|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
||
|
|
גלדיאטורים
– האמת מאחורי האגדה מאת: אמיר
איתן וזיו קיטרו 264 לפנה"ס, מרקוס ודימיוס ברוטוס
קוברים את אביהם ולזכרו ולמען פיאור שמו מעלים מופע קרבות בו נלחמו שלושה זוגות
לוחמים על חייהם. את הלוחמים הקיף קהל רומאי שהיה אורח בהלוויה. זו הייתה יריית
הפתיחה לאירוע שלא היה כמותו לאורך כל ההיסטוריה האנושית- הקרבה אנושית למען
בידור. עד כה מות אדם היה מתרחש רק בקרב, רצח או יד המקרה. מעולם לא היה זה דבר
מתוכנן ומקובל. לאחר המופע הראשון החלו רבים
להנציח את שם אביהם במופעים דומים בהם נלחמו עבדים עד המוות, קורבן אנוש לאלי
השאול למען נשמות המתים. ככל שהזמן עבר והצמא לדם גדל כמות המופעים שהועלו גדלה,
כמות הדם, אנשים רבים יותר הגיעו והצורך לשבות את לב הקהל גדל. בגלל גדילה זו
הצורך בסיבה לחגיגות גדלה וכך אנשים החלו להנציח את שמות האם, האח, הדוד,
האחיין, עד לשלב בו האינטרס האישי גדל והחלו הנצחות של אנשים אשר מתו לפני שנים
רבות. עד אז באמפיתאטרונים הועלו
הצגות ומופעי בידור בלבד, מה שלנו נראה לגיטימי לחלוטין. במופעים אלו צפו אלו
אשר זכו לחינוך וידעו לטינית ו/או יוונית (השפות בהם נערכו המופעים) פשוטי העם
לא מצאו עניין במופעים אלו מאחר ולא הבינו את השפה.לאט לאט השתרשו "מופעי
הראווה" בתרבות הרומית והיה זה יוליוס קיסר שהביא את הקרבות אל העם
ולא במקרה. יוליוס הבין את העוצמה והמשיכה בקרבות האלו וידע שעל ידי יצירת
המופעים הוא ימשוך את המובטלים, את ההמון המסוכן והרעב מן הרחובות ואל הזירה
ובכך ימשוך את תשומת ליבם מן הבעיות הקיימות בחייהם, עוני ואבטלה ורעב. מופעי "ההלוויה" (אנו
כותבים זאת בסוגריים שכן כעת היו המופעים מועלים לא רק לזכר המתים אלא גם בימי
חג או כל רגע שנראה היה מתאים לקיסרים או לאצילים אשר אירחו או מימנו את המופע)
הוצגו גם הם באמפיתאטרונים. בכל קבלו מעמד גבוה יותר ולגיטימציה גדולה יותר, כעת
היו המופעים "רשמיים". אגב, באותו זמן השם אמפיתאטרון לא היה קיים,
"ספקטקולה" היה השם שניתן למקומות הללו. מופע שכזה משך המון גדול
מכל שכבות העם, אצילים ישבו לצד איכרים, נשים וגברים צפו יחד, כולם שואגים למראה
הדם הנשפך על הזירה. ככל שהמופעים הפכו לנפוצים יותר היה צורך בקוריוזים כאלו
ואחרים. מופעי הקרבות לא היו הדבר היחיד שהוצג, הבאים אל האמפיתאטרון זכו במופע
גדול ומגוון שכלל: תזמורות, להטוטנים, חיות אקזוטיות שהובאו מרחבי האימפריה
הרומית ושלל לוחמים גדול. לוחמים אלו קבלו את השם גלדיאטורים, פירוש השם
"חרב". אמנם בתחילה הגלדיאטורים היו
עבדים בלבד, שהוצבו בקרבות הראווה על ידי האצילים, שכאמור רצו לפאר ולהלל את שם
קרוביהם המנוחים. לאט לאט הצורך בגלדיאטורים גבר, הקריטריונים להיהפך לאחד
