך לשחק. עכשיו, יש בעיה נוספת. איך
לגרום לשחקן להתחיל לתאר. קודם כל ואני בעד, לתת לו מכות. אם זה לא עובד, כי הוא דן 7
בקרטה , או מתאבק תאילנדי ופשוט מצאתם את עצמכם הפוכים על ריצפת החדר שלכם
וראשכם מסתובב, אז יכול להיות שלדבר איתו תהיה דרך טובה. כמות לא מבוטלת של
שחקנים משפרים נפלאות את סגנון המשחק שלהם על ידי דיבורים, זו עיצה שניתנה לא
פעם אחת על ידי צוות המערכת, והיא פשוט עובדת, לדבר עם השחקנים. עכשיו, הכוונה
בלדבר זה לא: "ת'שמע יא זבל, תתחיל לתאר או שאתה עף" אלא בצורה טיפה
יותר ביקורתית ובונה : "ת'שמע יואל, זה לא הולך.. אתה יכול אולי לתאר קצת
יותר... אני לא יודע, אולי להוסיף קצת צבע לפעולות שלך, אתה מבין על מה אני
מדבר?!" (עם התשובה היא "לא" אז תפנו לאלימות) עוד דרך שעובדת מצוין כשיש לכם
שחקן שכל הדבר צוחק, זו הדרך של לחץ חברתי.. אם כל השחקנים שלכם יתארו את
פעולותיהם אז הוא יוכרח פסיכולוגית לתאר, וזה כולל גם תיאור מצד המנחה כמובן כפי
שהוזכר למעלה. עוד שיטה טובה היא צפיית סרטים
וקריאת ספרים (אלא אם כן הוא אנאלפבת), בספרים הדברים מתוארים בצורה נפלאה ונורא
צבעונית ואפשר להפיק משם את היכולת
לתאר. מסרטים כמובן אי אפשר לדעת איך לתאר אבל מקבלים את הרצון העז לתאר.
אם למשל אתמול ראית את ברנדון לי קופץ עושה שתי סלטות באוויר , בורג , מעיף 8
בעיטות ורק אז נוחת על הקרקע אז אם תרצה לעשות את זה, זה לא יתן את אותה הרגשה
אם תגיד: "אני מתקיף עם בעיטה דרגה 4", אתה צריך לתאר... ואז זה ייתן
טיפה יותר עומק לסצנה ותקבל את מה שרצית. אפשר גם לשחק אותה "ראש
קטן" ועל כל הכרזה לקונית לענות ב"לא הבנתי מה אתה רוצה לעשות"
(בתור המנחה), כמובן שרוב האנשים הנורמאלים ישברו אז אני לא מציע לעבוד עם השיטה
הזו, אלא אם כן יש לכם עצבי ברזל ויכולת משחק ממש ממש טובה. נ.ב כששחקן לא מרבה בתיאורים ונותן
הכרזות לקוניות, תרגישו חופשי לתת לו מכות (אני מרשה). |
|
|||||
