מסיבת שדים

 

אז ככה התחיל היום

מורגן התעוררה בבוקר. מוקדם. לא רק מוקדם בשביל מורגן, שזה בערך עשר וחצי, אלא מוקדם אפילו בשביל מי שאינן מכשפות בנות אלף ומשהו. שש וארבעים. היא התיישבה במיטה שלה על הסדין השחור וזרקה מעצמה את השמיכה השחורה. שיערה השחור היה פזור וכותונת הלילה השחורה שלה מקומטת. היא גיששה ברגליה, עליהן היו גרובות גרביה השחורות, על פני השטיח השחור עד שמצאה את נעלי הבית הוורודות שלה ונעלה אותן.

"מה העיר אותי?" שאלה מורגן את היקום.

מהמטבח נשמע רעש של צלחות נשברות, מוזיקה רועשת, משרוקיות ומסור חשמלי.

"אה, זה." הסבירה מורגן ליקום. היא קמה והלכה למטבח שאורות צבעוניים ובוהקים, כך היא גילתה, זהרו ממנו בעוז.

מורגן נכנסה למטבח בעודה משפשפת את עיניה ומפהקת. "מה אתם עושים?" היא שאלה בקול עייף.

עשרות שדים כתומים וקטנים, בגובה של כ-20 סנטימטרים, קפאו במקומם. רובם היו ערומים למחצה, צבועים בצבעים נוצצים, משרוקיות בפיהם ומקלות זוהרים בידיהם. אחד מהם עמד מאחורי עמדת DJ קטנה ואחד נוסף ניסר ערכת זיקוקי דינור.

השדים בהו במורגן, מורגן בהתה בשדים.

את הדממה הפר שדון כתום נוסף שיצא מארון הצלחות של מורגן בצעקות "יאללה מסיבה!" וזרק צלחות על הרצפה ברעש. הוא עצר, בהה בשדים הקפואים, במורגן, בצלחות של הרצפה, שוב במורגן ואמר "אה… זה לא הייתי אני?"

"אני ישנתי!" צעקה מורגן על השד שיצא מהארון, "מה פתאום כל הרעש הזה? מי אמר שאתם יכולים לעשות מסיבה מחוץ לכיור?"

"כי יש לי יומולדת." אמר שד אחד מהרוקדים בקול חלוש.

"אחרון?" שאלה מורגן בכעס.

לפני שהשד הספיק לענות צחק פעמון הדלת של מורגן. פעמון הדלת של מורגן צוחק צחוק שונה לכל סוג של מבקר. כששליח מהסופר מגיע, הוא צוחק צחוק מתגלגל. כשמכשפה אחרת מגיעה לביקור הוא צוחק צחוק מנומס. הפעם הוא צחק בצחוק מרושע וארוך.

מורגן הסתכלה בשעון שעל הקיר במטבח, שניסה להסתיר את המספרים שלו כדי לא לעצבן אותה. "מה ערן עושה פה כל כך מוקדם?" היא שאלה והלכה לפתוח את הדלת. הדלת של מורגן נעולה על ידי כשמונים מנעולים ובריחים, חלק מהם סוגרים את הדלת דרך מימדים שמורגן קיפלה והדביקה לדלת עם נייר דבק במיוחד בשבילם. לכן, כבר לפני כמה וכמה שנים, מורגן הפסיקה לפתוח את הדלת שלה ובמקום זאת היא מתקעתקת את מי שעומד מחוץ לדלת פנימה אל הדירה. אבי פעם טען שלדעתו היא פשוט לא זוכרת איך לפתוח את כל המנעולים ואז הוא בילה שעתיים בהברקתם.

"היי מורגן!" בירכתי אותה לשלום. "וואו, נראה שממש הרגע קמת. הקדמנו?"

"מורגן!!!" צעקו אביב ואלמה וקפצו עליה, "תעשי קסם!" צעקה אביב. "תעשי פיות!" צעקה אלמה. "תעשי קפה!" צעקתי אני, כי מה, כולם צעקו, למה שאני לא?

