יום הולדת שמח

מאת: ערן בן-סער

 

מאחורי הקלעים של אולם הופעות כלשהו באמריקה

דלת חדרון ההלבשה נפתחה ודוויד נכנס פנימה, מזיע ומותש. "עוד הופעה טובה" מלמל לעצמו, תפס מגבת זרוקה, והחל מנגב את שיערו. כסא האיפור שלו הסתובב אליו, והבחור צעיר, המחוייך, והחמוש במשהו עם הרבה יותר מדי קנים, שישב בו אמר "שלום לך, מר קוק."

27 שעות קודם לכן, קניון כלשהו באמצע ישראל

"אני לא יודע," אמרתי, "יש לכם משהו הרבה יותר טוב בחצי מחיר בערך?"

"בדרך כלל," אמרה שגיב, "דברים יותר טובים עולים יותר ולא פחות".

"תשמעי, שגיב, אני בטוח שתוכלי לעזור לי למצוא משהו פחות צעקני במחיר פחות מחמש ספרתי".

"לא קוראים לי שגיב," אמרה שגיב בנימת יאוש, "זה התג של הבחור השני שעובד פה. התבלבלנו בתגים. הסברתי לך את זה כבר."

"תקשיבי, שגיב" אמרתי, "מה שקורה בינך לבין עובד אחר, שיכול או לא יכול להיות רק בדמיון שלך, הוא באמת לא ענייני. אני רק רוצה צמיד ליום הולדת של אישתי."

"בדקת בחנויות אחרות?"

"כן, זאת הכי טובה."

"יש אחלה מבצע בחנות בצד השני של הקניון."

"זה רחוק, אני כבר כאן."

"אני סוגרת עוד חמש דקות."

"תנעלי אותי בפנים, אני אסתדר."

"אני..."

"שניה, יש לי טלפון." אמרתי.

 

"היי ערן" אמר אבי מהצד השני.

"הי דוקטור, מה קורה?"

"סבבה. תגיד, מה לקנות לשירי ליום הולדת? אני לא רוצה לחזור על הטעות של שנה שעברה."

בשנה שעברה, אבי קנה לשירי לבלב. אולי קנה היא לא המילה המתאימה. אסף מהעבודה הולם יותר את האירוע.

"תשמע, אני יודע שהיא רוצה שרשרת, אבל החברות שלה קונות לה את זה. אולי דיסק נייד חיצוני?" הצעתי.

"אני לא קונה טכנולוגיה לשירי." פסק אבי, "היא תמיד צריכה משהו עם יותר נפח, מהירות או ביצועים."

"משהו אלכוהולי?" הצעתי.

"אישתך גומרת בקבוק דרמבוי ממוצע יותר מהר משאני מסוגל להגיד 'האיש הבא שזז חוטף כדור במפסעה'. אני מעדיף משהו שישמר ליותר זמן." הקשה אבי.

"תראה, שני הדברים שהיא הכי רוצה אתה לא יכול לתת לה."

"ערן!"

"אני מתכוון לקחת את הילדים לאן שהוא כדי שיהיה לה כמה שעות חופש, ולהביא לה את הדיוויד קוק ההוא." אמרתי, "תתבגר!"

"דיוויד מי?" שאל אבי.

"קוק, דיוויד קוק. איזה זמר שזכה באמריקן איידול האחרון. שירי חולה עליו."

למען האמת שירי לא חולה עליו, שירי חיה איתו בסמביוזה ללא ידיעתו. היא ראתה את העונה שלו באמריקן איידול שישים או שבעים אלף פעם, לרוב הסרטונים שלו ביו-טיוב יש בערך שני מליון צפיות, מהם מליון ומשהו של שירי. אני אחסוך ממכם את הכמות המדוייקת של טרה-בייטים של שירים וסרטונים שלו שהיא שומרת על המחשב שלה.

"אין בעיה." אמר אבי, "אני מטפל בהכל."

"כן, כן." אמרתי. "שמענו עליך."

ניתקתי את השיחה והפנתי את תשומת ליבי חזרה את שגיב. "מה יש לך מאחורי הדלפק?" שאלתי.

"אקדח"

"משובץ יהלומים?"

איפשהו באמריקה, כמה שעות אחרי השיחה הקודמת, אבל עדיין לפני הפסקה הראשונה

"קוק," אמר אבי, "דיוויק קוק."

