קללת הלורד פאול- החלק הראשון בקורותיו של תומס קובננט חסר האמונה / סטיבן דונלדסון

הוצאת אופוס

מאת: פלאי גרייצר

 

משהו טוב קורה באופוס,אפילו  טוב מאוד.

ההוצאה שנודעה לשמצה במנהגה לתרגם כל שרבוט שנושא את התווית "רב מכר" (רומח הדרקון,כישור הזמן), ולהתעלם  נחרצות מספרים איכותיים או "גבהיי מצח" הפכה את עורה לחלוטין, ויש שיאמרו, חזרה בתשובה. קללת הלורד פאול הוא תוצר מובהק של השינוי, פנטזיה איכותית,מורכבת וכבדה.

 

עלילת הספר עוקבת אחר טומס קובננט, סופר מצליח בדימוס, מצורע ומחזיק השיא העולמי ברחמים עצמיים בהווה. הוא מגיע דרך פלא (או שמה מדובר בלא יותר מהזיה?) לעולם פנטזיה יפיפה, אשר בעובדת קיומו הוא מסרב להכיר.

 

אמנם בקו העלילה הראשי יש לנו אותה גברת טולקיניסטית בשינוי אדרת, אבל כבר נאמר שהבגד עושה את האדם. בצרוף עלילות המשנה, מגוון רעיונות שוליים לכאורה שעושים הבדל גדול, "הארץ": עולם פנטזיה יפיפה ומורכב עד כדי סחרחורת, וכמובן  אנטי גיבור מצורע, נקבל סיפור פנטזיה מסובך,מרתק ורב הוד...

 

הכתיבה מרהיבה ופיוטית, דונלדסון יצר דואט מדכא ומורמם נפש בין הזוהר והחיות של הארץ ליאושו ואפרוריותו של קובננט (אשר דרך עינייו מתוודע הקורא לסיפור). בכלליות קובננט, שאותו באופן אישי אני מתעב בכל ליבי, הוא מה שמקפיץ את הספר לדרגה של יצירת מופת. דמות בנויה לתלפיות, מלאה תשוקות, פחדים, ספקות, יגון, אלטרואיזם, אכזריות ופתטיות, המון פטתיות. נהניתי במיוחד מההיתעמקות הרבה בתפישת העולם  (המעוותת קלות) ובמניעים של קובננט.

 

לצערי, כאן גם טמון חסרונו הגדול של הספר-  לפחות בגרסתו העברית (על אף שבכל אספקט אחר התרגום מצויין) הוא מתיש, לא קריא ומדכא, מ-מ-ש מדכא.

 

קללת הלורד פאול הוא ספר קשה ולא תמיד מהנה, אבל הוא ללא ספק יצירת מופת מהמעלה הראשונה.