אבות אכלו בוסר?

מאת: אבי סבג וערן בן-סער

 

אבי קרא בריכוז את המפרט הטכני של ה-AK-4701 החדש שפורסם באתר החברה. היצרן טען שזהו כלי הנשק המושלם לשימוש אישי. אבי גיחך קלות וליטף את אפו, היו לו מחשבות שונות בעניין. הוא חזר לאתר הקודם והמשיך לקרוא את M&H-MM (Mayhem & Havoc Monthly Magazine) בחיפוש נואש אחר שמן רובים יעיל יותר. לפתע האי סי קיו השמיע רעש של רימון רסס צהלי (מס' 26) ואייקון הודעה מהבהב הופיע בתחתית המסך.

 

אבי פתח את ההודעה וקרא אותה: "האם אתה רוצה לדעת את האמת?" נכתב שם.

"אני יודע את האמת, השאלה האם אתה יודע את המחיר?" הקליד אבי בחזרה לשולח האנונימי.

"המחיר של מה?" שאל האנונימי, אבי בינתיים לחץ על פרטים אישיים וגילה שהם חסויים.

"של להפריע לי באמצע הלילה." ענה אבי.

"אני מרגיש שהדיאלוג הזה לא הולך לשום מקום," הודיע האלמוני בחזרה, "בסך הכל רציתי לחשוף אותך לסוד הגדול ביותר בעולם."

"אה, בטח." הקליד אבי וקרא בינתיים את תוצאות תוכנת החיפוש האישית שלו: I want to die, please find me. האיש היה איפשהו בארץ.

"כן, אבל אני עדיין שומע שליליות בטון הניסוח שלך, אני רוצה שתבוא בראש פתוח."

"ראש פתוח, אין בעיה, רשמתי." ענה אבי. הבחור ממוקם בנתניה.

"באמת, אני רוצה להושיט לך יד." המשיך האנונימי מהצד השני.

"אני אקח לבד, אתה לא צריך להתאמץ." אבי בהה במסך שעה שהתוכנה צמצמה את אזור החיפוש לרחוב זמנהוף. 'לעזאזל, הוא ברחוב שלי.' חשב אבי.

"מכאיב לי לשמוע את הספקנות שלך."

"תתרגל לכאב, אתה עומד לקבל הרבה ממנו בקרוב." שיגר אבי חזרה במהירות וחזר לבהות בתוכנה שהודיעה לו חגיגית כי המחשב ממנו נשלחות ההודעות הוא המחשב שלו עצמו. "מה?" הוא שאל בקול רם.

"מה, מה?" הופיעה הודעה על המסך.

 

אינסטינקט הצייד של אבי נכנס לפעולה ועיניו התמקדו על מארז המחשב. מבין חריצי האוורור הוא הבחין בכמה נורות שלא היו שם קודם. בעיטת קרטה מכוונת היטב העיפה את החלק העליון של המארז וחשפה את קרביו הפנימיים של המחשב. בפנים, קצת מתחת למעבד, מישהו בנה חדרון מיניאטורי, בתוכו הוא חיבר מחשב בגודל כמה מילימטרים והניח כסא מנהלים פיצפוני. אבי הביט נוקבות בכסא הזעיר שעדיין הסתובב סביב צירו כאשר אוזניו החדות שמעו זמזום דק וצורמני של יתוש, הוא הניף יד בהיסח דעת להעיף את היצור הטורדני ותלש את החדרון החוצה מהמחשב. הוא שלף זכוכית מגדלת והביט במחשב המזערי. על המסך היתה כתובה הודעה: "סליחה."

'על מה?' תהה אבי ואז הרגיש דקירה חדה וקטנה בעורפו.

 

אבי הביט במראה העגולה בכף ידו, דרכה ראה את השתקפות המראה המלבנית שהחזיק בידו השניה מאחורי ראשו ובה ראה את עקיצת היתוש הראשונה של חייו.

"This means war" הוא סינן מבין שיניו.

מזווית עינו ראה לפתע יתוש חג באוויר ומתקרב אליו. 'אז הוא רוצה מנה שניה?' חשב אבי. הוא חג במהירות והרים ידיו על מנת למחוץ את החרק המעופף, כשמול עיניו המשתאות היתוש דהה ונעלם.

אבי הריץ את התמונה בראשו מספר פעמים בזום מקסימאלי. "אה, שיט." הוא אמר לחלל האוויר, "הם פיתחו Cloaking!"

 

היתוש הופיע מחדש מאחוריו ובקול זמזום רם צלל לעבר עורפו של אבי. ללא מצמוץ ובלי להזיז שריר נוסף, ידו של אבי נשלחה אל מאחורי ראשו ותפסה את התפלץ באוויר. "תפסתי אותך!" אמר אבי והרגיש בסיפוק את היתוש מזמם בתוך ידו.

קול מתכתי בקע לפתע מתוך כף ידו, "התנגדות היא חסרת תועלת. אתה תוטמע בקולקטיב שלנו."

לראשונה בחייו לקח לאבי שלוש שניות תמימות להחליט איך להגיב. "שיט" הוא אמר, "נדפקנו."

"מי אתה לעזאזל?" הוא תחקר את היתוש הלכוד.

"לפי אמנת ז'נבה אני מחויב להגיד לך רק שם, דרגה ומספר אישי. אני סזן זממם בזזזט, מספר אישי שבע טריליון, חמש מאות שישים וחמ..."

אבי מחץ את השבוי בחוזקה.

