הנה באה הרכבת וכולם נוסעים מאת: ערן בן-סער ואבי סבג "אין לי זין לזה!" בכיתי לאשתי הטרייה, "למי יש כוח לקפל הכל לארגזים ולנקות את הבלגאן!" "יאללה, אל תהיה ילד, כמה פעמים בחיים עוברים דירה?" שאלה שירי. "צא מהלחץ." אישר אבי, "אמרתי לך שאני וזיו נעזור." "ערן, אני יכול לקבל את ארון הספרים שלך?" שאל הפונקציה הארור. "אני לא יכול, יש פה פיסות בלגאן שלקח לי שנים לארגן, שנים!" "העיקר שמורגן לא יודעת," אמרה שירי, "אחרת המצב באמת היה רע." "מה, לא היינו אמורים לספר למורגן?" שאל זיו בתמיהה. שירי, אבי ואני הבטנו בזיו (אני דרך הדמעות) בפאניקה. אבי עמד להגיד משהו ואז נשמע קול פוף. "הגעתי, אפשר להפסיק לדאוג!" אמרה מורגן שצצה במרכז החדר לבושה בסרבל חאקי מנומר ואוחזת קלשון. "אה, שיט." אמרתי. "מה הפחד?" שאלה מורגן, "אתה שוכח שלפני חצי שנה עברתי לקיסריה? אני עכשיו מומחית בין יקומית בהעברת דירות בעידן המודרני." "אין ספק שאת בין יקומית," אמר אבי, "הספה שלך נמצאת באלפא קנטאורי." "הטלוויזיה שלך הגיעה לחדר השינה של קלינטון." אמרה שירי, ואת לא רוצה לדעת מה הוא עושה עליה. "הוילון שלך מכסה את המסך הראשי של האנטרפרייז." אמרתי. "המפה שלך צהובה ויש לה כתם קפה." אמר זיו. "ואני לא רוצה לדבר על... מה?" שאל אבי. "לא משחקים ב'מה יש למורגן'?" שאל זיו. "אוי תירגעו, אני למדתי מהניסיון. חוץ מזה מה שלא הורג מחשל." "אני רוצה להישאר כאן." אמרתי. "איי." הוספתי אחרי ששירי בעטה בי ברגל. "חשבתי על זה ויש לי תוכנית," אמרה מורגן, "עליתי על זה בזמן שראיתי סרט בערוץ שמונה. מי ממש מומחה בסבלות?" "סבלים?" שאלה שירי. "אנשים ממש גדולים?" שאלתי. "אנשים מכל סוג שמצמידים להם אקדח לרקה?" שאל אבי. "הבחורים מהפרסומת של מי עדן?" ניחש זיו. זיק נדלק בעיניים של מורגן כשזיו הזכיר לה את שורת החתיכים מהטלוויזיה שאחר כך היא הכריחה אותם להביא לה מים. הרבה פעמים. בלי חולצה. "דווקא חשבתי בכיוון אחר - ידעתם שנמלים מסוגלות לסחוב עד פי שישה ממשקל גופן?" "אני הולך להתעלף." הודעתי קבל עם ועדה. "איי." הוספתי אחרי ששירי בעטה בי בירך. "אז הנמלים יהיו אחראיות, ושתביני שאני רק מנסה לראות אם קלטתי אותך," אמר אבי, "על העברת כל גרגירי הסוכר שיש לערן ושירי, לדוגמה?" "לא, טיפש!" אמרה מורגן ומבטה אמר שאין לה כל הערכה לאבי, "כל מה שצריך לעשות זה להגדיל את הנמלים! תחשבו על זה, אם נגדיל נמלה למשקל של אדם היא תוכל לסחוב איזה חצי טון!" "גאוני!" זינק זיו, "זה סטארט-אפ!" "כל מה שצריך מעבר לזה זה לקפל את כל הדברים שלכם לקופסאות נוחות לסחיבה, ואנחנו מסודרים." אמרה מורגן, "אמרתי לכם שאין לכם מה לדאוג." "שירי," שאלתי, "בפעם האחרונה, את בטוחה שאנחנו חייבים לעבור מכאן?" "איי." הוספתי אחרי ששירי בעטה בי בתחת. מורגן חבשה כובע מצחייה ששלפה מהכיס הקדמי של הסרבל, חייכה בשביעות רצון ונקשה באצבעותיה. כל הדברים שלנו מייד קפצו על הרגליים והחלו להתקפל אל תוך ערמות הארגזים. המחשב, ללא