שדים מתחת לכיור בע"מ מאת: אבי סבג וערן בן-סער חדר השינה החדש שלי כולל חלון שכיוונו הכללי הוא דרום מזרח. בגדול זה לא אומר כלום עד שאתה נזכר שהשמש זורחת כל בוקר בדרום מזרח. אני כבר חודש וחצי מתעורר כל בוקר בשעה חמש ועשרים, יורד למטה ובועט בתרנגול שיתחיל לקרקר כי השמש עלתה. לכן באותו בוקר גורלי התעוררתי ומיד זינקתי ללבוש את נעלי הבית שלי. תיקון: ניסיתי לזנק ללבוש את נעלי הבית שלי. לא הצלחתי. כלום לא זז. כל גופי היה מכוסה בשכבה עבה של חבלים קשורים בקשר מלחים כפול. ראשי היה כפות גם הוא למיטה בזווית לא נוחה במיוחד. כל מה שיכולתי לעשות היה להרים את הצוואר, לפתוח את העניים ולשאול את תריסר השדונים הכתומים הננסיים שעמדו מעלי "מה קיבינימט קורה פה?" "אל תנסה להיתמם בן תמותה." צעק עלי השד הכתום שעמד לי על החזה. גובהו היה, אולי, עשרה סנטימטרים, הוא לבש איזור חלציים עשוי מחומר חום פרוותי בילתי מזוהה ומעיל עור עם ניטים. "חשבת שתעשה את זה מאחורי גבנו?" צווח שדון נוסף שעמד קרוב מדי לאוזן שלי. "איפה שירי?" שאלתי. שלושה חודשי נישואין לימדו אותי עקרונות הישרדות חדשים, העיקרי בהם : "כן שירי". "הא!" זעק שוב השד עם הניטים, "אנחנו חכמים מאד, אנחנו! שלחנו לשירי ומורגן כרטיסי טיסה חינם ללונדון והזמנה לשבוע במלון יוקרה." "כן!" ציווח שדון שעמד ליד רגלי השמאלית, "לא רק שהן לא פה כדי לעזור לך, הן בלונדון חוגגות על כרטיס האשראי שלך." ניסיתי לחשוב מה גרוע יותר, תריסר שדונים כתומים שמתכוננים, אני מניח מחוסר עדויות, לאכול אותי או שירי בלונדון עם כרטיס האשראי שלי. קשה. שד נוסף טיפס מהצד השני של המיטה ופנה אלי, "אנחנו יודעים את הזכויות שלנו מר 'בן-סער', אם זהו שימך האמיתי," הוא היה עוד יותר כתום מהאחרים והיתה לו תסרוקת מוהיקן צבועה בירוק, "אנחנו מסרבים להיות מנוצלים. אני קראתי את מרקס, אני יודע מאיפה משתין הדג!" "באמת?" שאלתי בפליאה, "מאיפה?" "אני מאוכזב מהאינטליגנציה שלך מר 'בן-סער'." אמר לי השד במוהיקן. "תמיד אמרו לי," השבתי לו, "מה אתה רוצה ממני?" בתור תשובה שלף השדון בקבוקון מוזר ופיזר את תוכנו עלי. ראיתם פעם בסרטים איך אבק קסמים מנצנץ לפני שקורה משהו? תשכחו מזה, שקרים הוליוודיים. איבדתי את הכרתי. "קום כבר!" שאג מישהו ליד אוזני השמאלית. פתחתי את עיני, "זה בוקר ממש זוועתי." אמרתי לחלל האוויר. חלל האוויר אגב הריח ממש רע, כמו הזבל שלי שאני משאיר ליד הדלת של השכנים בזווית שגורמת להם לחשוב שזה הרווק מהדירה השניה. כשראייתי התבהרה התברר לי שאני יושב על רצפה לבנה חלקה, עדיין כפות, ולידי קשור אבי עם אטב על האף. "אבי, למה יש לך אטב על האף?" "ערן, אני שונא אותך." השיב אבי בברכה מלבבת. "מה אני עשיתי?" "לא יודע, אבל ברגע שאני מברר איך זה בדיוק קשור אליך אתה יכול לצפות לכדור בתחת." ענה אבי בזעף. "שקט, אישונים!" אמר השד במוהיקן שצץ מולנו. "ואוו, גדלת מאז הבוקר." אמרתי לו, שכן גובהו היה כרגע בערך כשלי. "האינטליגנציה שלך ממשיכה לאכזב אותי!" ענה החצוף בתספורת הדבילית, "כולם יודעים ששדים לא יכולים לגדול, בגלל זה אנחנו נקראים 'שדונים'!" "הוא מתכוון שאנחנו קטנים." הסביר לי אבי בסימפתיה לא ברורה. "או, יש לנו גאון פה!" אמר השדון. "שמע, אתה