"באמת, אתה קורה לזה חטיפה באיומים?" אמר סיימון, "אין פה טיפת מקוריות. החליפה שלך צועקת ג'יימס בונד, האקדח שלך נראה כמו מסרט מצוייר של באגס באני, ולקשור אולי לכסא ברזל בתוך מרתף מואר בקושי זה כל כך קלישאה שאני מתפלא שיש לך אומץ לעשות את זה בשלב הזה של התחרות."

"מה?"

"נקודת האור היחידה כאן היא הדרך המדהימה בה חטפת אותי לאור היום באמצע האמבטיה שלי. רגע אחד אני שר עם הברווז הצהוב ובשני אני קשור מכף רגל ועד ראש. שוטף, חלק, ללא הפסקה. באמת, אם תיישם כזו יכולת בכל שאר ההופעה שלך אתה מסוגל להגיע לגמר הגדול."

"אה-הא. קוק, דיוויד קוק. איפה הוא מר קאוול?"

"מי אתה בכלל?" שאל סיימון, שכל העדויות מראות שעדיין היה מטושטש מחטיפת הבזק שלו.

"הדוקטור." אמר אבי.

"דוקטור מי?"

"לא!" שאג אבי בזעם, "לא הוא! אני הדוקטור! אני!"

"יופי!" אמר סיימון, "זה רגש, זה אמיתי, זה..."

"שקט!" פקד אבי. "אתה רוצה להיות קשוח? אין בעיה. תרשה לי להציג בפניך את הסוכנת שמונה ותשע." הוא לחץ על כפתור מאחורי אוזנו וארון תחמושת הופיע יש מאין מאחוריו.

 

כשדלת הארון נפתחה תשומת ליבו של סיימון היתה מופנית לילדה הקטנה שפסעה החוצה בחיוך גדול וחולצה כתומה עם ציור של עכבר שמח. אם במקום זאת הוא היה מביט אל תוך הארון הוא היה מופתע לגלות שבתוכו יש חדר גדול, הרבה יותר גדול מכפי שנראה שארון קטן כזה יכול להכיל, ובקצהו השני קשור בחור בריטי דק, גבוה וחסר הכרה.

 

הילדה הקטנה פסעה קדימה, "שלום." היא אמרה מבעד למוצץ סגול ונופפה בידה לסימון הקשור.

"מה אתה מתכוון לעשות לי עם הילדה הזו?" שאל סיימון בחשש אמיתי.

"סיימון," אמר אבי, "תכיר את סוכנת שמונה ותשע. היא רק בת שנתיים וחצי, וכבר בגילה הצעיר היא אימת העולם החופשי."

בינתיים סוכנת שמונה ותשעה הניחה תיק גן ורוד על הרצפה ושלפה ממנו מיקרופון נייד.

"לא!" זעק סיימון, "אני לא שופט בתוכניות ילדים!"

אבי חייך את החיוך המאושר שלו, סוכנת שמונה ותשע ירקה את המוצץ הסגול בקשת, הרימה את המקרופון והחלה לפזם:

"במיטה אחת לא כל כך גדולה ארבעה שובבים טרללללה."

"לא!" יבב סיימון, "לא פרפר נחמד!"

"אמר הקטן: 'בואו נתגלגל ומי שנופל נופל'". המשיכה סוכנת שמונה ותשע, ספק שרה לעצמה ספק שרה לסיימון.

"וגיל גיל גול וגיל גיל גל... והופ! שובב אחד נפל."

אבי צחק, סיימון בכה, שמונה ותשע העלתה הילוך.

ובנתיים ברצף האירועים השני...

"אין דבר כזה!" התעקשה שגיב, "אי אפשר לשבץ יהלומים על דיסק און-קי נייד."

"טוב," אמרתי, "אני בחור הגיוני, אפשר לשבץ יהלומים על נגן MP3?"

"זאת חנות תכשיטים, מוכרים כאן תכשיטים מוכנים. אם אתה רוצה לשבץ יהלומים אתה צריך צורף."

"שגיב, שגיב, שגיב..." אמרתי.

"אני לא שגיב!"

"את חייבת ללכת לקראתי כאן. יש לכם מגוון עלוב למדי של שלוש מאות וחמישה עשר צמידים, רובם ככולם מכוערים יתר על המידה או יקרים יתר על המידה. את לא יכולה לתת לי לצאת מכאן בידיים ריקות."

