מגלומניה זהירה

מאת: ערן בן-סער ואבי "המוחלט" סבג

 

חצות הלילה, קיץ 99, דירת פנטהאוס במרומי גורד שחקים במנהטן. מחוץ לחלונות משתוללת סופת ברקים שמרעידה את העיר עד יסודותיה המתפוררים. החדר חשוך ורק הבזקי הברק חושפים את פניהם של שני אנשים שנועדו להשתלט על העולם. הלילה.

 

"תגיד, אבי, אפשר להדליק את האור?" שאל ערן. "אני לא רואה את הרשימה."

אבי הדליק אבוקה אדומה. "שדדתי מחסן צהלי." אמר בהתנצלות.

"טוב. בוא נעבור על הפריטים." ערן שלף עט פרקר שחור.

 

"הפלת חומות ברלין." אמר אבי.

"Check" ענה ערן וסימן.

"הפלת הקומוניזם."

"Check."

"מגפת האבולה."

"Check" אמר ערן והתגרד.

"רעידת האדמה בתורכיה.

"בוצע."

"מוניקה לווינסקי."

"בוצע."

"הכרזת מיקרוצופט כמונופול."

"בוצע בהתלהבות."

 

"מלחמת הכוכבים: אימת הפנטום."

"Check".

להפוך את מדונה לאימא."

"Check שלך."

"יויו עם קלאצ'"

"Check."

"שכפול דולי הכבשה."

"Check שלי."

"התנקשות בדביל גייסט."

"Check."

"מה Check?" עצר אבי, "הממזר עוד חי."

 

"מה חי?" אמר ערן, "היית אמור לחסל אותו בבנקוק לפני חודש."

"אני?" היתמם אבי, "אני? לפני חודש טיפלתי בבורסה בהונג קונג, מתי היה לי זמן?"

"חתיכת אפס, אי אפשר לסמוך עליך בכלום. יש לנו דד-ליין, אתה יודע."

"אה שתוק! אתה שוכח מי זייף את תוצאות האירוויזיון." ענה אבי בכעס.

אבי פתח את שעון היד שלו, "טוב יש לנו 15 שעות לצוד אותו כמו כלב. כמה קשה זה כבר יכול להיות"

 

"אם לא היו לוקחים לי את גרב שמאל הייתי חותך את החבלים ברגע." טען אבי.

"אם לא היו לוקחים לך את גרב שמאל הייתי נושם יותר בחופשיות." ענה ערן.

שניהם היו כלואים בחדר חשוך וטחוב במעמקי האדמה. מעל דלת הכניסה היה שלט ניאון זוהר "The Microtzoft Dungeon 98".

'בוא נבדוק את האופציות שלנו,' חשב אבי, 'אני יכול ללעוס את החבלים, אבל אין בזה אתגר. אני יכול לשלוף את הוולטר שלי מסוליית נעל שמאל, אבל אני לא מגיע. אה, אני יודע מה אני יעשה'

אבי התרכז חזק והתעטש אקדח עם 36 קנים. האקדח נפל על הרצפה ברעש מתכתי.

"איך תגיע לזה?" שאל ערן.

"תמיד אתה רואה שחורות." האשים אבי.

 

"סוזי!" קרא אבי ושרק, "מי חמודה של אבא?" נורית אדומה קטנה נדלקה על ידית האחיזה והאקדח קם על קניו האחוריים.

"בואי לאבא!" המשיך אבי.

"קליק! קליק!" השמיעה סוזי בקול משומן היטב.

 

ג'ורג' עמד משועמם וספר את הזבובים שעל התקרה. שבע שעות שמירה בdungeon- ואז הוא יוכל לחזור לעבוד על וורד 2001. הוא זרק מבט אל הדלת וליטף את תותח החלקיקים שדביל גייסט נתן לו. רק עוד שבע שעות מחורבנות. לפתע שמע רעש חשוד מתוך החדר. דביל הזהיר אותו שאם האסירים ימלטו הוא יאבד לא רק את עבודתו, אלא גם את העכבר האל חוטי שלו, הוא טען את הרובה וניגש לבדוק. ביד רועדת הוא הקיש את הקוד בן שלוש עשרה הספרות והדלת נפתחה לכדי חריץ.

 

"סלח לי!" נשמע קול מאחוריו, ג'ורג' קפץ בבהלה ושמט את נשקו, שני האסירים עמדו מאחוריו וחייכו. הקטן מבניהם דיבר: "רציתי להכיר לך את שותפי אבי. תגיד יפה שלום לאבי."

"ש-שלום אבי." גמגם ג'ורג'.

"עכשיו תגיד יפה שלום." אמר ערן וסוזי ירקה עופרת רותחת.

