העולם ואני

מאת אמיר דולב וחברים

 

 

פרק ראשון- על זומבים ולטאות\ אמיר דולב

 

"והוא מתעורר..." שמעתי קול. פלטתי- "רגע" חלוש, ושקעתי בפלאשבק.

 

היה זה ערב יום רביעי. בקרוב אני אשב על הכורסא ואראה טלוויזיה. אני לא מבין איך הם שרדו את האורק לוחם דרגה 35 הזה.. טוב נו הם לא יודעים מה מצפה להם שבוע הבא. בעודי חושב על הסשן שהעברתי כרגע. נכנסתי לביתי.

 

"שלום אמיר", נשמעה מקהלת קולות בסלון. חצי מעגל של כיסאות היה פרוש לנגד עיניי. הנה דודה חיה! כמה שנים שלא ראיתי אותה. וגם דוד מנש,  הוא עדיין לא החזיר לי את הטטריס שלי... מה כולם עושים פה?

"היי.." פלטתי.

 "אמיר, יש לך בעיה ואנחנו כאן כי לטפל בה" זו הייתה אימא שלי, אני חושב. העיניים שלה זהרו בירוק מוזר כזה, משהו כמו הרוטב לסלט של מק'דונלדס.

איש בלבוש שחור קם מאחד הכיסאות. הוא החזיק צלב ביד וכיוון אותו אליי. התחלתי להרגיש כמו שמרגישים אחרי שאוכלים את הרוטב לסלט של מק'דונלדס…

הוא התחיל למלמל מילים מוזרות בשפת האלים העתיקים (ואמרו לי שההרחבה על האלים העתיקים לא שווה כלום!). "בשם מפלגת ש"ס והרב כדורי אני מתפלל בפניכם, אלוהיי שבשמיים, לגרש את הדיבוק אשר דבק בבחור זה. צא מנער זה הו שד רשע של משחקי תפקידים! צא, דיבוק, צא!". ואני אפילו לא אוהב קאת'ולהו! טוב נו, נראה שאני לא השה"ם הפעם (בחיי איך שאני שונא כשזה קורה) הרהרתי ויצאתי בקפיצה מסורתית דרך המרפסת.

 

הם אחריי. ידעתי את זה לפי צעקות ה"אחריו! אחריו!". המשכתי לרוץ, רצתי כמו הרוח. רצתי יותר מהר מהרוח. רצתי כל כך מהר שיכולתי לראות את הזמן בעצמו מתעוות מול עיניי. האטתי קצת, והמשכתי לרוץ. כמה מטרים במורד הרחוב ואני בבית של עמרי. ואז זה הכה בי- עציץ.

 

--

 

"כן אתה יכול להמשיך, הו חוטף אכזר וערמומי" אני שה"ם, אני יודע איך להתמודד עם חוטפים אכזריים וערמומיים. 

"למרות שאתה לא יודע את זה- אני הצלתי אותך". זה מוזר, חשבתי לעצמי- בפעם האחרונה שבדקתי תקיפה וחטיפה לא נחשבו להצלה... האיש יצא מהצללים. בשם האלים!! זה איש לטאה!

"למה לטאה?"  זה הדבר הטוב ביותר שמצאתי להגיד.

"יש לך בעיה עם לטאות?!?" הלטאה התפרץ. זה לא סתם לטאה, לטאה מרוקאית, הרהרתי.

"שום בעיה, זה פשוט, אתה מבין... לטאות זה לא דבר נפוץ מאיפה שאני מגיע. כלומר- איפה שאנחנו נמצאים... כלומר... מה זה המקום הזה בכלל?!?"

"מקום בטוח. המקום היחיד ממנו לא נשקפת לך סכנה". לטאה מרוקאית ומסתורית.

"אוקי, אז מה אני עושה פה? מטאור הרסני מאיים על העולם? צריך לנצח איזה מכשף רשע? להציל איזו נסיכה? או האהוב עליי מכולם- להשיב אוצר?"

"לא נראה לך שהיינו פונים למישהו חזק יותר, חכם יותר, או יפה יותר אם היינו צריכים עזרה בדברים כאלה?"

"איך אתה מעז? חכה חכה אני אביא לך כזה דרקון שלא חלמת עליו..." אוי רגע זה לא סשן. שיט.

"מנחי משחק לעולם לא ילמדו... תראה, אני לא יצאתי מהמאורה החמימה והנעימה שלי בכוכב הלכת זורג בשביל להגיע עד לעולם המזוהם שלכם ולהיכנס לארץ הכי קטנה, מסריחה, מסוכנת, חוצפנית, הרסנית.." בשלב זה הפסקתי אותו.

"בכל מקרה! הקהילה שלכם, קטנה ככל שתהיה- נמצאת בסכנה.  אתה היית הראשון שנתקלת בה. אבל אחרים מותקפים ברגעים אלה. אתה נבחרת להציל את המצב."

"אוקי אז מה עושים ליזי?" הלטאה לא נראה מרוצה מהכינוי שהדבקתי לו אבל הבליג.

"אז ככה..."

 

המשך יבוא