סוזן קלנסי וה- Z-FILES

מאת: אסף ארבל

 

 

"כן?" צעק המנהל הראשי סקיטר.

הדלת נפתחה בחריקה וראשה של סוזן הציץ פנימה. "בקשת לראות אותי?" שאלה.

"כן, היכנסי וסגרי אחריך את הדלת".

סוזן נכנסה והתיישבה מולו.

"האם שמעת על 'רוצח העניבה העקומה'?" שאל ברצינות.

"בוודאי", ענתה סוזן, "הוא רוצח את קורבנותיו כשהוא לבוש בעניבה עקומה".

"אכן", הסכים סקיטר. "הוא חכם מאוד. לא הצלחנו לתפוס אותו מכיוון שכל פעם הוא מחליף עניבהאבל הפעם יש לנו טיפ".

"והוא?"

"הצלחנו לאתר שותף קודם שלו בשם בראיין סל. לאחר שנפרדו דרכיהם, בראיין עסק בתרמיות ענק. הצלחנו לתפוס אותו לאחר שהתרמית האחרונה והגדולה שלו נכשלה".

"מה היתה התרמית?" שאלה סוזן, בניסיון להראות מעונינת.

"הוא היה לוקח סכום רב של כסף מאנשים חסרי כשרון ומבטיח להפכם לכוכבים, בלי כל כוונה לעזור להם להצליח, אך התוכנית שלו נכשלה. בין אלה שנפלו בתוכניתו היו להקת ה'שפיץ גירלס', 'טורי סנפלינג' מבוורלי היכס, וביל קלינטוסט."

 

"אז מה התוכנית?", שאלה סוזן, בעודה סופרת את הבלטות שמתחת לשטיח.

"בראיין סל נמצא כעת בבית חולים פסיכיאטרי..." נשמע קול מאחוריה. סוזן הסתובבה וראתה מולה אדם מבוגר לבוש חליפה. הוא בהה בה בהבעה קפואה, בעודו משחק בשערו עם אצבעו. כיצד לא הבחינה בו? כיצד הופיע כך פתאום? מדוע אף פעם אינה מצליחה לקרוע את נייר הטואלט באזור המקווקו? הזר המסתורי קטע את מחשבותיה.

"הוא עבר התמוטטות עצבים לאחר שגילה כמה כסף הפסיד בתרמית שלו" המשיך הזר המסתורי, בעודו מסלסל את שערו באצבעו. "מר סל אינו מוכן לתת מידע על רוצח העניבה, ולכן אנו רוצים שאת תחדרי למוסד בכיסוי של מטופלת ותוציאי ממנו את המידע".

 

"הממ" הרהרה לעצמה, "להתחזות למשוגעתמעניין". סוזן השתעשעה ברעיון, ולפתע הבחינה בחיפושית פרת משה רבינו אשר נחתה על זרועה.

"אאאאא!!!! תורידו אותה ממני!!!!" זינקה סוזן בהיסטריה ופתחה בריצה מטורפת בחדר כשזרועותיה מתנופפות בטרוף.

"אתה בטוח שאתה רוצה את קלנסי למשימה הזו?" שאל סקיטר את הזר המסתורי בפקפוק.

סוזן שעטה על פניהם בצעקות.

"היא בדיוק מה שאנו צריכים" חייך הזר המסתורי, וסלסל את שערו באצבעו.

 

למחרת בבוקר דפק ג'ייק על דלת דירתה של סוזן. משלא נענה, החליט לטלפן מהסלולרי שלו לדירתה של סוזן, למקרה ולא התעוררה. ג'ייק היה מודע לעובדה כי לסוזן יש נטייה לא להתעורר בזמן למשימות הרות גודל. הטלפון צלצל שני צלצולים, ואז נשמע קולה של סוזן בהודעה המוקלטת של המזכירה האלקטרונית: "נולמה זה לא מקליט?חתיכת מזכירה אלקטרונית זבל, תקליטי! למה את לא מקליטה את ההודעה?! תתחילי להקליט מייד לפני שאניבבבבבבייייייייייפפפפפפפפפ". בשמעו את הביפ, החל ג'ייק לצעוק לתוך השפופרת: "סוזן! את שם? תתעוררי! יש לנו רוצח לתפוס!"