התרבו. אנשים מצאו גלדיאטורים במספר דרכים: בעלי חוב שלא יכלו לשלם את חובותיהם,
עבדים כמובן שהובטח לכם שעל ידי קרבות אלה יזכו בחופש שלהם (ואכן כך היה), שבויי
מלחמה ש"חסו" עליהם והציעו להם את האפשרות להילחם על החופש שלהם. יחד איתם יש שני טיפוסים אחרים
שמצאו עצם בזירה נלחמים על חייהם: אנשים אשר העדיפו להימנע משירות צבאי, אשר
יכול היה להימשך עד 25 שנים, והתנדבו להיות גלדיאטורים- תפקיד בו שירתו עד 5
שנים (אם שרדו). הטיפוס השני והאחרון היו אנשים רגילים לחלוטין שקרצה להם
התהילה, הכסף, הנשים והפופולאריות שבמעמד ויתרו על החופש שלהם, הסטטוס החברתי
הקודם שלהם ולמעשה הפכו ללא יותר מאשר בידור חברתי. "אם אסרב אני נותן עצמי
לעינויים, להלקאות מקל, לכוויות אש ולמוות על ידי החרב". זו השבועה שלקחו על עצמם אלו
אשר בחרו להיות גלדיאטורים ובאמירת מילים אלו נתנו, למעשה, לאחרים את הרשות לעשות
בגופם כל אשר ירצו. נוצר מצב פראדוקסלי בו האנשים הנערצים ביותר על ידי העם,
שזכו בפופולאריות הרבה ביותר, הם אנשים שבעצם מעמדם החברתי היה הנמוך ביותר.
בעצם, רוב רובם היו שבויי מלחמה ועבדים שבאופן חריג כבשו את לב העם ונערצו על
ידיו יותר מאשר הקיסרים, האצילים, אנשי הדת והרוח, והגנרלים בכבודם ובעצמם. מכיוון שמופעי הדם האלה היו כל
כך פופולאריים וכמות האנשים שמילאה את האמפיתיאטרונים הייתה עצומה הגלדיאטורים,
שמבחינה חברתית עדיין נחשבו נמוכים, זכו בהטבות. הטבות אלה כללו שכר- הקרב
הראשון של גלדיאטור זיכה אותו במשכורת הגבוהה פי שלושה ממשכורת שנתית של
פועל- נשים מכל המעמדות – נשים
היו נותנות הרבה בשביל לבלות לילה במחיצתו של גלדיאטור כלשהו. ככל שהזמן עבר
והלוחם זכה בשם גדול יותר משכורתו עלתה, מספר הפעמים בהם היה צריך לסכן את חייו
ולהופיע בפני ההמונים קטן (עד כדי פעם לחמש פעמים בשנה, בלבד), ובסופו של דבר
הגלדיאטור היה זוכה בחופש מידיו של הקיסר עצמו. זאת טעות לחשוב שהיה רק סוג אחד
של גלדיאטור. הצורך בחידוש וגיוון הוביל לכך שהגלדיאטורים לבשו הרבה צורות
והתחלקו לכמה תת קבוצות (תת קבוצות אלו לא נוצרו באופן מלאכותי על ידי דרישה,
אלה פשוט נוצרו מתוך הכרח). קבוצות אלו נקבעו על ידי שיטות קרב, נשק מועדף, רקע
תרבותי, גזע. שתי הקבוצות הראשיות של הלוחמים היו הרטיאריוס ("לוחמי
רשת") והמורמילו ("אנשי דג" על שם צורת הקסדה שלהם). הרטיאריוס היו לוחמים חסרי
שריון, בדרך כלל בעלי שריון כתף בלבד, אשר היו קלים וזריזים ולחמו בעזרת חפצים
קלים כמו סכין או קלשון. לעומתם היו המורמילו לוחמים "כבדים" בעלי
שריון מלא (לא שריון המלא של ימי הביניים) אשר נלחמו בעזרת חרבות, גרזנים, פטישי
קרב וחפצים כבדים אחרים. אלו נקראו "אנשי דג" בגלל הקסדה שחבשו לראשם
שצורתה הייתה כשל ראש דג. כמובן שהיו עוד סוגי לוחמים נוספים, לכל אחד הייחוד