יכול להפסיק לדבר בקול מצווח, לקחת קל-גרון או משהו, ולהסביר לי מה אתה רוצה מחיי?" ביקשתי בנימוס רב. "אתה לא במצב להציב תנאים." ענה השד בצרידות. "אתה בטוח?" שאלתי, "האטב של אבי לא יחזיק מעמד לנצח, וברגע שסוזי נשלפת..." צקצקתי בלשוני, "יהיה מאד לא נעים." השדון סימן בידו ותריסר חבריו התגודדו סביבו והסתודדו בראשים מורכנים. מידי פעם אחד מהם הרים את הראש ושלח באבי מבט חודרני דרך עיניים צרות. "ערן?" שאל אבי. "מה?" "שמעת את הבדיחה על התפוח?" "אני לא חושב." עניתי. "מה יותר גרוע מלמצוא חצי תולעת בתפוח?" שאל אבי בחיוך. "אה... לא יודע?" עניתי, בטוח שאבי מספר את הבדיחה לא נכון. "שואה." "טוב." אמר השדון במוהיקן שחזר עם חבריו, "אנחנו, המועצה העלינה של השדים מתחת לכיור, החלטנו..." "של מה?" שאלנו אני ואבי גם יחד. "של השדים מתחת לכיור! כן! זה אנחנו! אנחנו שדים ואנחנו גרים מתחת לכיור של מורגן. מה חשבתם שלא נשים לב? שנעלים עין? שאנחנו פריירים!" צעק עלינו השד עם מעיל העור והניטים, "אמא שלי ירקה גופרית עוד שאתם הייתם בגנון!" "הייתי רק יום אחד בגנון," אמר אבי ברוגע, "אחר כך לא היו מוכנים לקבל אותי יותר." "נו?" שאל השד במוהיקן, "מה יש לכם להגיד להגנתכם?" "מה קיבנימט אתה רוצה ממני?" שאלתי, "אז אתם שדים מתחת לכיור ולאתר שלנו קורים שדים מתחת לכיור. אז? מה? הרגתי את ציפור נפשך? פגעתי בכור מחצבותיך? נשנשתי מהבייגלה שלך? מה?" השד הכתום הפך אדום מזעם, "ממממממ! ציפור? קור? בייגלה? אתה עושה ממני צחוק? אני שדון מכובד, אני! אני יודע אינטרטנט, סיסי פלוס פלוס ודאבה! אני גיליתי את גניבת הזכויות המזעזעת הזו!" "דאבה?" שאל אבי. השד עם מעיל העור והניטים צעד קדימה, "אנחנו הקמנו את שדים מתחת לכיור בע"מ לפני שנולדתם, אנו דורשים שתורידו את השיקוץ הזה מה...," הוא הביט בשד עם המוהיקן כמבקש הנחיה, "מה... רעאשט?" השד במוהיקן הנהן לו להמשיך. "אנו דורשים שתסלקו את התועבה הזו מעיני הציבור," דרש השד בניטים בזעם והרים אצבע מורה אל על, "שתמחקו את זה מדפי ההיסטוריה, שתשמידו את העדויות שזה אי פעם קרה מרצף החלל-זמן, תעלימו את זה מזיכרונם של האנשים ולא תישאו עוד לעולם את השם המפורש לשווא!!!" הוא לקח הרבה אוויר והמשיך בשקט, "או... שתשלמו לנו אחוזים!" השדים כולם חייכו בנבזות. הבטתי באבי ואבי הביט בי. "ארבעים אחוז!" ירקנו פה אחד. "שמונים!" ירק השד במוהיקן. "חמישים!" דרשתי בקול רם. "שבעים, סנט לא פחות!!!" צעק השדון בניטים. "שישים ושש נקודה שש." הציע אבי בשקט. השדונים הביטו בנו בהערכה מחודשת. "תביאו את החוזה!" ציווה השד במוהיקן. "חוזה עם שדים חותמים בדם לא?" שאל אבי. "כן." ענה השד בניטים. "אי!!!" צעקתי כשאבי נשך את אצבע ידי השמאלית. שבוע לאחר מכן ישבנו אצל מורגן, שירי לבשה מכנסי עור נחש, חולצת משי שחורה וענדה שלוש שרשראות יהלום. מורגן סתם החזיקה יהלום גדול ומירקה אותו במטלית לחה. "תגידו," אמרה מורגן לפתע, "מה עשיתם לשדים שמתחת לכיור שלי?" הרמתי את ראשי מערמת החשבונות שלימדה אותי שאני מתקרב במהירות למצב ההופך ביותר שבגדר האפשר מביל גייטס מבחינה פיננסית, "למה?" "הם מקטרים כל היום שהם צריכים למצוא עבודה כדי לכסות את החובות שלהם." אבי חייך בנבזות.