מורגן נתנה כיף לכל אחת מהצאצאיות הקטנות, הוציאה מהאף של אביב פרח ויצרה יש מאין פיה על חוט בשביל אלמה. "מה אתם עושים כאן? בני אדם לא ישנים בשעות כאלו?"

"מה, שש וחצי?" שאלתי בהפתעה, "מה פתאום, אני ער כבר שעתיים."

"למה את לא לבושה ליומולדת?" הוספתי.

"יומולדת?" שאלה מורגן.

"יומולדת של בלאגנוס." אמרה אביב, "הוא בן 603."

"מה, הוא לא הזמין אותך למסיבה?" שאלה אלמה.

מורגן ניערה את ראשה ונקשה באצבעותיה. הכותונת השחורה שלה הפכה לשמלה שחורה, השיער שלה הסתדר מעצמו ונעלי הבית שלנו התחלפו במגפיים שחורים עם עקבים.

"לא," אמרה מורגן, "לא הזמינו אותי ליומולדת האחרון בהחלט של בלאגנוס. חבל, 603 זה גיל ממש צעיר ללכת בו בשביל שד."

"אה-הא." אמרתי, "בכל אופן, הן הוזמנו, אני לא. תעשו חיים. זזתי."

מורגן תפסה בצווארון החולצה שלי כשהסתובבתי ללכת. "לאן אתה חושב שאתה הולך ומשאיר אותי באמצע הלילה עם שתי הבנות שלך ומסיבת שדים?"

"שירי רוצה לנצל את ההזדמנות שהבנות מבלות יום אצלך ולנקות את הבית." הודתי. "היא קנתה מגב חדש והכל."

מורגן חשבה על זה קצת. "נשמע שאתה הולך לסבול מספיק בשביל זה." אמרה, "אני משחררת אותך אל אפלת הלילה."

לאחר שנמלטתי אל הבוקר העולה, מורגן הסתובב אל שתי הבנות. "אוקי, בנות, בואו נלך לגלות למה השדים שלי לא הזמינו אותי למסיבה." אביב בלעה את הפרח ואלמה ירקה זוג כנפיים מהפה. "קודם כל, מייקאובר!" הן אמרו יחד.

מייקאובר

"חשבתי," אמרה מורגן שישבה על כסא מול המראה הרב מימדית בסלון שלה, "חשבתי שאתן רוצות מייקאובר לעצמכן."

"אבל אנחנו באנו מוכנות למסיבה" אמרה אביב שלבשה שמלה זהובה. "אמא הרשתה לנו איפור." אמרה אלמה. "אבל לך אין." היא הוסיפה. אביב לחשה דבר מה על אוזנה של אלמה ושתיהן קפצו עליה והתחילו לאפר אותה. "הדברים שאני עושה בשביל שירי." נאנחה מורגן וסבלה בשקט.

זמן מה לאחר מכן מורגן הביטה במראה ושקלה בדיוק מה להגיד. לקח לה קצת זמן אבל לפני כמה צאצאים שלי היא כבר למדה לא להגיד להם את הדבר הראשון שעולה לה בראש. גם לא את השני או השלישי. הפעם ההיא שים ורומי לא הבינו מה היא מתכוונת והיא הראתה להם ולכן הם ישנו חודש במיטה שלי ושל שירי ואז שירי דיברה איתה על זה - זו היתה הפעם שהיא קלטה את זה סופית.

"זה ממש יפה." היא אמרה. "הצד שלך," היא אמרה לאביב, "עושה שימוש מלבב בכל הגוונים האלו של השחור והאדום, בעיקר סביב העיניים."

"והצד שלך," היא פנתה לאלמה, "מצליח להשתמש יפה בורוד וכתום סביב השפתיים שלי וגם קצת מעל האוזן."

"אני חושבת," היא הוסיפה וקמה על רגליה, "שאפשר עכשיו ללכת לחגוג את היומולדת האחרון של בלאגנוס." היא נתנה יד לשתי הבנות והן צעדו אל המטבח הרועש.