שלו. גלדיאטורים אשר לחמו מעל גבי
סוסים נקראו אקוויטס, לוחמים אלו אחזו בידם חניתות אדירות ומגנים עגולים,
חלקם לחמו כאשר עיניהם מכוסות. הופלומכוס לוחמים ללא שריון אשר השתמשו
בחרבות אדירות ומגנים עצומים אשר דמו לציוד אותו נשאו הלוחמים היוונים. לקווארי
היו לוחמים אשר השתמשו, לרוב, בנשק שוט בלבד והלוחמים אשר לרוב היו האהובים
ביותר על הקהל היו הטרכיאן לחמים אלו השתמשו במגנים עגולים ובחרבות קצרות
או פגיונות בלבד. סוג נוסף של גלדיאטורים היה הביסטריוס אשר היו ציידים
יותר משאר לוחמים והם השתתפו בקרבות כנגד בעלי החיים. בנקודה מסוימת "קרבות
הראווה" היו יותר מאשר קרב בין זוג (אחד או יותר) של לוחמים, הדרישה לגיוון
הביאה את מפיקי המופעים למצב בו הם היו זקוקים לחידושים. לא עוד מאבק עד המוות
בין בני אדם בלבד, חיות הובאו אל האמפיתאטרון, לרוב חיות אקזוטיות אשר אנשים לא
יכלו לראות מחוץ לזירה. קרבות אלו הפכו ל"מגנטי קהל" והחיו מחדש את
המופעים. עם הזמן הפכו המופעים ליותר מקרבות. בזמן חגיגות היו הגלדיאטורים
יוצאים לתהלוכה בעיר כאשר הם לבושים במיטב ציודם (כמובן ללא נשק) ולפניהם תזמורת
וכאשר היו מגיעים לאמפיתאטרון היו מקיפים אותו מספר פעמים ונכנסים פנימה, שם היו
מתחילים קרבות חימום ששולבו במופעי אקרובטיקה. להטוטנים היו מופיעים מחוץ
לאמפיתאטרון ובתוכו. החיות היו מוצגות בתהלוכות כאשר גם איתן ניסו לעשות מופעי
אקרובטיקה. בזמן הקרבות היו "הפתעות" שונות מתווספות לקרב, תוספות כמו
"דלתות סתרים" שנפתחו ומתוכן זינקו אריות, קרבות שהיו
"שיחזור" של קרבות היסטוריים ועוד. אירוע הגלדיאטורים התפרש על גבי
ימים שלמים של חגיגות. המשיכה לחיי הגלדיאטורים הייתה
גדולה כל כך עד כי הקיסר אוגוסטוס היה צריך להוציא חוק המונע מגדולי העם
להשתתף בקרבות, הסנאט הרומי העביר חוק האומר "שנשים תחת גיל 20 וגברים מתחת
לגיל 25, אינם יכולים להציע עצמם לתפקיד גלדיאטור". לפי חוק זה אנו רואים
שגברים לא היו היחידים שלחמו בזירה. בין שנת 64 ועד 200 לספירה גם נשים היו
לוחמות. מופעים אלו היו נדירים ולוו בפרסום רב מראש על מנת להבטיח קהל רב. נשים
אלו הופיעו בגדים חושפניים שבמקרה הטוב הציגו שד חשוף אחד, דבר שעורר נהירה
גדולה עוד יותר של אנשים לזירה. בשנת 200 אסר מרקוס אוריליוס
על השתתפות נשים בקרבות, מרקוס היה בין הקיסרים שמיעט בהופעות, גדולתו הייתה
בהנהגה צבאית אדירה ובחכמתו הרבה, היה זה הוא אשר הגדיל את האימפריה הרומית והוא
היה בין הקיסרים המעטים שהתעניינו בפילוסופיה (למעשה הוא כתב ספר בשם
"הרהורים" במהלך מסעות הכיבוש שלו). נכדו קומודוס, לעומת זאת,
היה בין הקיסרים שלא רק שהגדילו את מספר המופעים הם אף השתתפו בהם. העם היה מריע כאשר ראה את הקיסר
