צא מהמסגרת טל גוטמן משחקי תפקידים לא חייבים להיות מוגבלים. נקודה. יש כמה נקודת מפתח שכולנו כל כך התרגלנו אליהם, עד שאנו רואים אותן כחלק אינטגרלי ממשחקי תפקידים. אם בהתחלה (בהתחלה - לפני כמה שנים טובות) היינו רגילים לחשוב שפנטזיה היא הסביבה האולטימטיבית והיחידה שבה אפשר לשחק משחקי תפקידים, באו שיטות כמו מרוצללים, והפכו פופולאריות. שלא לדבר על היציאה מחממת ה-AD&D הישן והטוב. אין ספק שחלק ניכר מתפיסת המשחק שלנו השתנתה בשנים האחרונות, אבל יש כמה מוסכמות שרוב האנשים עדיין תקועים בהן. כמו קוביות. רוב השיטות (רוב, אני מדגיש - רוב. לא כולן) משתמשות בקוביות כדי לקבוע מהלכים קריטיים במשחק. ובשביל רוב השחקנים זה נראה טבעי - הרי כולנו התחלנו מכאלה משחקים. רוב השחקנים גם מתעקשים לשחק בשיטה מוגדרת, עם חוקים מוגדרים ולפעמים מגבילים, ומעל הכל - ברוב המשחקים יצירת הסיפור הכללי הוא עדיין עבודה של ה-GM. לא, זו לא עוד כתבה של הטפות מוסר על איכות המשחק הגרוע שלך ושל חבורתך, ואיך חייכם ישתפרו באופן פלאי אם ה-GM שלכם יספר בדיוק מה הטקסטורה של הרקמה הרירית שכרגע אכלה לאדם שמולכם את המוח. בתאבון. השינוי הוא ממשחק תפקידים (שבו כל אחד משחק דמות, ומטרתו העיקרית היא לבנות ולקדם את הדמות) למשחקי סיפור. משחקי סיפור (storytelling) הם בדיוק מה שהם נשמעים - משחק שבו המטרה היא באמת לספר סיפור טוב. גם אם הדמות שלך מתה (הרי לא חסרים סיפורים קלאסיים שמכילים מוות של דמות אחת או יותר). השחקנים, ולא רק ה-GM, מספרים זה לזה סיפור - וזה קשה. גם המספר (המונח של משחקי storytelling לGM) צריך להשקיע יותר מסתם שלד כללי של העלילה. המטרה היא לבנות עלילה מפותחת, שבאמת תתאים לספר. המשחקים של חברת white wolf הם כאלה. או לפחות שואפים להיות. לא כולם אוהבים את סגנון המשחק הזה ולמען האמת הוא בכלל לא מתאים לכולם. יש משחקים שבהם שחקנים (גם מנוסים ביותר) לא רוצים לחשוב ולנסח בצורה סיפורית כל פעולה של הדמות שלהם, שחקנים שמאוד נהנים מהיכולת לבקש מה-GM שלהם לעשות fast forward כשהם נמצאים באיזשהו מצב שהם לא בדיוק יודעים מה לעשות בו, ובכך להביא אותם לרגע קריטי יותר בעלילה. במשחקי סיפור תיאור הדמות צריך להיות מושלם. אתה צריך לדעת איך היא מדברת, מגיבה למצבים - תכנון הרבה יותר מפורט של תכונות האופי שלה, ולאוו דווקא התכונות הפיזיות שלה. אם עשינו את שינוי התפיסה והתמקדנו בסיפור, אפשר להמשיך הלאה ולהשליך את השיטה. הרבה פעמים מתחשק להחליף אווירת משחק. אבל לא תמיד יש שיטה שמתאימה לרצונות שלכם. מכאן נובע - זרקו את השיטה. כולכם שחקנים אינטיליגנטים, ולרובכם יש ידע לא קטן בספרי פנטזיה/מדע-בדיוני ובשיטות משחק. אתם יודעים איך דברים אמורים להתרחש, איזה דברים אמורים להצליח ואיזה לא ואיזה, כשיצליחו יתרמו לסיפור ואילו לא - אז למה לשחק עם הסטטיסטיקות וכל שאר הדברים שמפריעים למשחק לזרום? פשוט לכו עם זה. אפשר להשקיע הרבה יותר בסיפור כשמוותרים על ה"כללים". נכון. בהתחלה זה מוזר. יש הרגשה של "משחקים בכאילו" אבל בסך הכל - זה מה שאנחנו עושים כשאנחנו משחקים, לא? ההצגה חייבת להימשך. אין ספק שממשחקים שבהם משתפים פעולה, וכל שחקן מספר את החלק שלו צומחים סיפורים מופלאים. אבל ישנה דרך אחרת לספר סיפור - דרך שבו רק אדם אחד מספר אותו, אבל כולם משתתפים בו. הצגה. שימו לב שככל שאנו מתקדמים עם הרעיונות, אנחנו פולשים יותר ויותר לתחום התיאטרון. אל תתנו לזה להטריד אתכם, משחקי תפקידים אינם נחלתנו הבלעדית. לאורך ההיסטוריה אנשים השתמשו בהם, והם כלים סטנדרטיים בתיאטרון ובפסיכולוגיה. נסו לדמיין לעצמכם משחק אפשרי: בית גדול ועשיר, אי שם בערבות סביון. קסט של