עומאש- השם מדבר בעד עצמו

מאת: אחותו של

 

"כמה עוד סבל נעבור עד למציאת השחקן המושלם ? האם הוא קיים בכלל ? למה אנחנו מחפשים אותו ? הוא ודאי דבוק לחוקים כמו זבובים לגוש צואה. או אולי הוא יודע מתי החוקים אינם משנים עוד ? אך איך שחקן ידע דבר שכזה ? אולי שחקן מושלם הוא שחקן אשר ידע להבדיל בין חייו למשחקי תפקידים ? בהחלט ייתכן- אבל אני שה"ם. שה"ם מושלם כל עוד הוא רוצה."

 

"אני שמח שהבהרתי את זה. עכשיו, כמה בערך שווה לי למכור את שריון העור ?" שאל כפיש בתור דמותו של רודריק, הפלדין זעוף הפנים.

הבטתי שוב בספר הציוד של מוד"מ ואז רפרפתי בספר הציוד של רולמאסטר. לאחר מספר רפרופים חוזרים ונשנים הבין כפיש שאני לא אניח לו למכור את ציוד יריביו וענה בתור רודריק:

"לא משנה, אדוני המוכר. יש לזה ערך סנטימנטלי."

"אתה לא חושב שאתה נקשר ליותר מדי ציוד ?" שאל כיירון ,האלף של בלאץ, את רודריק כאשר זה העמיס את שריון העור בעל הערך הרגשי למחסן ששכר בכסף (נטול ערך רגשי לטובתו) ודחף עוד שריון גובלינים להאנגר הגדול.

"אני לא נקשר אליו באמת ! דפאיילר לא נותן לי למכור...אני מתכוון, אני שומר את זה עבור הנזקקים." חייך כפיש ומחה זיעה קרה ממצחו כשחשב לרגע ששמעתי את דבריו.

הדס קראה בעיון ספר של בלגיראד ומדי פעם צחקה את אותו צחוק מקסים המתגלגל לו ומסתיים בנהירת חמור עצבנית ומעצבנת.

"מה מצחיק בבלגיראד ! זה ספור מאד עצוב !" רעם כפיש על הדס אשר דמותה החדשה רג'יינה הייתה במצב של קפאון תחת השפעת נשיפתו של דרקון לבן מצונן.

אימו של כפיש נכנסה עם עוגיות וקפה תורכי כמו שרק אם מרוקאית יודעת לעשות ( או שמא זה הצד הרומני ?) וארבעתנו התחלנו לזלול בהנאה.

"רק אל תאכלו חמץ !" בירכה האם.

כולנו עצרנו לרגע וירקנו את מה שזה לא היה ונראה כמו עוגיה.

"אני לא מבין כפיש ידידי, אסור לנו לאכול חמץ ? למה ?"

"זה פשוט, שה"ם יקר" ענה כפיש וסימן על משבצת הנק"נ הריקה "בסדר פסח, גם אם הוא נמשך כל השנה, אמא שלי מנקה על הזמן."

גבותיי הורמו בפליאה.

"מה זה סדר טבע ?" שאלתי והבטתי בבלאץ כאין-מבין.

"מה ?" תהה כפיש "מי אמר סדר טבע ? אמרתי סדר פסח."

"אני שמעתי סדר טבע. מה זה ?" שאלתי את כפיש.

"מאיפה לי לדעת ?" גיחך כפיש והביט בבלאץ שהרים את האין-גבות שלו לאות "אל תערבו אותי."

"מאיפה לך לדעת ? הרגע המצאת את זה נכון ?!" חקרתי את כפיש בקול.

"מה !?" התרעם כפיש, עורקו בערו בתוכו והוא אחז במשהו בכוח "אתה לא תגיד לי מה אמרתי ! אמרתי סדר פסח ! אין דבר כזה סדר טבע !"

"אתה מנסה לעבוד עלי ? אני שמעתי מה אמרת ! אמרת סדר טבע!" התרעמתי עליו והוא השתתק- שותה כוס מים כדי להרגע.

