הכותרת צונזרה למען בריאות הציבור מאת: אבי "הממש משועמם" סבג וערן בן-סער לפני שנים רבות מעבר ליער חיו אמא וילדה בבית עץ קטן ורעוע ללא טלוויזיית 41 אינטש, חיבור ISDN או אפילו איזה DVD לרפואה. בבוקר שטוף שמש אחד קראה האם לביתה: "מורגן! איפה את?" הילדה קיפצה מייד במורד המדרגות הנעות והתייצבה אל מול אמא. "באתי אמא שירי." אמרה מורגן, "מה רצית?" אמא שירי סקרה את מורגן במבט חודרני. "לא אמרתי לך לא ללבוש את בגדי העור ההדוקים?" מורגן סידרה את החזייה, "אני לא מבינה מה יש לך נגד עור אדום." "בכל מקרה סבא חולה ואני צריכה שתיקחי לו סל תרופות, כמה סטייקים, צ'ימיצ'ורי וכן חוברות פורנו רך. הכנתי לך הכל בסל על השולחן." "אוף, אמא שירי, אין לי כוח ללכת עד לבית של סבא, הוא גר בצד השני של היער." קיטרה מורגן. "לכי, ביתי!" אמרה אמא שירי. זמן מה לאחר מכן קיפצה לה מורגן בשביל החוצה אל היער ופיזמה לעצמה שירים בעלי אופי פוליטי מובהק וכן את "Cop Killer" של BC. בין דילוג אחד למשנהו הבחינה מורגן בחלקת קבר מכוסה פטריות משונות בשולי הדרך. מייד נזכרה מורגן במשפט החשוב שאמר לה סבא: "אם את רואה פטריות מנוקדות על השביל, קטפי מהן והביאי לסבא ולחברה." כמו כן נזכרה מייד מורגן במילות האזהרה האחרונות של אמא שירי לפני שיצאה מהבית: "תגידי, את לא חושבת שבגיל אלף ומשהו הגיע הזמן שתמצאי חתן?" לכן מייד ירדה מורגן מן השביל והחלה קוטפת פטריות. לאחר זמן מה הבחינה מורגן בפטרייה ממנה עולות טבעות עשן כחלחלות – ירוקות. מורגן הביטה מקרוב בפטרייה וגילתה כי למעשה יושב עליה זחל קטן ומעשן נרגילה. "מעולם לא ראיתי זחל מעשן נרגילה." אמרה מורגן בפליאה. "אההה?" אמר הזחל, "עליזה?" "לא," אמרה מורגן, "אני מורגן." "וואלה?" אמר הזחל בקול צרוד, "אני כנראה אוכל יותר מדי מהפטריות של עצמי." הוא משך בידית קטנה ונעלם עם הפטרייה ברעש של ביוב מתנקז. "שלום לך, כוסיה אדומה." נשמע לפתע מישהו מאחורי מורגן. מורגן הסתובבה בבהלה והביטה בזר שעמד מאחוריה ונשען באלגנטיות על המציבה, "הבהלת אותי, לרגע ראיתי מלחיות." אמרה מורגן. "מי אתה?" "אני זייב." אמר זייב ושיחק עם שיער חזהו השופע. הוא לבש גופיה שחורה ללא שרוולים, מכנסי סיגר אפורות ומגפי תנין מעור בוקרים. "מה את עושה ביער?" "אני בדרך לסבא, להביא לו חוברות פורנו רך, אבל עצרתי קצת בשולי הדרך ועכשיו אני נחה." ענתה מורגן. "מה נחה? מה נחה, מה?" אמר זייב, "את לא יודעת שביער יש אנשים מסוכנים? רוצי מהר לבית של סבא החולה. הוא לבד נכון? חולה? אין אזעקה לבית?" "הוא חולה ולבד," אמרה מורגן, "הוא גר בבית קטן ללא אזעקה ורק עם הכנה למזגן." "טוב... אני צריך לזוז עכשיו." אמר זייב. "אז... ביי." יש לציין שהמפגש עם זייב הותיר את מורגן מזועזעת עד לעמקי נשמתה ולכן ללא עיקוב נוסף אספה את חפציה, נגסה מפטרייה וחזרה לדלג לכיוון הבית של סבא. בינתיים רץ זייב במהירות אולימפית לביתו של סבא. כשהגיע עצר ובחן את הצריף המזעזע שעליו היה תלוי שלט "סבא בן-סער". לבסוף השתכנע שלא רק שאין אזעקה לצריף אלא גם שהדלת פתוחה והרעש מבפנים הוא ללא ספק קול נחירותיו של סבא. הוא נכנס פנימה וגילה מייד שני דברים. הראשון הוא שסבא בן-סער מסוגל לנחור גם כשהוא ער והשני הוא שסבא מקיים מערכת יחסים תמוהה משהו עם חבורת כבשים. סבא ערן נעץ מבט בזייב המופתע, "יש לך אולי