MEAT מאת: אבי סבג וערן בן-סער התעוררתי במיטה שטוף זיעה, לבי פועם בחוזקה, זוועות חלומי עדיין רודפות אותי. ידי רעדו כשניגבתי את הזיעה הניגרת מפני. השעון שליד המיטה הבהב שלוש וחצי לפנות בוקר. לקחתי אוויר ואז השתנקתי, הכל נכון! זה לא היה סיוט – זו הייתה האמת הצרופה והנוראה, לא יכלתי לשאת זאת, אסור שזה יקרה! איזו תועבה! הושטתי יד וניערתי את שירי, "שירי, קומי. משהו נורא קרה." "בהגכנהנהגכ…" ניערתי חזק יותר, "שירי! צלצלו מהעבודה!" תוך שניה אישתי הטרייה הייתה על הרגליים והתחילה להתלבש. "שירי, לא תאמיני מה קרה." "לא צלצלו מהעבודה?" שאלה שירי ונעצה בי מבט מאיים. "יותר גרוע, כבר שבוע לא אכלתי סטייק." הטלפון בדירתה של מורגן צלצל. כמה פעמים. לבסוף מהיכן שהוא מתחת לשמיכות נשמע קול עמום של נקישת אצבע והטלפון הפך למלחיה. המלחייה המשיכה לצלצל. יד נשלפה מתחת לשמיכות תפסה את המלחייה והטיחה אותה בחוזקה בקיר, המלח התפזר על כל הרצפה. המלח המשיך לצלצל. מורגן התיישבה במיטה, עיניה רשפו ברקים (באמת, לא כביטוי). "מה?" היא שאגה לעבר ערמת המלח. "מורגן? זה אני." אמרתי. "וכבר אתה מעוניין לסיים את קיומך הקצר עלי אדמות?" "לא, קוד 'אחו צהוב'. תביאי גם את אבי." עניתי. "יש העדפות?" שאלה מורגן. "תפתיעי אותי, תני לנו חמש דקות להתארגן." מורגן ירדה מהמיטה ופתחה את ארון השמלות שלה. היא הביטה באלף וחמש מאות השמלות השחורות ושאלה בקול רם, "מה אני לובשת היום?" חמש דקות מאוחר יותר צצנו אני, שירי, אבי וכמובן מורגן בפתחה של מסעדה אמריקאית העונה לשם "Nothing Green". מורגן הייתה לבושה בשמלה שחורה, אני לבשתי מכנסיים וחולצה בצבע אפור, שירי לבשה שמלת ערב אדומה מהממת ואבי לבש פיג'מה מעוטרת ארנבים עם רובים. הוא גם עדיין ישן אבל תפסתי אותו לפני שנפל על הרצפה. "חשבתי שאת מעירה אותו." אמרתי למורגן. "למה?" שאלה המכשפה. בינתיים שירי העירה את אבי על ידי כך שנעצה מבט ארוך ברימוני הנפץ שעיטרו את הפיג'מה פה ושם. אבי שלף סכין ארוכה בידו השמאלית, רובה חלקיקים בידו הימנית וסקר את הרחוב הטקסאני בחשדנות. "אוקי, אני לא חולם כי אין לי קבוצת בלונדיות מעודדות. למישהו כדאי שיהיה הסבר טוב." אבי הביט בעצמו, "ומשהו נורמאלי ללבוש." הוא הוסיף. "אני דווקא חושבת שאתה חמוד." אמרה שירי. אבי ירה לי ברגל. "אהה!" שאגתי, "מה אני עשיתי לך." "טוב, אני לא יכול לירות בשירי, נכון?" מורגן נקשה באצבעותיה, הפצע נעלם ואבי עטר לפתע חליפת שלושה חלקים מהודרת שנראה ממש מתוך "הסנדק". כמו כן הוא אחז תיק נשיאה לכינור. "יותר טוב." הוא הביעה את דעתו. "בכל אופן, אנחנו פה למטרה אחת, ולמטרה אחת בלבד." אמרתי. "לא אכלתי סטייק כבר שבוע." "מקובל." ענה אבי קצרות, נקישות של כלי נשק נדרכים נשמעו ממנו. אולי זה המקום להסביר משהו על האנטומיה הפנימית שלי. כפי שחלק ממכם יודעים השדה התת-מרחבי העוטף אותי מקופל על עצמו ומכיל, הלכה למעשה, שני ישויות החולקות תודעה אחת. ערן בן-סער ונוזג-גגל (Nuzg-gagal), חית השחור הבראשיתית. על מנת לשמור על יציבות הסימביוזה הרגישה הזו