 

צלצול פעמון נשמע, ואימו של כפיש פתחה את הדלת.

"בלאץ, חבר שלך הגיע לראות אותך." אמרה אימו של כפיש וקולות של טאטוא נשמעו, עוברים על בגדים ועל עורו של הזר.

"בלאץ ! למה חברים שלך באים אליי ? איך הם ידעו שאתה פה ? אבא-בועה שוב מרגל אחריך ?" זעם כפיש שעוד היה במצב מזלגי לאחר ההתרעמות שלי עליו (מצב מזלגי הוא מצב בו הנמען חש קשר עז לצורת מזלג ומרגיש לפתע שהוא מזלג).

"אמיר ? מה אתה עושה פה ?" שאל בלאץ כאשר נכנס לחדרו של כפיש נער ורדרד, שערו בלונדיני מרוח בצורה של אי-חפיפת שיער במשך גלות העם היהודי, אפו מורם מעלה כתצורת אף של חזיר, וחיוך מלא שיניים על פיו.

"לא עוד אמיר, מהיום והילך, שמי הוא עומאש !" ענה אמיר, או עומאש בקול גבוה וצפצפני.

"עומאש ? כן..."תהה בלאץ ובדק את עומאש בעיניו מכוסות המשקפיים "למה עומאש ? היית במזרח הרחוק והחלטת לשנות שמך כדי להלום את הסביבה ?"

"לא בלאץ ידידי המנופח, הייתי בטורקיה במשך חצי השנה האחרונה, ונהניתי מאד." ענה עומאש וכעת שמנו לב למלבושיו: מכנסיים צמודות מעור בצבע אדום-כהה ארגמני, חולצה פרחונית וחזה מגולח נראה מעבר לה, כובע של קפיטן אונייה על ראשו וצעיף משי סביב צווארו (חששנו כולנו שהצעיף הוא ורוד, ואז אתם יודעים מה זה אומר, אבל עומאש הרגיע אותנו ואמר שזה סגול-ויולנט).

"למה הזמנת אותו הנה ?" שאל כפיש.

"עומאש הביא אותי ואת דפאיילר למשחקי תפקידים." החל בלאץ להסביר. "רוצה להתמזלג עליו  עכשיו?" נשם בלאץ נשימה אשר הפכה את הדפים בספר של הדס.

"לא אכפת לי מי הכניס אותך למשחקי תפקידים, אני יודע שערן בן סער הכניס את דפאיילר ויום יבוא ונתנקם בו על זה (ראה פרק 4)" ענה כפיש וניגש ללחוץ את ידו של עומאש.

"בתורכיה אנחנו עושים את זה אחרת." ענה עומאש.

כפיש נבהל וניתר אחורנית בקלילות מזלגית.

"אתם לא אוכלים חמץ, נכון ?" שאלה אמא של כפיש את הנוכחים בחדר מבעד לדלת.

"לא !" ענה כפיש ולקח את הספר של בלגיראד שהתחלתי ללחך.

 

"אז מה ? אתם עוד משחקים את המשחקים הילדותיים האלה ?" שאל עומאש והביט בהדס בעיניים סקרניות.

"כן." ענה כפיש שעוד דמו בראשו (והיה אפשר לראות אותו מבעבע).

"איזה יופי, גם אני רוצה !" ביקש עומאש שוב בקול צפצפני.

עומאש התיישב ליד כפיש הדס ובלאץ (בעצם כולם בחדר ישבו קרוב לבלאץ), שלף נייר, ותוך מספר שניות הגיש דף דמות מושלם של פייטן חצי-אלף מיוסר אשר מחפש אחר אימו סוניה, בוקרת ללא חת ,ברחובות ארגנטינה השוממות עד אין קץ (הוא גם גלגל תכונות בלי קוביות ! ילד כזה מוכשר).

אחרי שבלאץ התבכיין אודות חוסר גלגוליו של עומאש וגילה למעשה שתכונות הדגל של עומאש היא 11 בחכמה (שיטת ק20 ! שיטת ק20 ! ) ישב בלאץ בשקט ונשם כשר לפסח.

