רוב

מאת זיו קיטרו   

 

האור נדלק ורוב התעורר. הוא הסתכל סביב וצפה בחבריו שנכנסו לחדר.

רוב שמח, הרבה זמן הם לא היו כאן ורוב התגעגע הוא אמנם היה קטן אך רוב אהב אותם באמת, בכל ליבו ונעלב כשלא באו לשחק איתו. רוב נעמד והקיש באצבעותיו על הזכוכית שהפרידה בין החדרון שלו למקום בו חבריו עמדו. דור ואורין חייכו אליו במהירות וחזרו לדבר עם בחור מבוגר יותר, רוב לא הבין מה קורה ולכן דפק על החלון שוב.

אורין הסתכלה עליו ורוב ראה דמעה גולשת במורד פניה השחומות. רוב ניסה לחייך ונפנף בידו הקטנה אך אורין חזרה להתבונן במהירות באיש המבוגר.

רוב ממש לא הבין והיה עצוב, מדוע הם לא נכנסים? למה הם רבים אם האיש המבוגר? רוב הצטער שהוא לא יכול היה לדבר אך הוא ידע שגם זה יגיע בזמן הקרוב. לפחות כך הבטיחו לו, שהוא בהחלט יוכל לדבר.

ניראה שהויכוח הסתיים והזקן יצא.

דור ואורין ישבו לייד השולחן הגדול והתחילו ללחוץ על המתגים השונים.

רוב הרגיש מוזר.

רוב הרגיש רע מאוד, משהו לא היה בסדר.

למה?

חבורה של אנשים נכנסו לחדר ואז משם לחדרון הקטן.

כאב עבר  לרוב  בידו הקטנה והוא ראה אותה נישאת בידיו של אחד מן האנשים הזרים וכך גם ידו השנייה ורגליו. הכאב היה נוראי ורוב צפה באורין ובדור שבכו יחד איתו.

למה?

רוב התרכז מנסה לסלק את הכאב ואז... הכל הפך חשוך.

 

מסוף המחשב נדלק, "תכנית 'רוב' נמחקה בהצלחה. ניסיון בינה מלאכותית נכשל. שום רגש ו/או תובנה לא נמצאו בפריט 702" . אורין המשיכה לבכות בעוד חלקי המתכת של רוב פורקו לחלוטין, עיני המצלמה נעו עוד קצת ואז נכבו.