"תרגיש חופשי." העירה שגיב.

"או שתמכרי לי את הצמיד ההוא שאהבתי במחיר סביר, או שנעבור לעגילים. יש לך עגילים?"

"לא! אין עגילים! בחנות בקצה השני של הקניון יש המון עגילים! לך לשם! תגיד ששלחתי אותך!"

"מה זה?" שאלתי והרמתי עגיל מאחת התצוגות."

"אין שופט שירשיע אותי." מלמלה שגיב לעצמה וחשבה על האקדח.

עוד קצת קדימה ברצף האירועים

"זהו," אמר רנדי לפאולה, "אין מצב שהוא משתחרר מזה."

פאולה הורידה את שקית הקרח שהיא הצמידה לראשה, "טוב מאד! עכשיו תן לי לתפוס אותו."

"רגע, רגע." אמר רנדי, "תני לי להעיר אותו. אני חייב לדעת למה הוא התפרץ דרך חלון אולפן החזרות וניסה להתקיף אותנו. אם לא הייתי מומחה בקרבות רחוב זה היה עלול להגמר רע."

"זה נורא פשוט." אמר אבי, שהיה מודבק בדבק מגע לעמוד תאורה שבור, "זו היתה הסחה."

שני המנחים חשבו על זה קצת. "זה לא ממש עבד." אמרה פאולה.

"כן," אמר רנדי, "שמנו לב אליך בעיקר משום שפרצת דרך החלון. אם היית רוצה שלא נשים לב אליך היית צריך לשבור את החלון, אבל להכנס דרך הדלת. כל ההופעה שלך היתה בינונית ומטה, מבחינתי אתה לא עובר לשלב הבא."

"אני דווקא חייבת למחוא כפיים." אמרה פאולה, ומחאה כף לשקית קרח, "צריך לדעת לתת קרדיט לא רק על הביצוע הסופי אלא גם על הכוונה, ההכנות והדרמה. בכל אופן, למרות שרנדי תפס אותך בסיבוב, הצלחת לתת לי מכה לא נורמאלית והוכחת מעבר לכל ספק שאתה ראוי לצ'אנס נוסף."

אבי העביר את מבטו מרנדי לפאולה וחזרה. "ואני חשבתי שסיימון היה קצת תלוש מהמציאות." הוא מלמל לעצמו. "הסחה, טמבלים, כדי שלא תראו שבשעה שאני פורץ פנימה דרך החלון סוכן כתום שניים מתגנב מתחת לקרשים של הבמה, בין הכבלים החשמליים והעכברושים אוכלי האדם ופורץ בהפתעה מוחלטת מאחוריכם."

רנדי ופאולה הסתכלו אחורה, אבי ניסה להשען ימינה על מנת לראות יותר טוב. "כתום שניים?" הוא שאל, "איפה אתה?"

"שניה!" נשמע קול דק וחלש מתחת לבמה.

"סוכן כתום שניים, בוא הנה מייד!"

"רק עד סוף הפרק!" צעק סוכן כתום שניים ממיקומו הלא ברור מתחת לבמה.

"זה ילד?" שאל רנדי.

"זה סוכן כתום שניים." הבהיר אבי, "אחד מהאנשים הכי מסוכנים עלי אדמות מתחת לגיל שש."

"סוכן כתום שניים!" המשיך אבי בקול רם יותר, "אני סופר עד שלוש!"

"רגעעעע!!" צעק כתום שניים, "יש אנימליה!"

"אחת..." ספר אבי.

"שניים..." המשיכה פאולה, שתמיד הלכה עם הזרם.

"טוב! טוב! אני בא!"

 

רצפת העץ של הבמה התפוצצה מעלה וסוכן כתום שניים צעד החוצה לבוש במדי הקרב שלו.

"איזה חמוווווווד!" אמרה פאולה. סוכן כתום שניים היה לבוש במכנסי סייפדרמן, חולצת ספיידרמן, נעלי ספיידרמן, כובע ספיידרמן ומעיל בטמן, ייתכן שלמען הגיוון.

"בלי נשיקות!" איים כתום שניים.

"אני נשאר בדעתי, אתה לא עובר לשלב הבא." אמר רנדי, "אם כבר היית צריך שהוא יהיה ההסחה ואתה תתפרץ פנימה בהפתעה, תרסס את החדר בכדורים ותקשור אותנו לעמוד התאורה."