"מה שם דמותך ?" שאלתי לאחר סיום מלחמתי בעוגיות הלא-חמץ הללו (יש כאלה שיכנו אותם פרווה, אני אקרא להם ספטמבר השחור).

לאחר כמה שניות של חשיבה, וזריקת שמות אפשריים שכללו (נא לקרוא לאט ולשים לב) את :

סטריידר, ג'ונת'ן דייויס, חמשת חברי "החיפושיות" (גם יוקו, חבר'ה), רוזוולט, רוזאן בר, רוזאן בר+תום ארנולד, מיגו החייזר, מיקי חיימוביץ', מיגו חיימוביץ', אוג, מוץ, יין, היק, מלקולם, מלקולם אקס, מלקולם זד, מלקולם סמך, מלקי, ישו, בלאץ באציליו, ערן בן סער, וינסט ואן-גוך, שושנה דמרי, זורדון, שחמט, גניאה החדשה, לואי 1-, לואי 1- הבן, לואי 1- הבת, לואי ארמסטרונג, מינוס אחד, פרמטר, המורה לחשבון, אין לי שם, אני לא רוצה להגיד לך, קלארק קנט, אחשורוש, אסתר, המן הרשע,

המן הניטראלי, ל', אלי האנה.

לבסוף הגיע למסקנה.

"פיקאצ'ו אבו-אללה" ענה עומאש בגאון אחרי התשה כללית של המערכת.

"בטוח ?" שאלתי ששקיות השינה הופיעו מתחת לעיני.

"לא." ענה עומאש. "בעצם, כן, וזה סופי."

 "אתה לא רוצה להשתמש בגלגל הצלה ?" שאל כפיש.

"אני חושב שגלגול הצלה יתאים לו יותר." אמרה הדס.

"אני דווקא סירת הצלה." אמר בלאץ.

"אנחנו יודעים בלאץ." אמר כפיש

 

"אתם לא אוכלים חמץ שם ?" שאלה אמא של כפיש מעבר לדלת.

"לא אמא !" ענה עומאש והרים את הקובייה בעלת העשרים פאות.

"וובכן, פיקאצ'ו אבו-אללה מנסה להשליך פגיון על אחד מהשודדים, גלגל את הקוביה." אמרתי לעומאש ושאר שחקניי השתתקו במתח.

עומאש הביט בעיני, אז הביט בעיני ידידו הותיק בלאץ, בעיניה הכחולות של הדס וקרץ לכפיש קריצה מזמינה והודיע:

"זה לא פגיון ! זו חרב קצרה !"

מצמצתי לרגע, לזה לא הייתי מוכן.

כדי להוכיח לי פתח עומאש את הספר לשחקן בעמוד 317 ב', דירה 9, איפה שאין חנייה אף פעם, והצביע על פסקה מתוך הספר.

"החרב הקצרה אינה נשק להשלכה, אלא אם משליך אותה פייטן חצי אלף העונה לשם פיקאצ'ו אבו-אללה"

עיני ירו ברקים (אצלי זה רק מטאפורה) והתמקמתי לי בנוקשות על מושבי.

"בסדר, בסדר, זו  חרב קצרה."

עומאש פלט צעקת אושר קצרה וגלגל את קוביית ה20. תהיתי איך באמת יצא לו 19 בקובית 20 שלא עוברת את ה11, אבל לא פיניתי לזה מחשבה, והענקתי לעומאש את הקוביה הרגילה שיבדוק את הנזק הנגרם לשודד חסר המזל.

"מה זו הקוביה הזו ?" שאל עומאש מביט בפקפוק עז בקובייה.

"ק6, למה אתה שואל ?" שאלתי בתמיהה.

"לזה אתה קורא ק6 ? זו קוביית מונופול. יש עליה נקודות, לא מספרים." מחה עומאש וסירב להשתמש בקובייה הלא כשרה למשחק.

בעצב (או שמא היו אלה עצבים) הענקתי לעומאש את הק6 הממוספרת התקינה והוא גלגלה בהנאה.