ספק האביזר הכי תבונתי, סגר את הארגזים בניר הדבקה. מישהו ראה פעם שידת בגדים מקפלת את עצמה לארבע וקופצת לארגז? "אני לא לובשת את החלוק הזה יותר בחיים שלי." הודיעה שירי לאחר שזה ארז את אוסף הבקטריות שלי (ערמת כוסות לא שטופות. באחת מהן ישנה תרבות שכבר פיתחה טכנולוגיה ואף גילתה את הזבונג). התנהל מאבק קטן וקצר בין ספרי הפנטזיה למדע הבדיוני בקשר למי נכנס קודם לארגז, אבל אלבומי הרוק הכבד קפצו ראשונים פנימה והנקודה הפכה שולית. רעש גדול מכיוון האמבטיה הריץ את כולנו להציץ פנימה. השמפואים משכו בכיור בכל הכוח וניסו למשוך אותו אל הארגז הפעול שהחזיק הטוש. לרוע מזלם מהצד השני משכו שבעים ושמונה אלף מקקים את הכיור חזרה למקומו. "ליבנס סראום!" צרח מקק משפם אחד. "איי!" אמרתי כששירי בעטה לי במותן. לבסוף הדברים נארזו והסתדרו בשורה על המדרכה בסדר גודל יורד, החל מארגז שכתב על עצמו "הלבנים של שירי" (מטר שישים בגובה) וכלה בארגז שנשא את הכותרת "חומרי ניקוי" (שלושה סנטימטרים). "אני לא מבסוט מזה!" הודעתי. "משהו רע תמיד קורה אחרי שדברים מצליחים למורגן." זיו בינתיים ניהל שיחות טלפון תזזיתיות עם משקיעים מפינלנד, "אני אקרא לחברה 'מובינג ביי נייטשר', זה יהיה גדול! גדול!" "אולי הפעם יש לה רעיון טוב." אמרה שירי בשקט כשמורגן הלכה לחפש קן נמלים. "את לא מסתובבת איתנו מספיק." הודיע לה אבי ובדק את מצב התחמושת שלו. כמה מטרים קדימה מורגן נעצרה, צווחה "יוריקה!" בקול רם והחלה לפזם בשפה לא מובנת. הבזקים של אור בקעו מהאדמה ועשן עלה מחור קטן מוקף בחול. לפתע נפערה האדמה מול מורגן והנמלים החלו לצאת החוצה. אלו היו נמלים מהסוג שמדענים רבים בדקו, סיווגו, מיינו וקבלו את השם "נמלים שחורות." להבדיל, כמובן, מהזן העיקרי השני "נמלים כתומות" ומהזן הקטן אך המוכר של "נמלים בעיקר כתומות אבל עם קצת שחור". מורגן הגדילה אותן. מאד. הזכרתי שאני פוחד מחרקים? לא? טוב, אז כדאי לציין שלאחר שחזרה אלי הכרתי מורגן עמדה מול שורות של נמלים מסודרות בשלשות ומצדיעות עם המחושים. "עכשיו אני דורשת שלא תזניחו כלום, ושלא יהיו אי הבנות," אמרה מורגן, "אנחנו פה בשיטת 'שברת שילמת' אז תהיו זהירות." נמלה אחת מאחור הצביעה עם המחוש. "כן?" שאלה מורגן. הנמלה השמיעה רעשים איומים שנשמעו בערך כמו חתול שמישהו מועך חזק ומשפשף על גג מרוצף זכוכית שבורה. "לא," אמרה מורגן, "אי אפשר לאכול את הקרטונים. אולי אח"כ, כשנסיים." "חזרתי!" אמר זיו (הוא נעלם כשהייתי מחוסר הכרה, כנראה). הוא היה לבוש חליפת עסקים שחורה ועל חגורתו היו תלויים שישה פלאפונים ופקס. "מכרתי אופציות לדביל גייטס, מה קורה?" "טוב, מורגן הגדילה המון נמלים, ערן התעלף, שירי אופטימית ואני לא מוצא את החודרי שריון שלי." ענה אבי, "תעמוד רגע בשקט." זיו נעמד. "למה?" אבי ירה לו ברגל. "איי! למה זה היה?" "אני פורק מתחים." השיב אבי. הנמלים העמיסו את הארגזים על הגב. נמלה אחת השמיע קולות של ינשוף באקסטזה לעבר מורגן. "כן, אני