יורד אל הזירה ולוחם כנגד גלדיאטורים אחרים ואך נגד חיות פרא. הקיסר היה זוכה
באהדה גדולה יותר מבני עמו והעלה את קרנו באופן כללי. תופעה זו הופסקה כאשר אחד
הקיסרים מת בזירה. אבל ההופעה חייבת להימשך, תחרויות הגלדיאטורים המשיכו עד שנת
400 לספירה, בקירוב. כמובן שהאמפיתאטרון הידוע ביותר
והגדול מכולם היה הקולוסאום ברומא. אמפיתאטרון זה נבנה בשלבים כאשר בימיו
של יוליוס, אשר כאמור הביא את המופעים לעם, היה זה אמפיתאטרון קטן יחסית, היה זה
וספסיוס אשר בשנת 70 לספירה פקד לבנות את המבנה אשר את הריסותיו אנו
רואים היום. בצורתו המקורית לא היו תאים תת קרקעיים בזירה ומסיבה זו הצליח
יוליוס קיסר ליצור את אחד המופעים היותר גדולים שאי פעם הוצגו. את הזירה עצמה
הציפו מים וספינות נבנו במקום. היה זה מופע קרב ימי אדיר שלא נשכח שנים רבות. בקולוסאום לחמו הגדולים מכולם,
לוחמים אשר שמם נחרט באבן, אשר זכרם לא פג. לשם הובאו הגלדיאטורים אשר אומנו
במחנות המיוחדים אשר הקים יוליוס קיסר. מחנות "ספרטניים" אלו נקראו
"לודי" ובהם ניתן למצוא עד היום, חרוטים בקירות, את השמות של
הלוחמים אשר גדלו שם. היה זה בקולסאום שהוצגו המופעים האדירים ביותר ולשם שאפו
הגלדיאטורים "הנחשבים" להגיע. שם היו יכולים לקבל את חרב העץ מידיו של
הקיסר עצמו ולא רק אציל מקומי. חרב העץ הייתה חרב עליה נחרט שמו של הלוחם תאריך
שחרורו ושם הקיסר אשר שיחרר אותו, מכל רכושו, חרב העץ זכתה למקום של כבוד אצל
גלדיאטור משוחרר. ההשפעה העצומה של המופעים נראית
כאשר אנו מתסכלים מעבר לרומא. בכל מקום באימפריה הרומית נמצאו אמפיתאטרונים שהם
הועלו הקרבות, בהם לחמו אנשים רבים, בהם מצאו את מותם אלו שלא היו טובים מספיק. בפומפיי
קיים אחד האמפיתאטרונים הגדול ביותר. אפמיתאטרון זה היה גדול מספיק על מנת להכיל
20000 איש, כמות אדירה במיוחד לאור העובדה שמספר התושבים בפומפיי הייתה 10000.
על מנת למלא את האמפיתאטרון היה צורך בפרסום רב, פרסום זה היה נהוג ברחבי
האימפריה. כל אמפיתאטרון אשר הציג מופע דאג לשגר איגרות לכל מקום, להביא את
הלוחמים הטובים ביותר, את המופעים האקזוטיים ביותר. מה הייתה ההשפעה של
הגלדיאטורים? כמו כל אירוע בעל חשיבות גם
מופעי הדמים היו נרשמים ברקורד של הקיסרים וכל קיסר ניסה להתעלות על קודמיו-
להציב אתגרים חדשים בפני הלוחמים שלו ולהיות כמה שיותר מקורי. ספורט הדמים הזה
התחיל להתפרס על גבי ימים שלמים בשנה עד מקרה בו קיסר החליט שהוא
"מריץ" 122 יום, רצופים, של חגיגות וכמובן מופעי גלדיאטורים. העלאת
מופע כזה עלתה הרבה כסף ובמונחים של ימינו- מיליוני דולרים. כשאוגוסטוס מת, הוא דאג בצוואה
שירשם שבתקופת כהונתו מתו 10,000 גלדיאטורים- אכן משהו שיש להתפאר בו. למה המופעים האלה היו כל כך
פופולאריים? חשוב להבין שבתקופת רומא העתיקה