 

בינתיים התהפכה לה סוזן במיטתה. בחלומה, היתה בזרועותיו הנעריות של לאונרדו די-קלפטו הצעיר והיפה, על סיפון ה"טיטאניום", מביטים בשקיעה, כאשר קרחונים צפים בהרמוניה באוקיינוס השקט והכחול אשר נפרס לפניהם. "או, לאונרדו" נאנחה באושר והביטה בקרחון בטעם לימון שצף לידם. לאונרדו העביר את ידו בשערה, קרב את שפתיו לאוזנה ולחש: "סוזן! את שם?! תתעוררי! יש לנו רוצח לתפוס!"

סוזן התיישבה בזינוק במיטתה. היא הרימה את שפורפת הטלפון, מלמלה "הדלת פתוחה", וצנחה חזרה אל מתחת לשמיכה.

 

שניות ספורות לאחר מכן, נכנס ג'ייק בהיסוס לחדרה. הוא התבונן סביבו ביראת כבוד. בלילות חלם על מקום מקודש זה, אשר על פי סוזן- אף רגל אדם לא דרכה בו.

הוא התקרב באיטיות לגוש המכורבל תחת השמיכה במרכז מיטתה, הניח ידו על כתפה של סוזן ונענע אותה. "סוזן" לחש, "אנו צריכים ללכת"

"לא רוצה!" רטנה, "שימצאו מישהו אחר שיחדור למוסד למשוגעים, יתעמת עם רוצח מסוכן וימנע רציחות נוספות. נמאס לעשות את אותו הדבר כל הזמן!"

"סוזן!" צעק ג'ייק בכעס, ונענע בחוזקה את כתפה. "אין מישהו אחר! סקיטר רצה את האדם הכי טוב בשביל המשימה! אותו אדם היה חולה, אז הוא בקש ממך לצאת למשימה! עכשיו קומי מייד!".

"או, ג'ייק" אמרה סוזן בצחוק, "אף פעם לא שמעתי אותך ככה. טוב, בסדר, אם זה כל כך חשוב לך. רק עוד דבר אחד".

"מה?" שאל ג'ייק.

ראשה של סוזן הגיח מאחורי ג'ייק מתחת לשמיכה. "תוריד את היד שלך מהתחת שלי!"

 

לאחר שהתלבשה, התאפרה, אכלה ארוחת בוקר מאוזנת וסיימה לקרוא את עיתון הבוקר, ניגשה סוזן לחדרה והעירה את ג'ייק אשר היה מוטל חסר הכרה למרגלות מיטתה.

לאחר שהתעשת, עשו ג'ייק וסוזן את דרכם למוסד המשוגעים. כאשר הגיעו, קידם את פניהם שלט ענק: ברוכים הבאים למוסד למשוגעים, הלא שפויים, המעפנים והדי בסדר.

"כשנכנס, תתני לי לדבר" אמר ג'ייק לסוזן, עת עשו דרכם במעלה המדרגות המובילות לכניסה.

 "למה אתה?" שאלה בכעס.

"כי ככה!" אמר ג'ייק. סוזן השפילה מבטה בכעס. עם טיעון כזה אי אפשר להתווכח.

 

בהיכנסם, נגש ג'ייק לדלפק הקבלה.

"סליחה, אם מי אני יכול לדבר בקשר לאשפוז?" שאל את האחות שישבה בדלפק.

"או, אני רואה שהגעת אלינו בדיוק בזמן", אמרה האחות לג'ייק, צקצקה בלשונה ונענעה את ראשה ברחמנות. היא סמנה לשני אחים גדולים במדים לבנים, והם באו ותפסו את ג'ייק בזרועותיו.

