סקירה היסטורית מאת: אמיר איתן הרפובליקה הרומית הייתה בראשיתה מדינת-קריה קטנה. לא היתה שום השפעה יוונית על הכושר שלהם לקרב ולשלטון. הרומאים זכו בכוח, הגדול יותר מאשר יוון, בגלל היותם אנשי מלחמה אמיצים, בעלי משמעת וחכמה, מסתפקים במועט ונבונים, חיים חיי משפה בריאים, נאמנים לחוק ולסדר וניכרים באופי הליכות מיוחד- כובד ראש ותקיפות פשוטה כאחד. בשנת 510 לפנה"ס גורש בית המלוכה הנכרי. מערכת החוקים נתפתחה בהדרגה מתוך שפע המנהגים הקדמונים והלכות הכוהנים ונתרחבה יחד עם הרחבת היקפם של חיי הציבור. הם הסתייעו באנשי דת, פילוסופים ויודעי דין. ההבדל בינם לבין שאר העולם היה כי אלו היו פותרים את בעיותיהם בדרך תרבותית ולא בכוח הזרוע. הם היו מתפשרים באמצעים נבונים בצורה של כבוד וחידוש תקנות וחוקים. לאט לאט הוכרחו כל מתנגדיה של רומא באיטליה להודות בכוחה ולקבל עליהם את מרותה. הלטינים בשפלה, האטרוסקים, הסמניטים יושבי ההרים, בני גליה ולבסוף גם ערי יוון הדרומית. רומא חולשה על גויי איטליה כבר במאה השלישית לפנה"ס. רומא ידעה להחזיק את כיבושיה- הרומאים סללו כבישים שרק ממלכת פרס ידעה כמותם, הם הציבו ערי מבצר בנקודות אסטרטגיות ובהן איישו חיל מצב. נפות איטלקיות מסוימות היא החזיקה על ידי חוזה ברית ומתן זכויות לתושביהן. לאחר מכן באה המלחמה הפונית הראשונה, מלחמה בת 23 שנים שהורכבה מקרבות קטנים לסירוגין. תוצאות המלחמה בת 23 השנה הזו לא היו משמעותיות- סיציליה עברה מקרתגו לרומא. קרתגו היתה מעצמת על ימית והיוותה את מרכז המסחר העולמי. הצי שלה היה הגדול ביותר והממלכה התפרשה על מרחבים עצומים בצפון אפריקה. התוצאות הלא משמעותיות כל כך נבעו מכך שלרומאים לא היו ספינות ולקרתגים לא היו שכירי חרב להילחם ברומאים. אחרי המלחמה הפונית הראשונה (241-264 לפנה"ס) היתה הפסקה של 23 שנה. במשך הפסקה זו רומא כבשה את סרדיניה, הכניעה את שודדי הים האיליריים בים אדריה ובכך, על ידי כיבוש קורקירה, ביססה את מעמדה על אדמת יוון. אך מכל ההישגים העיקרי היה כיבוש גליה הדרומית ובכך הרחיבה את גבולותיה עד הרי האלפים. בעוד רומא כובשת גם קרתגו לא חשכה מלחמות וזו דיכאה מרידות באפריקה ואף ייסדה ממלכה חדשה בספרד. בספרד הקרתגים ראו את הפוטנציאל כנגד רומא. ספרד היתה אזור עשיר במתכות יקרות וחופי ים טובים ופוריים. ספרד היתה מיושבת שבטים אוהבי קרבות ומלחמות. בספרד ראה איש סגולה מקרתגו מקור-כוחות חדש בשביל המדינה ובסיס לפעולות נגד רומא- מילקר ברקא. איש מלחמה שהצטיין במלחמה בסיציליה והחליט בנפשו להקדיש את שארית ימיו למלחמת נקם. הוא היה אליל נערץ של הדמוקרטיה הקרתגונית והשיג את מבוקשו. ניתנה לו יד חופשית בחצי האי האיברי. וכאן, במשך 8 שנים הוא יסד מדינה, אגר אוצרות והקים צבא. חתנו ובנו המשיכו את פועלו. הבן היה חניבעל. בשנת 221 לפנה"ס הוא ירש את השלטון ואת הכשרון של אביו... ואת מפעל הנקמה. חניבעל היה איש מלחמה מצטיין וגאון אסטרטגי שרק אלכסנדר מוקדון עמד איתו באותה רמה. חניבעל ידע להשתמש בתחבולות והוא ידע להלהיב את המכה ואת חייליו. הוא החזיק את חייליו בתנאים הקשים ביותר גם כשהסכנות היו גדולות והוא היה תמיד משגיח ומנסה למצוא חולשת אויב כדי להשתמש בה לטובתו. התכנית של חניבעל היתה פשוטה. הוא התקיף את סגונטום- עיר בספרד שסרה למשמעת רומא. אחר כך ביקש לעלות עם גייסותיו האפריקניים והספרדים על איטליה דרך היבשה ולהכות את רומא בביתה. כמובן שידע שהוא הצטרך עזרה הוא שם תקווה בבני גליה הדרום- אלפינית, ובפיליפוס מלך מוקדון ששאף לגדולות. התכנית לא יצאה לפועל המתכונן. גליה לא באה לעזרתו וגם לא מוקדון. ערי איטליה הדרומית לא מרדו, סיוע אפריקני מקרתגו לא הגיע במלואו והסנאט הרומי לא דן עם אויב הנמצא על אדמת איטליה. למרות הכל חניבעל הצליח להחזיק את צבאו הקטן, בן 30,000 איש, על אדמת איטליה במשך כמה שנים, בעוד רומא מרסקת צבאות המונים פי 30 ומעלה מצבאו שלו. בעוד חניבעל מחריב ערים באיטליה