"זה בדיוק מה שקרה." אמר סוכן כתום שניים.

"מה קרה?" שאל רנדי.

"אני הייתי ההסחה ואבי פרץ פנימה, ירה בהכל והדביק את שניכם לעמוד." אמר סוכן כתום שניים בהסח דעת.

"על מה אתה מדבר." אמרה פאולה. "ולמה אני דבוקה לעמוד?"

רנדי הביט באבי שעמד מולו וטען מחדש את אחת המחסניות שלו.

"רגע!" הוא אמר, "לפני רגע אנחנו עמדנו שם ואתה היית דבוק לעמוד."

"כן." אמר אבי, "אבל סוכן כתום שניים מחזיק בשניים מכוחות העל המסוכנים ביותר ביקום. אחד מהם הוא היכולת לשנות את ההיסטוריה כרצונו."

"אל תקשקש בשכל." אמר רנדי.

"יש לך הסבר אחר?" שאל אבי. "בכל אופן זה תורשתי, מאבא שלו."

"מה הכוח השני?" שאלה פאולה בסקרנות.

"הוא מסוגל לעצבן את אמא שלו בתוך פחות משלוש שניות." אמר אבי. "ועכשיו לענייננו, איפה אני יכול למצוא זמר בשם דיוויד קוק?".

"את מי?" שאלה פאולה.

חזרה בארץ, במקביל לפסקה הראשונה

"אין לי כוח יותר!" אמרה שגיב, "קח מה שתרצה. רק לך! לך מכאן!"

"את מעליבה אותי, שגיב." אמרתי, "אני לא איזה גנב, ובכנות חשבתי שהתקדמנו מעבר לזה במערכת היחסים שלנו."

"לא קוראים לי שגיב." מלמלה שגיב ששכבה על הרצפה בשלולית של דמעות.

"אני חושב שאני אקח את הצמיד היפה הזה שראיתי בהתחלה, השארתי כסף על הדלפק." אמרתי.

שגיב לא הגיבה, משכתי בכתפי והמשכתי הלאה, "בכל מקרה תודה רבה. מילאתי כאן שאלון שביעות רצון הלקוח וציינתי ששגיב היא המוכרת הכי טובה והכי אדיבה בקניון."

"דנה!" התפרצה שגיב, "קוראים לי דנה! דנה, דנה, דנה, דאאאאאאאאאנננננאאאאאאאאאאה!!!!"

הבטתי בה היטב, "באמת, שגיב, למה לצעוק?"

בבית שלנו, ולמען הסר ספק אחרי כל האירועים כאן – כולל הפסקה הראשונה

"מזל טוב!" איחל אבי לשירי שפתחה את הדלת. הסוכנים כתום שניים ושמונה ותשע פרצו פנימה והסתערו על החטיפים.

"היי, אבי." אמרה שירי, "תראה איזה צמיד ערן קנה לי."

אבי שלף זכוכית מגדלת ובחן את הצמיד בעין מקצועית. "לא רע, ממתי ערן שודד בנקים?"

"דווקא היה במבצע." אמרתי בקול מהסלון, "יש בקניון מוכרת נחמדה מאד בשם שגיב, אם אתה צריך מתנה למישהי, תלך אליה ותגיד שאני שלחתי אותך."

"אני מוותר." אמר אבי, "בכל מקרה – הנה, תהני!" הוא הגיש לשירי קופסא צרה וארוכה. שירי קרעה את נייר העטיפה, פתחה את הקופסא ונעצמה מבט במקלון האוזניים הארוך ששלפה משם. "מה זה?" היא שאלה.

"אה-הא!" אמר אבי, מרוצה מעצמו עד השמיים, "זוהי דגימת רוק אמיתית של דיוויד קוק. רק לפני כמה שעות זה היה בפה שלו! אם תמהרי תוכלי לשכפל לך כמה דיוויד קוקים שאת רק רוצה מזה!"

"אה... תודה." אמרה שירי בנימוס, "זה נורא נחמד."

"מה נחמד?" שאל אבי, "את יודעת מה עבר על אנשים כדי שאני אשיג את זה?"

"כן, אבל מורגן..." התחילה שירי להסביר.

"אה! זה הוא!" זעק דיוויד קוק שיצא מהמטבח עם מגש מלא סושי.

"אתם מכירים?" שאלה מורגן שעמדה מאחוריו עם הקולה.