טלפון ראשון

בערך בעשר ורבע הטלפון שלי התחיל לנגן את המארש הקיסרי, שזה הצלצול שלו כשמורגן מתקשרת. גם אם אני מחליף.

"היי מורגן." עניתי, "איך הולך?"

"לא רע." ענתה מורגן, ברקע שמעתי את הבנות הקטנות שלי צורחת עם, על או דרך השדים מהכיור.

"הן מאד נהנו ביומולדת." דיווחה מורגן, "העוגה היתה קצת חריפה מדי בשבילן והייתי צריכה לצנזר לשדים חלק מהמוזיקה, אבל ההפעלה היתה אחלה לגמרי."

"היתה הפעלה?" התפלאתי.

"כן, הן הפעילו את השדים מעולה. הן שמו להם שירים שהן אוהבות ביו-טיוב והרקידו את כולם."

"הבנות שלי אוהבות כרגע את נועה קיריל, ואם אני זוכר נכון השדים שלך בקטע של דנזיג." הערתי.

"זה בסדר, לכולם היו פקקים באוזניים. הן משועממות עכשיו. סיימתם כבר עם הניקיון?" שאלה מורגן.

שכבתי במיטה, המגב שהזכרתי מוקדם יותר היה עוד בשקית ברכב.

"אה… לא. אנחנו עושים את המטבח עכשיו."

מורגן מלמלה משהו לא מובן והוסיפה "טוב, תצלצל אחרי. יש לי דברים לעשות אתה יודע."

"נטפליקס זה לא דברים לעשות." הערתי.

"זה כן כשאתה מזמן את התסריטאי והבמאי לשיחת נזיפה." הסבירה המכשפה המשועממת בעולם וניתקה.

פניתי לשירי ששכבה לצידי, "אנחנו צריכים לנקות, אחרת מורגן תתעצבן עלי."

שירי נחרה חלושות בתגובה.

אפיזודה צפויה אבל עדיין מפתיעה

בחצר האחורית של מורגן, בשמלות שחורות קטנות שמורגן הזמינה מעלי אקספרס ואז השתמשה בקצת אבקת זמן כדי שהמשלוח יצא אליה כבר לפני חודש, עמדו אביב ואלמה לצד מורגן עם מבטים מבולבלים קצת. סביבן עמדו 665 שדים לבושים בחליפות או שמלות שחורות קטנות יותר, כנראה מהארון שמתחת לכיור, רובם בכו חלושות. גם מורגן לבשה שחור, אבל מורגן תמיד לובשת שחור. לצידם היה בור קטן באדמה ולידו ארון קבורה בצבע ארגמן.

אחד השדים, הזקן מהם, ניגש אל הארון ופנה אל הנוכחים. "ארורים נכבדים,"

מורגן כחכחה בגרונה.

"ואורחות מהודרות." הוסיף השדון, "התכנסו כאן על מנת להחזיר את נשמתו של חברנו בלאגנוס אל אדון האופל."

"אני לא באמת מת!" צעק בלאגנוס מתוך הארון.

"חברנו הלך מאיתנו בגיל כל כך צעיר," הוסיף זקן השדים, "ינוקא בן 603."

"אחרי זה אתם מוציאים אותי מכאן, נכון?" שאל הבלאגנוס שבארון.

"ועוד ביום הולדתו," קונן השד הזקן לקול יבבות הנוכחים, "ככה פתאום בהפתעה."

מורגן שבה וכחכחה בגרונה.

"אם כי הזהירו אותו." תיקן השד. "אני מוצא נחמה בכך שאת שעותיו האחרונות העביר במסיבה מצויינת."

"העוגה היתה אחלה." העיר בלאגוס מהארון, "באמת חבל שמתתי לפני שהספקתי לטעום ממנה עוד."

"מורגן?" שאלה אביב, "למה עושים לו הלוויה אם הוא לא מת?"

"יהיה עוגה אחר כך?" שאלה אלמה.

"בטח שהוא מת." ענתה מורגן לאביב, "לא ראית איך הרגתי אותו מקודם עם המטאטא?"