חיטה?" שאל, "אני מוכן לתת שתי כבשים בעדה." זייב לא דיבר, הוא הלך למקרר, הוציא בקבוק קטשופ ופיזר על פדחתו של סבא המופתע. לאחר מחשבה שניה פיזר על כל סבא ששאל בינתיים "אז אולי תמורת כבשה ולבנה?" "עכשיו אל תתרגש," ביקש זייב, "זה לא טוב לעיכול. שלי." ובלע את סבא חיים. שעה קלה מאוחר יותר הגיעה מורגן הביתה. היא נכנסה פנימה ומצאה במיטה את זייב המחופש לסבא ערן. כשאנו אמורים מחופש אנחנו מתכוונים מחופש, מלבד הרמה הגנטית לא היה יכול שרלוק הולמס עצמו למצוא הבדל בין זייב המחופש לסבא ערן עצמו. "מי אתה ומה עשית לסבא?" שאלה מורגן. "אבל... אבל... איך ידעת?" שאל זייב. "אני השתמשתי במשכפלץ מולקלארי, רק על האף עבדתי שעה!" "מה זאת אומרת?" שאלה מורגן, "סבא תמיד מברך אותי ב:'ווואו אה! תעשי סיבוב, בובה, שסבא ישטוף ת'עניים הזקנות'." אמרה בחיקוי של קול בס צרוד. "טוב, עלית עלי." אמר זייב, "נמאס לי לאכול מנות חמות, את צריכה להבין אותי." הוא קפץ ובלע את מורגן בביס אחד. "מלוח." העיר לעצמו. באותו רגע בדיוק נכנס בדלת הצייד שמנהל מזה שנים מערכת יחסים אפלטונית לחלוטין עם סבא. הוא עמד בדלת במכנסי עור ירוקים, כובע ציידים משולש עם תרנגול תקוע בקצה ובין שיניו אחז חמציץ. "סבא בן סער, באתי לקרוע אותך בסטלרס." "אוי חבל," אמר זייב שעדיין היה מחופש לסבא ערן, "אני תמיד מפסיד בסטלרס." "היי!" אמר הצייד, "סבא בן סער תמיד חושב שהוא הולך לנצח בסטלרס, אתה בטח זייב אומן התחפושות." "איך ידעת את זה?" שאל זייב. "שמע," אמר הצייד, "אין יותר מדי דמויות בסיפור הזה." "טוב," אמר זייב, "אני פשוט יאלץ לאכול אותך." "זה מה שאתה חושב," אמר הצייד והתעטש רובה קשת בעל שלושים ושבע חצים, "אסטה לה-ויסטה, בייבי." הצייד לחץ על ההדקים הרבים אך זייב התחמק מהחצים השורקים בביצועי אקרובטיקה מדהימים. "פספסת אותי עם כל החצים ובכלל עמדתי במקום." אמר זייב. "כן," אמר הצייד, "אבל אתה חייב לשאול את עצמך, האם יריתי שלושים ושישה חצים או שלושים ושבעה? אתה מרגיש בר מזל, פרחח?" הצייד חייך חצי חיוך. זייב הסתובב לברוח, הצייד ירה את החץ האחרון. "איי..." "מה, בלי הרדמה?" צרח זייב. הוא היה קשור לשולחן המטבח והצייד עמד מעליו עם סכין קצבים גדול, "אני אדווח עליך ל'בצלם'!" "שתוק, אני מוציא החוצה את סבא ערן ואת מורגן." אמר הצייד ופתח את בטנו של זייב. "איי." מורגן יצאה החוצה ראשונה, "אני חייבת מקלחת." היא אמרה ועזרה לסבא בן סער לצאת החוצה. "היי," אמר זייב, "זה לגמרי לא ריאליסטי. הוא היה לי בתוך הבטן כמעט שעה, איך הוא לא התחיל להתעכל?" "זה סיפור במוד"מ." אמר סבא בן-סער. "איך לא פחדת מזייב?" שאלה מורגן את הצייד. "מה, הוא בכלל לא פונקציה." הוא ענה. התעוררתי שטוף זיעה בלילה. "אני חייב לחזור לאכול סטייקים לפני השינה. או אולי זה כי לא שתיתי מספיק יין?" אמרתי לחלל האוויר. פתאום הסלולארי צלצל. "ערן, זה אבי." "מה אתה רוצה ממני בשלוש לפנות בוקר." "מחר מעלים עיתון ולא כתבנו מורגן." "כל הבאסה, אני ישן." הגדרתי לאבי את כל פילוסופיית החיים שלי. "דווקא יש לי רעיון מדליק על מורגן וכיפה אדומה." ענה אבי. התעוררתי שטוף זיעה בלילה ונעצתי מבט בקיר מולי. הייתה לי הברקה של פעם בחיים. "שירי, חשבתי על משהו," הערתי את אישתי הישנה. "ערן זה רעיון רע." אמרה שירי, "תחזור לישון." "אה, טוב." אמרתי והסתובבתי לצד השני.