חיי האדם היו מלאים ב"מוות", מוות היה בכל מקום. תוחלת החיים של
בן-אדם ממוצע לא הייתה גבוהה, מלחמות רומא גם הן לא הוסיפו. קרבות הגלדיאטורים
היה משהו קרוב לעם. היה בזה דם והיה בזה מוות. הצופה היה מרגיש "הנה, זה
קורה גם למישהו אחר". הגלדיאטורים היו כל כך מוערכים אם כן, כי הם קיבלו על
עצמם חיים מלאי מוות אשר הקהל לא רצה בהם ובעל כורחו חי בהם. בנוסף למופעי הגלדיאטורים היו
גם הוצאות להורג. המוצאים להורג היו פושעים נידונים למוות או נוצרים. הפן
החינוכי שבזה היה שהעם רואה את הצדק נעשה- הרע מוצא מקרבו. הקיסר הוכיח להם על
ידי הוצאות להורג אלה שהוא שומר עליהם והוא מפקח שהצדק יעשה. גם את הוצאות ההורג האלה הפכו
למעניינות ומקוריות, ההריגות היו מבוצעות על ידי חיות, על גבי מכשירים מיוחדים
או בדרכים "מקוריות". הכל כדי לעניין את הקהל. קרבות הגלדיאטורים סחפו
בעקבותיהם גלי מעריצים אשר רצו לקנות מטבעות מיוחדות ששמות לוחמיהם האהובים
חרוטים עליהם (ולפעמים גם בליווי תמונה מסורתית), לוחמים רבים היו לוקחים לעצמם
"כינויים" כמו "מוות", "סופה" "להבות",
שמות אלו גם נלקחו ע"י גלדיאטורים צעירים יותר שהאמינו שבחירת שם של לוחמי
העבר האדירים יביא להם מזל. כינויים אלו הפכו לידועים ונחרטו ע"י ילדים על
קירות בתים והופצו על הכרוזים על מנת למשוך עוד קהל. בובות, גם לא חסרו- הרבה
לפני שג'ורג' לוקאס חשב להוציא את דמויות הסטאר וורס שלו, הרומאים הוציאו דמויות
גלדיאטורים מפורסמים למכירה. המסחור הגיע לרמה כזו שאנשים היו יכולים לקנות
מנורות שמן עליהן מוטבעים ציורים של גלדיאטורים, כלי נשק ולבוש של הלוחמים. אחת ההשפעות היותר חזקות שהייתה
ל"תופעת הגלדיאטורים" על הציבור היא האדישות למוות. במרוצת הזמן, קהל
הצופים ראה כל כך הרבה דם ומוות שהוא נהפך להיות אדיש לתופעה, לחבב אותה ולאהוד
אותה. הקהל פחות התעניין בדם שניגר מפצעי הלוחם ויותר בצורת הלחימה. כך נולדו
גלדיאטורים שהיו נותנים ליריביהם לפצוע אותם על מנת לשעשע את הקהל ולהראות לו עד
כמה הם נותנים מעצמם על מנת לבדר את הקהל. גלדיאטור כזה מקבל את חיבת הקהל וגם
אם היה מפסיד בקרב היה מקבל את רחמיו וכך היה ניצל ממוות. בניגוד למה שרבים חושבים אחוז
המתים בזירה היה קטן עד מאד (10%-15%). הושקע יותר מדי זמן וכסף באימון
הגלדיאטורים (שהחל בתקופת יוליוס וה"לודי" שהקים) שחבל היה להרוג
אותם. גלדיאטורים היו מתים עקב פציעות והתאבדויות בתאיהם- התאבדויות אשר לא נעשו
מפחד ממוות אלא פחד ממוות משפיל בזירה. לסיכום, למרות שנראה לנו שהציבור
כיום שונה, מפותח ואנושי יותר, מספיק להתבונן בערוצי הספורט ולראות את קרבות
האגרוף, מופעי הפוטבול ואת הקהל המשולהב כדי להבין שהבסיס האנושי לא השתנה ומה
שהניע את הקהל לפני 2000 שנה מניע אותנו גם היום. |
|
||