" 3 נזק. מרוצה ?" שאלתי כשמחבטי החד מפלח את האויר בנינו.

"עוד לא." ענה עומאש. "כפיש יש לך חברה ?" שאל בקול שקט שרמנטי ומעצבן.

"אם כן ?" ענה כפיש שגבותיו עולות בשאלה.

"אז חבל" ענה עומאש וחזר למשחק.

 

"רודריק, כיירון, רג'יינה ו...פיקאצ'ו אבו-אללה- נפלו אל הבור הנפער תחתיהם ומצאו עצמם במאורה גדולה- גובהה כ20 אמות והקרקע עשויה אבן גיר קשה..." תיארתי את תאורי החסד המהירים שלי.

"רגע אחד." קטע עומאש את המשחק "אם גובה המערה הוא 20 אמות, וכל 2 אמות היא כמטר, משמע נפלנו 10 מטר, ואם על כל 3 מטר אנו אמורים לספוג נזק של 1ק6, מן המסתבר ראויות לנו 3ק6 נזק."

"מה אתה עושה ?!" רעם כפיש על עומאש בעוד שלבלאץ עלו הדמעות בעיניים.

"אני משחק לפי החוקים כמובן." ענה עומאש בחיוך.

"אז מה ? יכולנו להמנע מהנזק הזה !" אמר כפיש והכה על מצחו.

"אבל אז זה לא יהיה הוגן." המשיך עומאש בעמדתו.

לאחר גלגולי הנזק לכולם, הרמתי מבטי לחבורה והודעתי :

"גופם של כיירון, רודריק ורג'יינה לא עומד בנפילה ועצמותיהן מתרסקות בקול שאון גדול על קרקעת המערה."

"כמה לא צפוי." אמר כפיש.

 

לאחר שביררתי לעומק מה נזק עצמותיהם של הדמויות (אולי גם שלי בתום מפגש זה) הבחנתי שקוביית ה12 נעלמה מתחת לידי.

"היכן הק12 ?" שאלתי את בלאץ והוא נשף על הדפים כדי לחשוף את הקוביה האובדת. אך היא לא היתה שם.

"אוי לא. נו מה זה משנה ?" יבב כפיש בקול חלוש ושבור "זו הקוביה הכי פחות חשובה, מה אכפת לך ?"

אך לאחר שסירבתי לשחק בלי סט קוביות מלא כולנו פצחנו בחיפוש אחר הקוביה.

"אני חושבת שמצאתי." אמרה הדס והצביעה על עומאש.

כולנו הרמנו מבטינו על הילד בעל האופי הטורקי, על חיוכו וקובית ה12 תקועה לו בפיו.

"איכס !" צעק כפיש "תוציא את זה משם !"

עומאש הביט בי ובבלאץ הניע בכתפיו לאות הסכמה ואז ירק את הקוביה על כפיש כמחווה.

"אל תעשה את זה !" ביקש כפיש, מנסה להתגונן ממטר הקוביות אשר קרב אליו אחרי כן.

"למה ?" שאל עומאש בין קוביה לקוביה.

"כי זה לא נעים לי." ענה כפיש כמובן מעליו

"לא מספיק טוב." המשיך עומאש בשלו.

 

אימו של כפיש קטעה את הבלאגן.

"כפיש ! מה פשר הבלגאן הזה אותו אני קוטעת בזמן הווה ?" רתחה אימו.

"אמא זה כשר לפסח אל תדאגי !" התגונן כפיש מפני מטר דבירה של אימו.

כאשר מאמא-כפיש קלטה את עומאש כעושה הצרות גירשה אותו מביתה כשהוא מברך את כולנו בברכת סדר-טבע שמח.

 

"אני מקווה שלא נפגש אותו יותר" ביקשתי מהאלים בפנתאון אי שם למעלה.

"אני לא יודעת" אמרה הדס והביטה בקובית 6 תקינה אשר היתה אפופת רוק "יש לי הרגשה שזו תחילתה של ידידות (אפלטונית) נפלאה."