"אבל הוא עוד מדבר." הקשתה אביב.

"ככה זה שדים," הסבירה לה מורגן, "הם לא יודעים מתי להפסיק דברים."

בינתיים השדים החלו להוריד את הארון של בלאנגוס אל תוך האדמה. היו להם חבלים ממש ארוכים בשביל זה. ממש-ממש.

"מתחיל להיות לי חם." צעק בלאגנוס, אבל בקושי שמעו אותו כי הוא כבר היה כמה מאות קילומטרים במעמקי האדמה.

טלפון שני

הטלפון שלי ניגן שוב את המארש הקיסרי.

"אל תענה עכשיו!" אמרה שירי.

"אם אני לא עונה היא פשוט מסתכלת דרך המסך למה אני לא עונה." הזכרתי לה.

"אז תענה כבר!" פקדה זוגתי.

עניתי, "היי מורגן. איך את מבלה עם הילדות?"

"משהו-משהו." היא ענתה, "הלוויות זה תמיד מרגש."

"את לקחת את אביב ואלמה להלוויה?" הופתעתי.

"ברור, של בלאנגוס. ככה הוא רצה ללכת, צעיר וביומולדת שלו."

"הא?" שאלתי.

"בברור, אין סיבה אחרת שתגרום לו לעשות יומולדת רועש במטבח שלי באמצע הלילה. סיימתם כבר לנקות? אני רוצה לראות את העונה האחרונה של הכתר."

"עוד לא יצאה העונה האחרונה של הכתר." אמרתי.

"אז? סיימתם כבר?"

"לא." עניתי, "בוודאות עוד לא סיימנו."

"כמה זמן? זה כבר אחרי 12, מה אתם מנקים שם?"

"את המרפסת." אמרתי, "יש לנו המון לנקות, לא ניקינו ככה כבר די הרבה זמן."

שירי חבטה בי.

"טוב, אני אלך לאכול משהו איתן, אבל תסיימו כבר."

ארוחת צהריים

מורגן כרסמה בהיסח דעת את הכנף שלה. "טעים?" היא שאלה את ארבעת המולוטים.

הסיבה שהיו איתה ארבעה מולוטים היא תוצאה של תקלה בלחש של מורגן. לפני כמה שנים הגדולים, ים ורומי, ביקשו ממורגן לעשות לחש שהם ידעו מתי אני ושירי מזמינים לנו אוכל או הולכים לאכול בחוץ, ושהם יוכלו להופיע שם ולאכול איתנו. זו היתה התגובה שלהם אחרי שאנחנו מצידנו, בניסון לגרור את המתבגרים מחוץ לבית מידי פעם, הכרזו על נוהל "מי שלא בא, לא מקבל משלוח". זה לא עבד, אבל מאז כל פעם שמורגן אוכלת משהו במישור קיום אחר הם צצים לידה ומבקשים גם.

המישור המדובר הפעם היה עשוי ממסדרון ארוך מאד שבשני צידיו חנויות ומסעדות לרוב. מורגן מצאה אותו פעם כשהיא חיפשה את חנות הנעליים הכי גדולה במולטיוורס. השעה כבר היתה לקראת שלוש בצהריים, אבל מורגן הרשתה לצאצאים לחקור את המקום עד שהם גילו שאחרי עשרים דקות של הליכה לכיוון כלשהו במסדרון הם חוזרים למקום ממנו התחילו.

"אז מה יש בחוץ?" שאלה רומי כשהם גילו את זה.

"בטח אין בחוץ או משהו." התפלסף ים, "זה כנראה הכל מקופל סביב עצמו או משהו מימדי כזה."

"אז לאן הולכים המוכרים בלילה?" הקשתה עליו אלמה.

"ומאיפה הם מקבלים אוכל חדש?"

מכיוון שים לא ידע לענות על הקושיות האלו, או על השאלה מאיפה מגיעים כל הקונים למימד המסדרון, אך בעקשנות השמורה לבן 17 טען שזה לא משנה ואין לו שום כוונה לשאול אף אחד, המולוטים חזרו אז למורגן וביקשו את דעתה בעניין.

