טייק אוואי

מאת: אמיר דולב

 

ליזי אמר לי שהוא ייצור איתי קשר בקרוב וכדאי שאני אפרד מכל מכריי בינתיים. מעניין למה הוא התכוון?

 

נכנסתי דרך הריסות ביתי לשעבר, הזלתי דמעה למראה פיינאל פאנטאזי 7 מנותץ על הרצפה ועברתי דרך הפעם-הייתה-דלת לחדר שלי. הכל היה הרוס. ארון הספרים היה שבור ותוכנו היה שפוך על הרצפה באי סדר משווע, מסך המחשב היה תקוע עם תמונה של ווינדוס 98 עולה בלהבות, ספר הרולמאסטר המקודש איבד את הילתו ודפיו היו מפוזרים בכל החדר (לאאאאאאא), קפיצי המיטה יצאו ממנה... טוב נו- תמיד רציתי גג פתוח.

הרמתי את שפורפרת הטלפון (מוזר איך שהטלפון תמיד שורד אסונות) וחייגתי אל המקום שנראה לי המתאים ביותר. צלצולים מונוטוניים ותכופים נשמעו. מסקנה- תפוס. חייגתי מייד לקו השני וחיכיתי. לאחר בערך 5 דקות של ציפייה מתמשכת, מתנשם ומתנשף ענה אסף "הכרית" גור לטלפון.

"הפפ.. פפףף.. ה.. הלו? מה קרה?"

"הי מה נשמע? הפרעתי לך?"

"סתם שיחה שיכלה לקבוע את עתידי... מה קורה?"

"ככה, הכל בסדר… מסתדרים. חזרתי מהסשן וניסו להרוג אותי. אחרי זה פגשתי איזה איש לטאה שאמר לי שגורל העולם יושב על כתפיי."

שתיקה על הקו.

"אה אמיר תשמע, יש לי משחק מחשב חדש מה זה מגניב."

"שמעת משהו ממה שאמרתי לך כרגע?!?!"

"טוב אמיר אני חייב לזוז יש לי אימון עוד מעט. יאללה בי."

 

טוב הלטאה אמר לי לחכות ונראה שהוא לא הולך ליצור איתי קשר בקרוב. ישבתי וחשבתי איך למלא את הזמן החסר. ניסיתי לשחק בפלייסטיישן אבל זה לא אותו הדבר בלי טלוויזיה. לאחר מכן ביליתי רבע שעה בניסיון להדביק את ספר הרולמאסטר ללא הצלחה. תחושה מוזרה בבטני עוררה אותי. אני רעב. חסר במבה ואמצעי הכנת אוכל כלשהם הרמתי את הטלפון.

 

"דומינוס פיצה שלום מדבר ערן" ענה קול מהצד השני.

"ואני אמיר. זה מעניין אותך? ברור שלא אז אל תספר לי את השם שלך. אני רוצה להזמין פיצה משפחתית עם הכל!"

 

35 דקות והנחה אחת לאחר מכן עמד שליח על סף דלתי לשעבר. נזכרתי פתאום בעובדה שאני חסר כסף לחלוטין.

"אממ תקשיב ערן, יש לי קצת בעיה. כמו שאתה רואה הבית שלי די הרוס כרגע ואיבדתי את כל הכסף והרכוש. יש איזה סידור שנוכל לעשות?" מיותר לציין שעשיתי את עצמי ממש ממש מסכן וחסר כל כשאמרתי את המשפט הזה.

"לא יודע זה לא ממש כתוב במדריך לשליחת פיצה." ערן נראה מבולבל.

"תשמע.." משהו קטע את דבריי. וזה היה משהו גדול. רגל ענקית וחומה עברה דרך הגג שלי. כלומר, אם היה לי גג, לא נשאר ממנו זכר עכשיו.

"אמיר זוז!" קפצתי הצידה שנייה לפני שרגלו השנייה של היצור דרכה עליי. אם הייתי מסתכל עליו הייתי רואה שזה גולם. גולם גדול.  נראה היה שערן יודע מה הוא עושה. הוא פתח את מגש הפיצה והתחיל לזרוק על הגולם משולשים. רגע- אולי הוא לא יודע מה הוא עושה.

"אתה שפוי בנאדם?! זריקת פיצות לא תעזור!" ואכן, חוץ מקצת דקורציה פיצתית, הגולם המשיך להשתולל.

ידעתי מה אני צריך לעשות. יש לי את הכלים, אני רק צריך לגשת ולעשות את זה. שלושה צעדים נועזים קדימה, הרמת יד אבירית לפנים, שליחת אצבעות מפוארת, והתחלתי לדגדג! זה עבד. הגולם לא שולט על עצמו... הוא עומד ליפול... רגע.. ליפול?? זה לא טוב! הכל נראה אבוד.. צלו של הגולם עומד לכסות אותי לגמרי… לא! אני צעיר מכדי למות! כל כך הרבה מקומות לגלות, כל כך הרבה דברים לעשות... לא נפרדתי מאמא שלי, לא אמרתי שלום לחברים, והגרוע מכל- עדיין לא גמרתי את הארי פוטר 4!!!!!!!!!!!!!

אבל ערן לא איבד את העשתונות. הוא פתח מגש פיצה נוסף, אבל הפעם לא הייתה פיצה בפנים, ערן הרים את הספר מתוך המגש, ורגע לפני שהכל נראה אבוד, הוא פתח אותו. הילה זוהרת קרנה מתוך ספר הרולמאסטר וסנוורה את כולנו. הגולם פלט צעקת כאב אחת אחרונה והתאדה באוויר.

 

חיוך ניצחון מרוח על פניי, קרסתי על הרצפה ואיבדתי הכרה.

 

--

 

"אמיר, תתעורר" שמעתי קול.

"אמא?" פקחתי עיני. אולי הכל היה חלום? לא, זאת לא הייתה אמא, עדיין עמדתי, בסלון ההרוס, מתחת לכיפת השמיים, חתיכות פיצה היו מפוזרות בכל מקום, ומולי עמד שליח פיצה.

"רוצה קצת פיצה?"

"תמיד"

אכלנו את הפיצה, וכשגמרנו, ליוויתי את ערן לדלת.

"אתה לא סתם שליח פיצה נכון?"

"האמת" ערן פתח "אני גם מדריך פסיכומטרי בשעות היום". סגרתי את הדלת הדמיונית שלי אחרי ערן ונשמתי לרווחה.

אתם יודעים מה? עכשיו, כשהבית שלי דומה לבסיס אימונים צבאי לשעבר, מפלצות ענקיות והרסניות אורבות לי בכל פינה, המשפחה שלי הפכה לזומבים קטלניים וגורל העולם תלוי בי ורק בי... הפיצה עוד יותר טעימה!

 

המשך יבוא