"לא, לא אני" אמר ג'ייק, "באתי לאשפז אתאחותי! כן, את אחותי" אמר, והחווה בידו על סוזן, אשר עמדה בשילוב ידיים ובהבעת בוז, עדיין כועסת כי ג'ייק שלל ממנה את זכות הדיבור.

האחות הסתכלה מעבר לכתפו של ג'ייק ובהתה בסוזן. אחר החזירה מבט לג'ייק ואמרה "תנחומי". האחות צחקקה ואמרה "אם היית יודע כמה פעמים אשפזנו כאן אנשים שפויים בטעות, אבל לא שמעת את זה ממני" צחקה וקרצה לג'ייק. ג'ייק קרץ לה חזרה, וגלגל את עיניו בחוסר סבלנות.

 

"טוב, אני אצטרך כמה פרטים בשביל טופס האשפוז", אמרה האחות ושלפה עט.

"מה שמה של המשוגעת?" שאלה.

"סוזן קלנסבאום", תקן עצמו ג'ייק כאשר החליט כי לא מומלץ לתת להם את שמה האמיתי של סוזן.

"אוקי" רשמה האחות, "ומה הבעיה של גברת קלנסבאום?"

"הבעיה?" החל ג'ייק להזיע. הוא לא היה מוכן לכל השאלות האלו. בארבע שנים שלמד להיות סוכן F.B.I. רק למד איך לאכול סופגניות נכון, להכין קפה ולבטל דו"חות חנייה.

"הבעיה היא שהיא חושבת שהיא הסוכנת דוניה סקאלי" אמר בניצחון. כאשר לא זכה לגיבוי מצד סוזן, חזר על דבריו בחוזקה "היא-חושבת-שהיא-דוניה-סקאלי"
סוזן, עדיין כועסת על ג'ייק, אך אשר מאסה כבר בהצקותיו, ענתה במונוטוניות ובחוסר התלהבות: "הו, הסוכן פקס מודם, אני מסכימה שההצלחה המסחררת של להקת ה'שפיץ גירלס' היא אחת התופעות הכי מוזרות ומצמררות שחקרנו
", לעציץ שעמד מולה.

"מסכנה" אמר ג'ייק ונענע בראשו. "היא בטוחה שהיא סקאלי".

"אבל היא אפילו לא דומה לה" אמרה האחות והעבירה את מבטה על סוזן. "סקאלי יפה!"

אמרה בביטול.

 

רגע קט אח"כ היתה סוזן בצווארה של האחות, כאשר גופה נשען על דלפק הקבלה ורגליה מתנופפות באוויר. "היא לא יותר יפה ממני!!!" צעקה סוזן על האחות.

"ה-י-א כ-ן." לחשה האחות בצרידות בעזרת מעט האוויר שנותר בריאותיה.

"היא לא!!!!"

"ה-י-אן.."

"וואו" חשב לעצמו ג'ייק, "סוזן באמת נכנסה לתפקיד" הרהר בהערצה.

שני האחים הגדולים תפסו את סוזן ושחררו את האחות מלפיתתה. שני אחים אחרים גלגלו למקום מיטת חולים, הניחו את האחות עליה והחלו לדחוף אותה במסדרון בעודם חובשים את פציעותיה.

"היא כן!" הטיחה האחות בסוזן, עת חלפה על פניה של סוזן.

 

"אוקי, גברת קלנסבאום" אמר האח המגודל לסוזן, אשר שכבה במיטה כפותה בידיה ורגליה. "אם תבטיחי להתנהג יפה, אני אשחרר אותך".

"הגיע הזמן!" התעצבנה סוזן. "כבר שעות שאני שוכבת כאן מיובשת בלי מים. העיניים שלי כבר חורקות כשאני מזיזה אותן!"

"אני לא יכול לשחרר אותך עד שלא תבטיחי להתנהג יפה" אמר האח.

"אני מבטיחה" אמרה סוזן בחיוך.

 

"מי מאתנו המשוגע כאן?" הרהרה לעצמה, עת דחפה את האח המעולף לתוך הארון, שפשפה את ידיה הדואבות, ויצאה לחקור במוסד.