יודעת," אמרה מורגן, "סידרתי את זה שזה יהיה נוח לסחיבה." הנמלים התחלו לפסוע באלגנטיות החוצה מכפר יונה לכיוון הכללי של נתניה, טור ארוך השתרך לאורך כביש מספר חמישים ושבע (כפר יונה - נתניה), מורגן רכבה על הנמלה הקדמית, אנחנו נדחסנו לקורקינט, סליחה, לאוטו שלי ונסענו מאחור. מעניין שעל אף הסדר המופתי נהגים רבים איבדו את השליטה על רכביהם, חלקם נמלטו ברגל בזעקות שבר. מטוס ריסוס אחד התרסק על מגדל מים סמוך. יותר מאוחר גילינו שנוצר פקק לא נורמאלי בצומת השרון כי אחת הנמלים אכלה רמזור ירוק. לאחר חצי שעה של סחיבה מייגעת בשמש החמה (חורף, שמענו על זה) הגענו לבניין החדש בו עמדנו אני ושירי להתגורר. מכיוון שהגענו אחרונים הופתענו לשמוע את מורגן צועקת בקול רם ולראות נמלים רבים מתגודדות במעגל נוסעות שלטים עליהם כתוב: "#$%%$ Y%$@$^ 34@ ^$% #$@^@#$^ !!!". "מה קורה פה?" שאל זיו שהתנתק רגע מהאינטרנט האלחוטי עליו ניהל מו"מ עם 'אמאזון'. "פה הדברים מתחילים להשתבש." ענה אבי. אני יבבתי בקול רם. "איי!" אמרתי לאחר ששירי צבטה לי את הכתף בחוזקה. יצאנו מהסקטבורד, סליחה, האוטו שלי והלכנו לכיוון מרכז הרעש. "פה זה לא רוסיה!" צעקה מורגן על נמלה גדול עם שפם שחור עבות, "פה זה לא ההסתדרות, תחזרו מייד לעבודה לפני שאני הופכת את החלק המרכזי שלכם למלחיה!" הנמלה המשופמת צווחה משהו שנשמע כמו מטוס סילון חד מנועי שמסור חשמלי פועל וספינת פיראטים נתקעו לו במנוע. "מה הם רוצים?" שאל זיו, "יש לי ניסיון במו"מ ואמא שלי מכירה כמה נמלים חשובות." "יש להם כמה דרישות," אמרה מורגן, "הם רוצים קרן פנסיה, העלה של עשרים אחוז בשכר, השוואת תנאים ליתושי תל אביב ומיזוג מרכזי לכל קן." "מה! חצופים! הם רוצים לרושש אותי! תגידי לנמלה הזה שיש לי את היכולת להשיג זכוכית מגדלת ענקית מנאס"א תוך שניות!!!" "אתה בטוח שזה חכם?" שאלה שירי, "הם נורא גדולות." "אני אדאג לכך שהוא לעולם לא יעבוד בעיר הזו!" צרח זיו. הנמלים בינתיים פרקו כל עול, כלומר את הדברים שלי, על המדרכה. הם התחילו לשרוק במה שנשמע כמו גירסה של 'לחם, עבודה!' אבל כאילו שר אותה בלנדר חשמלי שנפל לאמבטיה חמה והרג את דודה פסיה. "אני מוכן לויתורים," הודעתי, "תגידי להם שאם הם חוזרים לעבודה הם יכולים לקבל את הנעלים הישנות של שירי." (ארגז מספר שתיים, מטר חמישים ושמונה בגובה). "איי!" הוספתי כשירי נעצה בי מזלג. הנמלים קיבלו את הצעת הפשרה. לאחר שבוע וכמה שעות. בערב. טיפה לפני החדשות. אחרי שהתקלחתי ואכלתי עוגיה. "עוד תה?" שאלה שירי וקינחה את האף, היא היתה מקוררת כי כבר שבוע הלכה ללא נעליים. "כן, תודה." אמרה מורגן, "אני שמחה שהכל הסתדר ואתם מרגישים בבית." "בבית? בבית? כן אם אתה רגיל לראות גרגירי חול ענקיים מחוץ לחלון!" אמרתי מהפינה שלי בכורסא. זיו ישב בצד וניסה לחשב איך הוא מחזיר חוב של שלושים מיליארד דולר. "דווקא תמיד רציתי לדעת איך זה לגור בקן נמלים." אמר אבי וירה כמה כדורים על הרימה שניסתה לזחול פנימה מהחלון.