|
|
|
|
||
|
|
אייר מורגן
ערן בן-סער ואבי סבג
האור הצהוב של "נא להדק
חגורות" נדלק מולנו, והדיילת הלבבית, צלילית, עברה ווידאה שהחגורות של
כולנו מהודקות. "כן אדון כהן," אמרה
צלילית, "אם תהדק את החגורות קצת פחות חזק תוכל גם לנשום." "סליחה," פנה אבי בקול
לצלילית הבלונדינית, "את יכולה להדק לי את החגורה?" צלילית ניגשה לשורה שלנו, "באמת,
אבי," אמרה צלילית, שהכירה את אבי לראשונה לפני רבע שעה, עשר דקות, חמש
דקות ודקה, "למה אתה לא יכול להבין דבר כל כך פשוט, תראה איך החברה שלך…" "מורגן." אמרה מורגן. "מורגן, הדקה את החגורות שלה, כל
השש עשרה… שש עשרה…
סליחה, גבירתי, אני לא בטוחה שמותר להביא חגורות מהבית." "בפעם המיליון, מורגן, תורידי את
כל החגורות, אחת מספיקה לך." אמרתי ביאוש. "שכח מזה, צוציק, אני לא סומכת
על חגורת בד אחת. אם המטוס יתרסק, מה יחזיק אותי בכסא שלי?" שאלה מורגן
ואחזה בחוזקה בידיות הכסא. "אם המטוס יתרסק," ענה אבי,
"אני לא בטוח שתרצי להישאר מהודקת לכסא." "למה?" "בדרך כלל," התפלסף אבי,
"הכסא מתרסק עם המטוס." ברגע זה החלה טיסה 07-666 להאיץ
במהירות הולכת וגוברת על מסלול ההמראה, בכיוון הכללי של לונדון. "תסביר לי עוד פעם איך זה
עובד." שאלה מורגן בפנים חיוורות. "אנחנו נמצאים בתוך צינור מתכת רזה
ומכוער, עם כנפיים, וזה עומד לעוף באוויר?" "בקלות," ענה אבי,
"המטוס מאיץ עד למהירות קריטית כלשהי, התלויה בעובי רצפת המטוס. כאשר הוא
מגיע למהירות זו הופכת הרצפה להיות מנוגדת, מבחינת האנרגיה הפוסט-קינטית שלה,
לאדמה. הכנפיים משנות מצב צבירה לפלאסמה ואנחנו מתרוממים. התנועה קדימה מתבצעת
על ידי השלכת חפצים לאחור שיוצרים תנע חיובי קדימה." "אה," אמרה מורגן ונרגעה,
"למה לא הסברת לי את זה קודם." "האמת," הערתי, "שאבי
מקשקש. אנחנו נגיע למהירות גבוהה מספיק לגרום ללחץ האוויר מתחת לכנף להיות גבוה
מהלחץ מעליה וכך האוויר למעשה מרים את המטוס." מורגן העיפה בי מבט מזלזל.
"האוויר מרים אותנו למעלה. באמת ערן, אני בטוחה שאתה עוד מאמין שחסידות
מביאות את התינוק להורים." היא פנתה לצלילית שעברה לידנו,
"תגידי, נכון שכשהמטוס יעוף הכנפיים שלו יהפכו לפלאסמה?" "מורגן, תחזירי את אבי."
ביקשתי, "הגיימבוי היה עליו." "לא!" "נו! אם לא תחזירי את אבי, אני
אספר לנוסעים איך חשבת שהמטוס טס." מורגן מילמלה בכעס ונקשה באצבעותיה.
בקבוק השמפו (Hair
& Bolder עם פרו ויטמנציק סי 4) הפך חזרה לאבי, שצץ עם חיוך של החתול שגנב את השמנת ושיער ארוך
ומבריק. "הגיימבוי אצלך." אמרתי. עיניו של אבי ברקו בסערה, "זה כל
הסנטמנט שיש לך כלפי?" הוא זרק את הגיימבוי באוויר וירה בו פעמיים עם
הרלמ"ק (רובה לייזר מה-זה קטן) שלו. הגיימבוי התאדה, וקהל הנוסעים צרח. "למען השם, אנשים, אנחנו לא
חוטפים את המטוס!" אמר ערן ביאוש תהומי וטוטאלי. "כן," אמר אבי, "למה
לנו לחטוף אותו? אנחנו רוצים ללונדון." צלילית קמה מהרצפה, עליה היו שרויים
כל הנוסעים עם הידיים על הראש אחרי שמורגן אמרה לי ולאבי "לשכב בשקט ולא
להפריע לה יותר", והחלה לנוע לכיוון תא הטייס. "לאן את הולכת?" שאל אבי. צלילית החווירה והרימה ידיים לאוויר,
"להגיד לטייס שאתם דורשים לטוס ללונדון אדוני. אני מצטערת שלא הידקתי לך את
החגורה מקודם, באמת, אני יכולה עכשיו? אני ממש רוצה!" אבי חכך בדעתו כמה שניות. "לא, זה בסדר," הוא ענה
לאט, "אולי אחר כך." אחרי כמה דקות צלילת חזרה עם הטייס. "שלום," הוא אמר לנו,
"אני עוז, אני אהיה הקפטן שלכם היום בחטיפה זו." "איפה אנחנו?" שאלתי בפרץ
סקרנות. "אנחנו משייטים בגובה 23 אלף
רגל, טמפרטורת האוויר היא 17 מעלות, ואם תביטו ימינה תוכלו לראות ים." "מתי הסרט?" שאל אבי. "מתי שתרצה אדוני, זו החטיפה
שלך, אבל עלי לדון עמך בדרישות שלך." "מה לא בסדר?" "ובכן, אדוני, כמדומני ציינת
שברצונך להגיע ללונדון." "כן." אמר אבי, "מה לא
ברור?" "אנחנו ממילא טסים ללונדון,
וחשבי שמה התבלבלת ובמקום פקיסטן אמרת לונדון." "לא, לא," השיב אבי לעוז,
"לונדון. אנחנו הולכים לפגוש קרובים של מורגן." עוז נע באי נוחות, "אתה מבין
אדוני שעלי לחשוב לא רק עליך ועל הנוסעים, ישנם גורמים נוספים שעלי לשקול." "כמו?" "ובכן, המוניטין שלי נמצא פה על
הפרק, הלא כן?" "מה?" שאלנו אני ואבי יחד. "איך אני יראה את הפרצוף שלי בחדר
האוכל של הטייסים אם כולם ידעו שאת עוז," כאן הבליט עוז לרגע את חזהו
והישיר מבטו אל האופק (טוב, זנב המטוס), "חטפו ללונדון." "מה?" שבנו ושאלנו אני
ואבי. "טעמתם את הבוטנים האלו?"