עלי לעכל כמות גבוהה מהרגיל של בשר משובח, שכן לפחות שלושה רבעים ממנו נעלמים בתוך אחד מכיסי המרחב בקיבתי ומועברים אל החיה הבראשיתית. אם אני אחרוג באופן קיצוני מכך עלולות להיווצר כמה תופעות לוואי איומות! נכנסו פנימה בצעד בטוח ועצרנו לרגע בפתח כדי לספוג את האווירה. עכשיו לקרוא ל-Nothing Green מסעדה זה כמו לקרוא לשבר הסורי אפריקאי נקיק או לאוורסט גבשוש. זה מקום גדול. מאד. חלק מהמלצרים מעולם לא היו בכולו ופעם שמענו שם סיפור על מישהו שהלך לשירותים וחזר אחרי שנתיים לגלות שהוא כבר אבא. מלצרית גבוהה ובלונדינית ניגשה אלינו ושאלה במבטא דרומי מתקתק, "מעשנים או לא?" "כן!" השיבה שירי לפני שמישהו הספיק להעיר משהו בעניין. "ההסעה לאזור המעשנים יוצאת בעוד מספר דקות," אמרה המלצרית, "אתם יכולים בינתיים לשתות קוקטיל על חשבון הבית." שירי הרימה בחיוך נבזי גאלון של אייריש קרים. ירדנו מהרכבת באזור של המסעדה שהיה מעוצב כמו עיירה מהמערב הפרוע. מלצר ג'ינג'י עבה במגפיים וכובע בוקרים הוביל אותנו לשולחן שלנו שהיה ממוקם מול הבנק. "אוכל להמליץ לכם על מנת היום?" הוא שאל. "תלוי," השבתי, "היא סטייק?" "למעשה מדובר בפר צעיר שלם, מתובל ברוטב קייג'ן איכותי וצלוי להנאתכם על אש גחלים אוטנטית מהמאה השמונה עשרה. זו, כמובן, מנה לארבעה." "איך קוראים לך?" שאלה שירי את המלצר. "ג'ף." ענה המלצר. "אתה יכול להביא אחד כזה לערן ואחד נוסף לאבי. אני רוצה לובסטר ענק." "שכאת אומר ענק, האם את מתכוונת לממש ממש גדול," שאל ג'ף, "או לאחד מאלו." הוא הצביע על מיכל מים ענקי שהיה מונח מול המספרה ובתוכו שחו שני לובסטרים מפלצתיים שבודאי היו המקור לאגדות על מפלצות ים שאכלו ספינות מפרשים על כל מלחיהן. "או! אני רוצה כזה!" אמרה מורגן. "זה אלף וחמש מאות דולר, גבירתי!" אמר ג'ף. מורגן הנהנה בראשה בחוזקה ואבי ניגב לה את הריר. "אני חושבת שאני אקח סלט גן." אמרה שירי. "משהו למנה ראשונה?" שאל ג'ף. כמה שעות מאוחר יותר… ארבע דמויות עגלגלות בבגדים שהיו קצת קטנים על מידותיהן דידו החוצה ממסעדת Nothing Green. "ערן, אתה צריך קיסם?" שאל אבי את השמן מכולם שהלך קדימה בחיוך חלומי ובנדנוד קל. "לא, אני מלא." אמרתי. שירי גנחה בקול רם, "למה לא אמרתם לי שזה סלט כל כך גדול." היא יבבה. "מה זאת אומרת," שאלה מורגן, "את בעצמך אמרת שאת רוצה סלט גן." "נכון," אמרה שירי, "אבל לא את כל הגן." "איך היה הלובסטר?" שאל אבי את מורגן בשעה שפתח כפתור במכנסיו (מה שהיה טעות שכן שלושה תתי מקלע מסוג עוזי נפלו על הרצפה). "אכלתי אחד יותר טוב מתי שהוא בשישים ושמונה." "מה בדור הפרחים?" שאל אבי. "לא, אני חושבת שזה היה ברנסאנס." "אני חושב שראיתי את אלוהים," אמרתי בסיפוק "ואני חושב שהוא היה Medium Rare". "אם היית קורא את התפריט ולא קופץ על ההמלצות של ג'ף היית רואה את זה בתפריט." אמרה מורגן. "אני לא קפצתי, שירי הזמינה בשבילי." "תתרגל." אמר אבי. "שנחזור הביתה?" שאלה שירי. "השתגעת?" אמרתי, "מה עם קינוח?" מולנו התנשאה הכניסה הענקית למסעדת הקינוחים הנודעת "Chocolate R Us".