היא התגנבה על קצות אצבעותיה, הסתתרה מאחורי קירות, התגלגלה מאחורי שולחנות. אלה אשר הבחינו בה לא ייחסו להתנהגותה משמעות מיוחדת. הם הרי כולם היו בבית משוגעים, לא?

סוזן החליטה לעצור בשירותים, בטרם תמשיך בחיפושה אחר מר סל. לפתע, שמעה צעדים מבחוץ, והיא זינקה לתוך אחד מתאי השירותים וטרקה את הדלת.

שני חולים נכנסו ובדקו את תאי השירותים בכדי לוודא כי הם לבד. כאשר הגיעו לתא של סוזן, נתקלו בדלת נעולה.

"יש כאן מישהו?" שאלה החולה.

"וווווושששש!!!!!" חיקתה סוזן מתקן שירותים.

שני החולים בהו זה בזה, ואחר משכו בכתפיהם. סוזן נשמה לרווחה.

 

"אני מבינה שאתה הבן אדם שיודע להשיג דברים" אמרה החולה לחולה השני, והתבוננה סביבה בעצבנות.

"כן" ענה. "אם יש משהו שאת צריכה, אני יכול להשיג לך אותו".

"אני רוצה סיגריות וקצת סוכר. הם לא מרשים לנו לקבל את הדברים האלה כאן".

החולה פתח את חלוקו והוציא מכיסו קופסת סיגריות וכוס סוכר.

"או, תודה רבה לך" אמרה החולה, ודמעות שמחה נקוו בעיניה.

"אחות!!! איפה את?!" נשמעה צעקה מבחוץ.

"או, קוראים לי" אמרה. "אסור שימצאו אותי כאן" מלמלה וברחה החוצה.

לאחר שיצא גם החולה, יצאה סוזן ממחבואה. מה עכשיו? היא חפשה את מר סל בכל בית החולים ועדיין אינה מצליחה למצוא אותו.

 

"אני מבין שאת זקוקה לעזרה" נשמע קול מאחוריה. סוזן הסתובבה בהפתעה, רק כדי לגלות מאחוריה את "מסלסל השיער", אותו זר מסתורי אשר פגשה לראשונה במשרדו של המנהל סקיטר.

"איך אתה עושה את זה?" שאלה בהתלהבות.

"איך אני עושה מה?" שאל וסלסל את שערו.

"מופיע ככה מבין הצללים?" הסבירה סוזן.

"זה סוד מקצועי" ענה.

"בבקשה, גלה לי" דרבנה אותו סוזן.

"טוב, אבל אסור לך לגלות זאת לאף אדם אחר, אחרת אני אצטרך להרוג אותו!".

"בסדר" הנהנה סוזן. "ג'ייק יתלהב כשהוא ישמע את מה שגיליתי" הרהרה לעצמה בהתלהבות.

"זה דבר מורכב וסודי אשר רק לזרים המסתוריים ברמה הגבוהה ביותר יש את הידע הזה" אמר.

"טוב" אמרה סוזן וקפצה בשמחה.

"ובכן, קודם אני מוצא פינה מוצלת"

"ו ?" משכה אותו סוזן ועיניה נצצו.

"ואז אני צועד החוצה ממנה".

 

סוזן בהתה ב'מסלסל השיער', נתנה בו חיוך מאולץ ואמרה "או-קי, אני חושבת שאני אלך עכשיו".

"רגע", אמר, הניח יד על כתפה ומשך אותה חזרה. "באתי לעזור לך למצוא את מר סל. הוא נמצא במרתף, תחת שמירה כבדה".

"תודה" אמרה סוזן, "ופעם הבאה שאני מבקשת ממך לחלוק איתי סוד מקצועי אחר שלךאל תקשיב לי!"

 

סוזן יצאה מהשירותים והחלה צועדת במסדרון.

"גברת קלנסבאום! גברת קלנסבאום!" נשמעו צעקות מאחוריה. סוזן המשיכה ללכת.