שאלה מורגן שגילתה את מגש הדיוטי פרי. "אני יכול אולי להציע את לוב או
סודן כיעד חלופי?" שאל עוז, "יש שם שלטון עוין ושמעתי שהסהרה יפיפייה
בעונה זו של השנה." "מי הבחור הנחמד הזה?" שאלה
מורגן ולגמה מפחית הקולה הקטנה. "זה עוז," השבתי,
"הטייס." מורגן קפאה ופחית הקולה נשמטה מידיה. "ממ…
מממ… מממי מטיס את המטוס?" גמגמה
באימה. "הטייס האוטומאטי." עניתי. מורגן הישירה בי מבט עוין, "את
זה אני לא אקנה, אני אולי לא מבינה כלום בטכנולוגיה של המאה העשרים. או אם כבר
המאות השבע עשרה עד העשרים, אבל אני לא טיפשה. שיחזור תכף ומייד וייקח את ההגה
לידיים. אנחנו עלולים להתנגש במטוס אחר!" "הרשי לי להבטיח לך, חוטפת יקרה,
שהמטוס נמצא בידיו הבטוחות של המחשב, ואין שום סיכוי שנתנגש בשום דבר בעודנו
באוויר." ענה לה עוז בעוז. "תקשיב לי ותקשיב לי טוב,"
אמרה מורגן, "הסיבה היחידה שאינן לבן ועשוי גרגירים ברגע זה היא שמישהו
צריך להטיס את המטוס, ואני בטח לא יודעת איך. יש לך שלושים שניות להגיע לתא
הטייס ולשבת שם כמו ילד טוב אחרת אני אפגע בחלקים שלך שאינם דרושים להטסת
המטוס." יש למורגן מבט חודר שמבהיר לכל מי
שמביט בה לא רק כי היא רצינית לגמרי אלא גם שהיא מתכוננת לרגע זה כבר אלף-אלף
מאתיים שנה והיא לא הולכת לפקשש הכל ברגע האמת. זה בדיוק המבט שנתנה בעוז ברגע
זה. "אה…
אני אהיה בתא הטייס," גמגם עוז, "וצלילית יכולה להמשיך לרשום את
דרישותיכם." "ואנחנו טסים ללונדון!" צעק
אחריו אבי. "נו באמת," אמרתי, לקחתי
מאבי את הרלמ"ק והגשתי אותו לצלילית, "הנה, קחי, אנחנו לא חוטפים את
המטוס." צלילית הביטה ברלמ"ק שבידה בחוסר
אמון, "זה טריק?" היא שאלה, "תחבולה מתוחכמת כדי לערער את
אמונינו?" "למען השם, אין פה שום
טריק," צעקתי, "אין חטיפה, אין איומים ואם אבי לא היה מתחיל עם
המאבטחת היא הייתה שומעת את גלאי המתכות מצפצף כמו מטורף כשהוא עבר דרכו. אנחנו
סתם רוצים ללונדון." "הוא נשמע לי כנה." אמר אחד
הנוסעים. "זו הייתה טעות?" שאלה
נוסעת אחרת בתקווה. "אנחנו הולכים להיות בסדר!"
אמר נער מאחורי אחד הכיסאות. את מה שקרה אחר כך דבר לא יכל למנוע.
השיער הארוך והמבריק של אבי ואווירת הנחמדות הכללית היו הרבה מעבר למה שיכלו
המערכות שלו לספוג. התוצאה לא אחרה לבוא. אפצ'י
סוזי נפלטה מאבי במהירות מרשימה
ונעמדה על קניה האחוריים, שבעה נוסעים התעלפו והשאר קפאו באימה. "והנה זה מתחיל שוב…" נאנחתי. |
|
||