"זה לא משנה, ואני לא הולכת לשאול אף אחד." אמרה להם המכשפה. "אבל מצאתי איפה לאכול, יש פה מקום חדש עם אוכל פיות."

"ומאיפה המקום החדש צץ?" שאלה אביב בשעה שהארבעה צעדו אחרי מורגן לכיוון דוכן שהפיץ ריח מטוגן והיה עליו שלט גדול של פיה שמוקמה בצורה מעוררת חשד בתוך פיתה.

"אני רוצה קולה." הכריזה רומי.

"אני רוצה לספר לאלמה מה אוכלים כאן!" הכריז ים.

"נאגטס." אמרה אלמה, "וצ'יפס."

טלפון שלישי

המארש הקיסרי התנגן ושירי השליכה ממקום מרבצה על הספה את הטלפון שלי אל עבר המקום בו אני רבצתי על הספה.

"היי מורגן."

"מה שלוש הספרות האחרונות של האשראי שלך?" שאלה מורגן.

"מה אתם קונים???" שאלתי וקפצתי מהמקום.

"סתם, סתם!" נחרה מורגן מצחוק. "הוא באמת נבהל." היא אמרה למישהו מהצד השני של של הקו.

"תגידי לים שזה לא מצחיק בכלל!" אמרתי.

"ים אומר ששירי אמרה שעם ביטוח החיים שלך אתה שווה יותר כסף מת מאשר חי." דיווחה המכשפה.

שמתי יד על הטלפון, כי אני זקן וככה אני חושב שאני עושה שלא ישמעו אותי בצד השני כמו שהיו עושים פעם בטלפונים של המאה הקודמת, ושאלתי את שירי אם היא אמרה ככה לבכורנו.

"כן, היה לנו דיון על כמה זה מסוכן לנסות לעשות לך התקף לב."

"תגידי לים שהוא לא כתוב בצוואה שלי בכל מקרה." אמרתי למורגן. "אני משאיר הכל לעמותה למשחקי תפקידים בישראל בתנאי שישתמשו בכסף לבנות גשר מעל אגם הקולה."

"שירי כתבה לך את הצוואה. סיימתם לנקות?"

הסתכלתי על ערמות הבלאגן בבית, אלו שהבטחנו לסדר כשיגמר הסגר הנצחי הזה כי בינתיים אין בשביל מה לסדר ממילא.

"אה… לא. אנחנו עושים את השירותים עכשיו." עניתי. "תביאי את הילדים עוד שעתיים. איי! איי! סליחה, עוד ארבע שעות."

"אני באה עכשיו, תסתדרו".

סימנתי לשירי שהחופשה המאולתרת שלנו עומדת לפוג לא משנה מה אני אגיד למורגן.

"טוב, שיביאו טייק אווי." אמרה שירי.

סוף טוב הכל טוב

"טלויזיה!" צרחו הקטנות שלו ושעטו אל הסלון כדי להמשיך את הויכוח הנצחי בדבר מה הן רואות עכשיו.

"קחי." נתנה רומי לשירי שקית עם ריח מטוגן, "זה כמו קלאמרי אבל זה לא מתמנון."

"ממה זה?" שאלה שירי.

רומי הראתה לה תמונה בטלפון, שירי החזירה את השקית למורגן.

"מה איתי? מה איתי?" שאלתי.

"הבאתי לך פיה." אמר תוהו, "אבל בדרך אביב אמרה שהיא לא מאמינה בפיות, אז היא מתה."

מורגן הביטה בבית מסביב. "זה ניקיתם? הבית נראה עוד יותר מבולגן מבדרך כלל? מה עשיתם כל היום."

שירי פתחה את הפה לענות לה.

"אאאאאאאאאה!" זעקו ים ורומי יחד, שמו את הידיים על האוזניים ונמלטו לחדרים שלהם.

"מה?" שאלה המכשפה.