האחות רצה במורד המסדרון עד אשר השיגה את סוזן. "גברת קלנסבאום" אמרה מתנשפת.

סוזן הביטה באחות, אחר הושיטה את ידה, אמרה "נעים מאוד גב' קלנסבאום, אני סוזן" והמשיכה ללכת.

"לא, לא" אמרה האחות. "חיפשתי אותך. את מאחרת לטיפול הקבוצתי שלך".

"אה, אני גברת קלנסבאום" הבינה סוזן. היא נזכרה בשני החוקים שלמדה בF.B.I. בנוגע למשימות הסתננות. הראשון- אף פעם אל תשכח את סיפור הכיסוי שלך, וזה כולל את השם הבדוי שלך. והכלל השני היהמה היה הכלל השני?

"אני לא יכולה ללכת לטיפול הקבוצתי עכשיו" אמרה סוזן. "אני צריכה למצוא את השותף לשעבר של 'רוצח העניבה העקומה' אשר מאושפז כאן, בכדי שה F.B.I. יוכלו למנוע רציחות נוספות". האחות תקעה בסוזן מבט שואל.

"אה, כן" חשבה לעצמה סוזן, ונזכרה בכלל השני: אף פעם אל תגלה את המשימה האמיתית.

 

סוזן הביטה בחולים שישבו סביבה. למזלה של סוזן, היא היתה כרגע בבית משוגעים, כך שלדבריה לא היה משקל רב על האחות, והיא נאלצה להסכים ללכת לטיפול הקבוצתי.

"הצטרפה אלינו עכשיו חולה חדשה, אז נתחיל מההתחלה בשבילה" אמרה הפסיכולוגית בחיוך.

"איזה כייף לי" הרהרה לעצמה סוזן במירמור.

"אני מיס לובוטומי" אמרה הפסיכולוגית בחיוך. "אולי תציגי את עצמך?" שאלה.

"אולי לא?" אמרה סוזן בעוקצנות.

"או, אני חשה בעוינות קלה מצידך, סוזן?" שאלה מיס לובוטומי בחיוך.

"איזו חדות אבחנה" אמרה סוזן, "עכשיו אני מבינה איך הגעת לתפקיד הזה"

"כן" חייכה מיס לובוטומי. "את לא צריכה להרגיש מאוימת, כולנו אוהבים אותך כאן, נכון?" אמרה והנהנה לקבוצה.

"נכון-מיס-לובוטומי" ענתה קבוצת החולים במקהלה, והנהנו בחיוך.

"נהדר", חשבה לעצמה סוזן.

"ואת יודעת למה אנחנו אוהבים אותך?" שאלה מיס לובוטומי בחיוך.

"לא, אבל יש לי הרגשה שאת הולכת להגיד לי" אמרה סוזן.

מיס לובוטומי חייכה והנהנה לקבוצה, "אנחנו אוהבים אותך כי:"

"את-מיוחדת" ענתה הקבוצה במקהלה וחיוך.

"ואתם משוגעים על כל הראש" מלמלה סוזן.

 

לאחר שסוף סוף הצליחה סוזן למחוק את החיוך המטופש משפתיה של מיס לובוטומי, וגרמה לה לברוח בבכי ובצרחות אימה, הרגישה כי עבודתה כאן הסתיימה, והמשיכה בחיפושה אחר מר סל.

 

היא ירדה במורד המדרגות החורקות המובילות למרתף. על דלת הכניסה נתלה שלט ובו כתוב: נא לא להאכיל את החיות. סוזן פתחה את דלת המרתף בחריקה והציצה פנימה. המרתף היה קר, מפחיד וחשוך, מלבד כמה מנורות אשר היו קבועות בקיר והטילו מידי פעם מעט אור על התאים אשר היו שם. סוזן עברה על פני התאים, אך הם היו ריקים, כולם מלבד התא האחרון. תא זה היה שונה משאר התאים. במקום סורגים היה לו קיר פלסטיק קשיח, בעל חורי אוורור, וכן בפנים היה אדם קשור בכותונת משוגעים למיטה מאונכת, כאשר על פניו מסיכה מפחידה.

