Call Of The Wild

דניאל Howling Coyote ויינברג

-1-

התעוררתי. השעה 7:30. מצמוץ… השעה 8:20. אני קם, מסדר את המיטה , הולך לשירותים , מצחצח שיניים, מתלבש, פותח את הדלת. יוצא. סוגר את הדלת. נכנס למכונית. נוסע לעבודה. נכנס למשרד. נשען לאחור על הכסא ונרדם. מצמוץ … השעה 17:30. דמדומים בחוץ. נזכר במשהו כשלפתע הזיכרון נקטע על ידי צלצול טלפון. הבוס מזמן אותי למשרד. אני חולף דרך המסדרון, אדיש ומוכן לכל, מתעלם מהאנשים. פותח את דלת משרדו של הבוס. מתיישב על הכסא. הבוס אומר משהו בקשר לעבודה, אני מנסה להקשיב אבל כל מה שעובר לי בראש זאת העובדה שהדבר הזה כבר קרא לפני זה. הבוס מתחיל לצעוק. אני מנסה לשנות את הבעת פני לפי טון דיבורו. אני קם ויוצא. שומע צעקה מאחורי, מתעלם. ממשיך ללכת. יוצא מהבניין. נכנס למכונית. מתחיל לנסוע. לאן אני נוסע?  מאיפה באה המחשבה הזאת? מתעלם. ממשיך לנסוע. אחרי שעה של נסיעה אני עוצר בצד הכביש. חול מסביב. מוריד וזורק את העניבה והמקטורן. זורק את המפתחות. מתחיל ללכת. לא בטוח לאן, צפון או דרום, ימין או שמאל, חיים חדשים או מוות בטוח. נשר חג בשמיים. תמונה של גופה בראשי. אוכל? לא! ממשיך ללכת , ריח של מים. מתקרב לכיוון, שותה, מבקש מזאב להביא לי אוכל. רגע, אני בן אדם אני לא יכול לתקשר עם זאבים. מתעלם. אוכל שפן. ממשיך ללכת. יום עובר. אולי עוד אחד, אני לא בטוח. עוד מים. עוד זאב. ממשיך ללכת. כמה כבר הלכתי? נשכב לנוח. נזכר באשתי. אולי זה בגללה. מנסה לצחוק אבל מיתרי הקול שלי כבר נשחקו מזמן. לאן זה מוביל. מה המטרה. העולם מחשיך. מתעורר. כבר ער. אני גוחן על ארבע ושותה מים. טעם מתכתי של דם בפי. מה עשיתי? מה זה משנה. יש כוויות וחול על ידיי, אפשר לחשוב שרצתי על ארבע. קורע חלק תחתון מהמכנס ועוטף את ידי. נכנס למאורה. מאורה??, מתעלם. אוכל מהצבי. דם…דם…טעם של דם. אני…לא…חיה…אני…בן…אדם. או אולי לא?  

 

-2-

חלף שבוע…בערך..כבר מזמן יש לי זקן קטן במקום זיפים. אני מריח דם. או שבעצם אני מריח מדם. מה זה משנה. אני מרגיש שונה… האם אני יוצא מדעתי? האם אני כבר מטורף? מרוב רעב כבר חשבתי לאכול ג'וקים. אם המצב ימשיך אני אגווע. אכלתי ג'וק היום. משביע. כדאי לאכול עוד. מי חשב על זה שג'וקים הם מגעילים ולא טעימים? פעם ראשונה במשך ימים שאני חושב בבהירות. גיליתי שאפשר לפרק קקטוסים ולשתות את מיצם. בניתי מקקטוס מלכודת לג'וקים. אתמול פגשתי זאבה, העולם הפך לשחור והתעוררתי כשעה מאוחר יותר כשמכנסי קרועים וריח של זאבה מיוחמת על חלק מפלג הגוף התחתון שלי. זה חזר במשך מספר ימים.

 

משהו גדול ורועש עבר במדבר היום, אני די בטוח שקוראים לזה מכונית, אבל לא ממש. המכונית עצרה ואישה יצאה. ניסיתי להתקרב. היא ברחה בצרחות. מעניין אם היא לא אהבה את הריח שלי? הימים עברו וכל יום הרגשתי את הזאבים שמסביבי יותר ויותר, ולא תמיד לפי הריח. הרגשתי אותם כשותפים ולא דווקא כאויבים. שכחתי ריח אדם, שכחתי לדבר, חוש הריח והשמיע שלי התגברו.

 

לילה. יללת זאב. אני מתקרב למקורה. אני חייב לראות… לבדוק… להצטרף…

התחלתי לרוץ על ארבע לכיוון היללות. שלוש זאבים. שלום. הם חשדניים בתחילה אבל אז הזאבה שביקרה אותי בימים האחרים מזהה אותי. ברוך הבא. אני מתקרב. נדמה שהם אוכלים משהו. אפשר להצטרף?. בוא. תמונה של גופת אדם מופיעה בראשי. אכלתי. עברו מספר ימים ואני עדיין עם הזאבים. אנחנו גם צדים יחד.

הטקס קרוב.

איזה טקס?

כל מצטרף חדש ללהקה חייב להלחם עם המנהיג בליל הירח המלא  כדי להצטרף.

הטקס כבר מתקרב. הירח כבר כמעט מלא.

חלמתי..סיוט,כרגיל בזמן האחרון. אני רואה גופת אדם, או משהו הנראה כאדם המתבוססת בדם של עצמה ובכל חלום יש יותר דם ובן האדם נראה מעוות יותר.

 

-3-

 זאבים מתעבים אנשים אך מקבלים אותי. זה מראה כמה אנושיות כבר נותרה בי. אני מתעורר במקום לא מוכר וחשוך. קול עמום נשמע מאחורי. הוא קופץ עלי מאחור. אני לא ממספיק להסתובב כשאני מרגיש שיניים חודרות לעורי באזור הברך. צרחתי מפלחת את החושך. ראייתי מתבהרת קצת. אני רואה צללית של הזאב הכי גדול שראיתי אי פעם רצה לכיווני. הוא מזנק לכיוון צווארי. העולם נהייה חשוך. קולות. בום…בום…בום…יללת מוות של זאב. אדם מתקרב. הוא מסמל לי לבוא איתו. אני נוהם. הוא מרגיע אותי בעדינות. הוא מוביל אותי לכיוון מכוניתו. אני מנסה להתנגד ולנשוך אותו, הוא דוחף לי משהו לפה. חושך. אני מתעורר במיטה בחדר מואר. מספר אנשים בחלוקים לבנים עומדים סביבי. אני מבין שהם אומרים משהו על זאבים ומשהו על שיקום. אחד מהאנשים פונה אלי ושואל משהו. אני נוהם ומנסה להשתחרר. הם קשרו אותי למיטה. דקירה. חושך. אחרי מספר שבועות בבית החולים רכשתי שוב חלק גדול מהכישורים המוטוריים וכישורי השפה בחזרה. כבר התחלתי לדבר אבל הבטחתי לעצמי שלא לדבר על זה יותר. גם שבועת חסיון רופא-מטופל עזרה בחלק זה. אחרי כחודש שוחררתי הביתה. וקיבלתי עבודה במפעל המקומי.

 

אבל למרות כל מה שקרה לי בחודשיים האחרונים, בשיקום, אני עדיין שומע , פעם בירח מלא, את קריאתם של הזאבים. ויוצא לצוד.

 

-סוף-