דמויות שלקוחות מתוך מיטב הקלישאות של אגתה קריסטי (הבאטלר, הקשיש-העשיר-הנוטה למות, הפאם-פטאל וכו') מתכנסות לארוחת ערב ובילוי משותף של סוף השבוע. בין הדמויות לא חסרות תככים ואינטריגות, שקצה הקרחון שלהם מופגן בשיחת הטרקלין של לפני הארוחה. הארוחה מוגשת על ידי שני המשרתים הנאמנים, ובמהלכה מודיע הזקן שממונו הרב יחולק, עם מותו, שווה בשווה בין כל הנוכחים בחדר. משמעות הדבר, למי שחושי המניע שלו לא מחודדים מספיק, היא שאם מישהו מת לפני הזקן, הכסף מתחלק על פחות אנשים. במהלך הארוחה מופגנים לא מעט מתחים בין הדמויות, ולאחר שהיא מסתיימת האורחים פורשים לחדריהם. תוך חצי שעה נשמעת צרחה ומתגלית הגופה הראשונה. יש רוצח שמסתובב בבית. ומטרת כל הדמויות (כי הרי זה משחק תפקידים) היא לגלות אותו. אמרתי כל הדמויות? כולן מלבד אחת, כמובן. הרוצח. מטרתו של הרוצח היא להמשיך לרצוח ולנסות להפליל אחרים תוך שהוא "מנסה לפענח את הרצח". עכשיו מה אם הייתם יכולים להרים דבר כזה? עם כל התלבושות, הבית, האוכל, המבטאים - כל המניירות של הדמויות? הייתם צריכים קבוצה של שחקנים מעולים שיכול לאלתר כמות עצומה של דיאלוגים (ולא להסתפק ב"אני אומר לו שייקח את השוחד"), ומעל הכל - שלד חזק של תסריט טוב שיהיה גמיש מספיק כדי שיהיה אפשר ליישם אותו על סוג משחק שכזה, ומעניין מספיק כדי שיעניין את השחקנים (תזכרו שמדובר פה בלפחות שעות משחק). העלילה במשחק היא קלאסית, ולא מתיימרת אפילו למקוריות. מה שמעניין כאן הוא האינטראקציה בין הדמויות. כל שחקן מכיר את הדמות שלו - אופי, רקע, קשרים עם דמויות אחרות. הוא יודע סדרה של מקומות שהוא צריך להיות בהם בזמנים נתונים, אבל הוא לא תמיד יודע למה. הוא יודע שלנושאים מסוימים הוא חייב להגיב בצורה מסוימת, וחלק קטן מהדברים שהוא אומר הם תסריט קבוע - לרוב בסצינות מוגדרות מראש (כמו בארוחת הערב). אבל כל שחקן יודע את כל זה רק לגבי הדמות שלו. כך כשהדמויות מדברות, זו הפעם הראשונה שבה שהדמויות שומעות את הדיאלוג השלם, ולא רק את החלק שלהן. ויש את הבמאי-תסריטאי. הוא מסתובב בשטח המשחק, מריץ את העלילה כשהיא נתקעת, מפזר פה ושם רמזים (אמיתיים או לא) ודואג שהמשחק ילך חלק. נשמע מגניב, נכון? חבל שסביבת המשחק כל כך קשה לארגון (הבית כאן הוא בעייתי. לכל השאר אפשר לדאוג). בכל מקרה, אני מקווה שאולי בעתיד עוד יצא לי לשחק בדבר כזה. אם מישהו מהקוראים רוצה לארגן - נא ליצור קשר. ואם נחשוב צעד אחד קדימה? אז אתם יושבים כמה חברה בבית ביום שישי, ובא לכם לשחק משחק תפקידים. חשבתם פעם לשחק את עצמכם? תחשבו על זה - קבוצה של חברים טובים, שמכירה אחד את השני טוב. מה דעתכם, במקום האמת או חובה המסורתי, שכל אחד ממכם ינסה לשחק את התפקיד של מישהו אחר מהחבורה באותו ערב. אפשר שמי-משחק-את-מי יהיה גלוי, ואפשר לנסות לתת לשאר לנחש - אבל לא זו מטרת המשחק. מטרת המשחק היא לראות עד כמה אתם מסוגלים לחקות טוב את האדם - את כל המניירות הקטנות שלו, סגנון הדיבור וההתנהגות. חשוב לדעת שהמשחק הזה, פשוט עד כמה שהוא נשמע, יכול להיות מסובך מאוד - לא כל כך בגלל החיקויים עצמם, אלא בגלל התגובה של המחוקה. לא תמיד נעים לראות איך אנשים אחרים באמת תופסים אותך. יש בזה סוג מסוים של עירום. אבל זה בהחלט יכול להיות שווה את זה. והרי האם לא לשם זה אנחנו משחקים? לראות איך יהיה מדי פעם להיכנס לראש של דמות אחרת? לסיכום, ניתן להביט על משחקי התפקידים מזווית קצת אחרת, לעשות דברים פשוטים כמו להעיף את השיטה או להעיף את הקוביות או לעשות דברים מטורפים כמו לשלב תיאטרון במשחק שלנו, אבל להמשיך וליהנות מהמשחק שגם אם נדמה לנו שכבר מיצנו את כולו, מלמד אותנו מחדש שלמשחק הזה אין גבולות.