 

קול זמזום חדש לכד את תשומת ליבו של אבי ומעל ראשו נחשפו עשרה יתושים במבנה ראש חץ מדויק. הם החלו לירות בו בלייזרים.

רק עצבי ברזל, אינסטינקטים של חתול וכמה פליק פלקים לאחור הצילו את חייו. מבוצר מאחורי שולחן מחשב הפוך ושמיכת פוך ניהל אבי קרב חפירות נואש.

"התנגדות היא חסרת תועלת." זמזמו היתושים.

"לא תיקחו אותי בחיים!" החזיר אבי וירה מטח חנקן נוזלי, השולחן מאחוריו הסתתר החל להתפורר תחת מטחי הלייזר.

אבי שיגר מספר טילי לאו חכמים (תואר שני בפילוסופיה) וזינק לאוויר בשאגת קרב אינדונזית, הוא תפס במנורה והטיל את עצמו לכפתור הסודי שליד תמונת אלכסנדר מוקדון (חתומה, כמובן. יש פריבילגיות בלהיות חבר של מורגן). לחיצה על הכפתור נעלה את החדר לחלוטין ומחיצות מתכת אטמו את החלונות ואת הדלת. ללא תגבורת המצב היה לטובתו.

 

אבי הצמיד סיכה נוספת לכנף היתוש היחידי ששרד והיה מוצמד לשולחן הכתיבה. "לפי אמנת ז'נבה אני זכאי ליחס של שבוי מלחמה!" זמזם היתוש בקול מתכתי.

"אני לא חתום על אמנת ז'נבה. למעשה אני די בטוח שיש שם פסקה שלמה שאוסרת את קיומי." ענה אבי בנונשלאנטיות ותלש ליתוש רגל. "מי אתה ומי שלח אותך?"

"אני רב סזן זזזזזם בזזזט, מספר אישי שש טריליון, שבע מאות וחמישים מיליארד..."

"אוקי, אוקי." השתיק אותו אבי, "אם אתה לא רוצה לדבר..." הוא הדליק את מנורת השולחן והרים זכוכית מגדלת."

"אאאה! לא! רק לא זה!" זעק היתוש ופרפר לשווא, "אני אספר לך הכל!"

 

"אז תן לי להבין את זה שוב," אמר אבי, "אתה אומר שיתושי הקישון פיתחו תבונה, יש להם צבא מאורגן, חיל אוויר מצויד בשיא פלאי הטכנולוגיה, ואתם נשלחתם לכאן על מנת לקחת דגימה מדמי כדי ליצור את המנהיג הצבאי האולטימטיבי ואז להשמיד אותי."

"כן." ענה היתוש, "תשחרר אותי עכשיו?"

"המם, אם לא הייתי כל כך מעוצבן זה היה אפילו מחמיא." אמר אבי וזרק את "כל כתבי אסימוב" בכריכה קשה על היתוש. הוא כבר לא היה מודאג, אם כי הוא חיפש את המפתחות של האוטו, את זה הוא היה חייב לראות.

 

בינתיים בבסיס היתושים הסודי בנחל קישון

רב אלוץ זזזם בזזזזז טזזז פסע הלוך ושוב בחוסר שקט פנימי. "עוד כמה זמן?" הוא שאל את צוות המדענים שעמלו על דגימת הדם מאבי.

"עוד כמה רגעים, ארבעים דקות לכל היותר." ענה פרוזזור ממממממזזזזזז זזט, "היצירה תהיה מושלמת, כבר שילבנו את הדי אן אי שלו עם שלנו, עכשיו השיבוט בתהליכי גדילה מואצים."

רב אלוץ זזזם בזזזזז טזזז חייך ומחא כף בסיפוק, "אני אדווח לנזיא. בקרוב כדור הארץ יהיה בידנו!"

 

ארבעים דקות מאוחר יותר

כל אומת היתושים התאספה על העלה הגדול. במרכז עמד הנזיא והכריז בקול גדול, "עמי! זהו שחר של יום חדש, שוב לא נגשש כסומים באפילה, שוב לא נבוא כגנבים בלילה, מהיום דרכנו אל ראש פסגת שרשרת המזון תהיה ברורה, מהירה ומובטחת."

הקהל הריע בקול רם.

"אני גאה להציג בפניכם את מנהיגנו הדגול, הוא עומד להתעורר בכל רגע ולקחת אותנו אל פסגת האבולוציה. רבותיי, אני מציג בפניכם את זבבי, היתוש והאגדה!"

הוילון לצידו הואר באור זרקורים, כל העיניים הופנו לעבר כמוסת המתכת שנפתחה בקול חרישי. מתוכה יצא זבבי שנראה בדיוק כמו אביו הגנטי, אבי, אך היה בגובה שלושה מילימטרים והיו לו כנפיים ומחושים.

 

"מנהיגנו הדגול!" קראו כל היתושים וכרעו ברך.

"אני רוצה שתעצמו עיניים ותקשיבו לי!" צעק זבבי בקול גדול, "יש לי דבר חשוב לספר לכם, הפתעה נוספת לגבי עתידכם."

היתושים עצמו עיניים והקשיבו בדריכות.

"כל מולקולה מאבי, כל חלקיק די אן אי מגופו וכל אטום מאטומיו..." זבבי התמהמה למען הדרמטיות, "נשאר לנצח נאמן לאבי עצמו."

זבבי התעטש בקול רם והיתושים ניסו לברוח.

 

מגבעה סמוכה צפה אבי במתרחש בעזרת משקפת רבת עוצמה, הוא נישנש במבבה ואת מה שחווה ניתן לתאר רק כגאוות אב.