 

"אבן ניר ומספריים," פיזמו ערן ואבי יחד, "המנצח בין השניים", הם עמדו מאחורי דלת כפולה גדולה שעליה תלוי שלט "המשרד של דביל גייסט - הכנס עם אישור או תתפטר בעצמך", "אחת, שתיים שלוש!"

שניהם עשו אבן. לאחר כמה רגעי דומיה אמר ערן "אבי, זו הפעם החמישית שזה תיקו."

"אמצעי הגנה מחוכם?" שאל אבי.

"אני לא בטוח, אבל אם כן זה מאד מרשים." ענה ערן.

"תגיד ערן," סטה אבי מהנושא, "מה נעשה עם העולם כשהוא יהיה שלנו?"

"סטייקים." ענה ערן לאחר כמה רגעי מחשבה, "אולי גם נקניקיות."

"באמת?" שאל אבי, "תמיד חשבתי שנאסוף את כל מי שמעצבנים אותנו ונכריח אותם לראות 'הגיע הזמן לשון'. לנצח."

"סטייקים." חזר ואמר ערן בחיוך, "סטייקים."

 

שניהם שקעו בהרהורים והנהנו לעצמם.

"אולי פשוט נירא בו שנינו?" הציע ערן.

"אוקי." אמר אבי והפיל את דלתו של דביל גייסט פנימה בנגיחה אימתנית.

שני זוגות העיניים המופתעות שהופנו לעברם היו שייכות לדביל גייסט ולעז בגודל בינוני שעמדה על שולחנו בפוזה לא תמימה.

השתרר שקט שנשבר רק על ידי קול הלעיסה של העז.

"בההההה." אמרה העז.

"עד כאן!" זעק אבי, "חיסלתי יונקים בשביל הרבה פחות מזה!" הוא איים על דביל גייסט, שהחל בינתיים להרים ידיים, בארנק עור שחור.

 

"סליחה," החל דביל לדבר סוף סוף, "אתם בטוחים שאתם במשרד הנכו"

סבלנותו של אבי, שגם במצבים רגועים הנה תאורטית לחלוטין, פקעה בנקודה זו והוא השליך את ארנקו על דביל. פיצוץ רם הרעיד את החדר, האורות כבו וכמו תמיד במצבים אלו חתיכות ברזל מוזרות וכבלים תמוהים נפלו מהתקרה.

אבי צחק בקול רם ומסופק, אך כשהתפזר העשן מצא עצמו תוהה את מי להרוג קודם.

דביל גייסט היה אופציה טובה, אם כי הוא זה הרגע שרד רימון רסס צהלי מספר 26 מטווח אפס. העז הייתה אופציה מעניינת לא פחות, דברים לבנים תמיד הרגיזו את אבי. אבל בפעם הראשונה הוא שקל לעזוב הכל ולירות בערן שרדף במעגלים אחרי העז בחדר.

 

"בואי הנה!" אמר ערן, "כלום לא יעמוד ביני לבין העולם!" הוא קפץ קדימה ופספס את העז במילימטרים.

"שוטים בני תמותה!" צעק דביל בקול עז ועבה, "אתם מעיזים לקרוא תגר על בכור השטן?"

"כן." ענה אבי קצרות, "אבא'שך לא מפחיד אותי."

"אבי!" צעק ערן, "עזוב אותו. העז היא הכוח האמיתי כאן!"

"אם תיפול שיערה אחת מפרוותה של לילת' אני אמחץ אתכם במו ידי!"

"באמת?" שאל אבי ופתח באש מכל כלי הנשק שלו.

 

לאחר ארבע דקות התרוקנו כל המחסניות של אבי, מאחורי דביל גייסט לא נותר קיר. דביל חייך חיוך מרושע וצעד קדימה.

"ערן! איפה אתה?" שאל אבי שזכר כי לערן יש עוד מחסנית.

ערן קם מתחת להריסות אם אקדח צמוד לרקתה של לילית'. "אל תזוז!" הוא איים "או שהעז היסטוריה!"

"לא! אל תפגע באימא!" זעק דביל וירד על ברכיו.

ערן ואבי החליפו מבטים.

"עכשיו זה מגעיל." אמר אבי.

"אבל מדליק!" אמר ערן, "דביל, שב רגע. יש לי הצעה."

 

ארבע לפנות בוקר, קיץ 99, דירת פנטהאוס במרומי גורד שחקים במנהטן. מחוץ לחלונות משתוללת סופת ברקים שמרעידה את העיר עד יסודותיה המתפוררים. החדר חשוך ורק הבזקי הברק חושפים את פניהם של שני אנשים שנועדו להשתלט על העולם. בעוד חמש שנים.

 

"למה נתת לו חמש שנים?" שאל אבי.

"למה?" ענה ערן, "עוד חמש שנים עם ה דביל הזה, העולם יתחנן שנשתלט עליו, אבי, יתחנן!"

סוזי המהמה וחיפשה פרעושים.