 

"שלום, קלריס" אמרה הדמות.

"אני לאקלריס" מלמלה סוזן. "רגע! אני יודעת!" קפצה סוזן במקומה שמחה, "אל תגיד לי! אל תגיד לי! אנטוני הופניקס ב 'שמיכת הכבשים'!"

"נכון!" אמרה הדמות, הורידה את כותונת המשוגעים והמסכה ומחאה כף בסיפוק.

"חיקוי נהדר" שבחה אותו סוזן.

"חיכיתי לך, סוזן" אמר במסתוריות.

"אתה חיכית לי?" שאלה סוזן.

"מה עוד יש לי לעשות כאן?" שאל בזלזול.

"אתה מר סל? מר בראיין סל?"

"מבטאים את השם שלי 'בריין סל'" אמר בחשיבות.

"אז תגיד לי, מר סל, אתה מכיר את 'רוצח העניבה העקומה'?"

"כן, מכיר אותו, מכיר אותוטוב" אמר והחל לצחוק צחוק מתגלגל, מרושע ומפחיד.

סוזן התבוננה בשעונה, ולאחר חצי דקה גווע צחוקו.

 

"סיימת?" שאלה בחוסר סבלנות.

"כן", אמר סל, פלט גיחוך אחרון, והחזיר לה מבט רציני ומסתורי.

"אני צריכה שתאמר לי איך אני יכולה למצוא אותו, ואיך אפשר לעצור אותו".

"לא", אמר סל.

"אתה תגיד לי, או ש"

"או שמה?" אמר סל בבוז.

סוזן הוציאה לוח גדול, כזה שכותבים עליו בכתה, וגירים. "או שזה!" אמרה, והעבירה את ציפורניה לאורך הלוח.

"בסדר!!! בסדר!!!" צרח סל, "רק תפסיקי את החריקות האלה!!!".

סוזן זרקה את הלוח הצידה והתקרבה בחיוך.

"הוא מנהל את חנות העניבות בקניון רמת-חביב, בבוסטון" אמר סל בכניעה. "והוא משתמש בשם הבדויטים".

"טים רוצח העניבה העקומה." חזרה אחריו סוזן ברמה מורמת ובחיוך עקום. "נו, טוב", אמרה והסתובבה ללכת, "אני הולכת לתפוס רוצח. אבל קודם אני אוריד את חלוק החולים המעצבן הזה שהלבישו אותנו בו".

"רגע, מה איתי?!" שאל סל בפאתטיות.

"כדאי שגם אתה תלבש משהו נורמלי, החלוק מתחיל להיפתח לך מאחור וזה לא מראה מלבב".

 

"כל הכבוד סוזן" שיבח המנהל סקיטר את סוזן.  "בזכותך היינו תופסים את רוצח העניבה העקומה.אלמלא היה נכנע בעצמו לפני כן".

"כן" מלמל ג'ייק, "הוא ממש מצא לו זמן לחרטה ולייסורי מצפון".

"לא נורא" עודדה את ג'ייק, "בצענו את המשימה, הוכחנו את עצמנו, ולי יצאה פגישה מכל העניין".

"סוזן! את באה?" נשמעה צעקה מבחוץ.

"את יוצאת עם בראיין סל?" שאלו ג'ייק וסקיטר במקהלה כאשר ראו בחוץ את בראיין סל יושב במכוניתו וצופר לסוזן בהתלהבות.

"כן" אמרה סוזן כשמבט חולמני בעיניה. "הוא עושה חיקויים נהדרים".

"אבל הוא עבריין!" אמר ג'ייק.

"הוא אמר שהוא למד לקח ושהוא עכשיו אזרח למופת. חוץ מזה, הוא גם הבטיח לעזור לי עם קריירת הזמרה שלי. הוא הולך להפוך אותי לכוכבת!"