עלה למצביא קורנליוס סקיפיון ולו המטרה לגרש את הקרתגונים מספרד. הורשה לו לערוך מלחמה באפריקה. בשנת 204 חצה את הים וכעבור שנתיים ראה פנים אל פנים את חניבעל בשדה זמה וחיסל את צבאו. לפי תנאי השלום שהכתיב לקרתגו אבדו לה כל המאחזים שלה מעבר לים והיא עצמה היתה צריכה לשלם מס לרומא. עדיין, רומא לא היתה שקטה, כל עוד עמדה קרתגו על תילה הם הרגישו מאוימים. קרתגו מנתה 700,000 איש ועוררה את קנאתה של רומא, גם את פחדה. העם השני שהתנצל והצטדק לא נסלח, אמתלות נמצאות- הטענה היתה שקרתגו התקיפה את מסניסה, בעלת בריתה הנומידית של רומא. וכך אחרי חמישים ושניים שנים אחרי מערכת זמה, רומא שלחה שנית צבא מלחמה לאפריקה. אחרי מצור ממושך ואיום נלכדה קרתגו ונשרפה עד יסוד. רומא החליטה לטפח קשרי מסחר עם מצריים. אך ביקשה לחסום דרך צבאות אויב ממערב. לא אנטיוכוס השלישי, מלך סוריה, ולא פיליפוס החמישי מלך מוקדון, כל אחד מידידיה המזרחיים של קרתגו, לא יכול היה לעמוד מול רומא וכל אחד הוכה בגבול ארצו שלו. אנטיוכוס במניזיה. פיליפוס בשדה קינוסקיפלי. שום דבר לא עמד בפנים הלגיונרים של רומא והסייפים של ספרד. השליטה באסיה עברה לרומא. הכיבושים הרבים של רומא הולידו מעמד חדש של עשירים. בנוסף לכך, לא עוד יצאו האיכרים לקרב וחזרו הביתה לכשהסתיים. לקרבות הכיבוש יצאו צבאות שכירים שלא שמרו אמונים, לא לאימפריה ולא לסנאט אלא למפקדים בלבד, כך גדל כוחם של המפקדים. לתוך רומא זרמו הרבה מאד עמים בתור עבדים. אחוז הרומאים קטן והאימפריה החלה להראות סימני חולשה. ניסיון לתקן את המצב היה של האחים גראקוס אך ניסיונם זה עלה בתוהו. בימי מאריוס וסולה ועוד יותר בימיו של יוליוס קיסר ופומפיוס, הסנאט נשאר ללא כוח. גורל האימפריה הוכרע על ידי המפקדים העליונים שתכננו את מסעותיהם ולא חיכו לאישור מן הסנאט בעניינים צבאיים. (שנת 60 לפנה"ס). בזמן שהסנאט עסק במתן זכויות לבני החסות שלהם בפרובינציות קם הכוח הדיקטטורי בין הצבא. העם אהב את הגיבור, המנצח, מנהיג המלחמה. גיוס מריוס, גיבור מלחמת יוגורתה ומלחמת הקימברים, חייל רע הליכות מארפינופ, שנבחר להגן על איטליה וניצח את הגרמנים בשדה אקווי סקסטיאי לאחר שניצחו אלו באראוזיו. ניצחון נוסף בוורקילי והוא החזיק את רומא בכפו. (101-102 לפנה"ס). העם אהב אותו אך בתחום המדיני הוא לא הבין שום דבר ועשה צחוק מעצמו ומהסנאט, לא היה ספק שהוא לא האיש הנכון לתפקיד. התפקיד יועד לקרובו- קאיוס יוליוס קיסר. ארבע עשרה שנה אחרי נצחונו של מריוס בלחמת הקימברים צפויה היתה רומא לסכנה חמורה מהמזרח. מתרדת אבפטור, מלך פונטוס, שליט מזרחי עוצמתי ובעל שאיפות שראה עצמו כשליח של ארצות הכבושות על ידי רומא. ניקומידס מלך ביתיניה, עלה עליו עם צבאו כבעל בריתה של רומא ולאחר שרומא סירבה לפייס את מתרדת על התקפה זו, הכריז מלחמה על רומא. יושבי הליבנט עשו טבח המוני בכמאה אלף לטינים היושבים באסיה, באי דילוס ובערי היבשה. המלך פרש את ממשלתו על אסיה הקטנה. את חייליו הציב ובראשם שרי צבא יוונים. במהירה כבש את אתונה ואת ביאוטיה. הסינאט הטיל על סולה- שלישו של מריוס וההיפך הגמור שלו, את התפקיד. סולה היה היחיד מבין שרי רומא הגבוהים שהיתה לו ידיעה מובהקת בכל הנוגע לאסיה. נזדמן לו לנהל איתם מלחמות כשהיה בתפקיד פרופריטור בקיליקיה. הדמוקרטים של רומא לא אהבו אותו וביקשו להעביר אותו מתפקיד ולשים תחתיו את מריוס (מפקדו לשעבר). סולה נכנס לרומא עם שלושים אלף חיילם, הניס את תומכיו של מריוס, הוציא להורג רבים מחשובי הדמוקרטים והבריח את מריוס מגבול איטליה. לאחר מכן חזר והפליג מעבר לים עם חמישה לגיונות לגמור את החשבון עם מיתרדת. מעשיו של סולה שפכו אור על הפגם. מסעות הלחימה של סולה לא רק שלא היו רצונו של הסנאט אלא היו נגד רצונו באופן ברור. בעוד שסולה מנחיל נצחונות במזרח, מריוס ונאמניו נכנסים לרומא ורודפים את ידידיו. הדמוקרטים שגרו בקשה לעם הסמניטים לבוא לעזרה. על רומא עלה חיל סמניטים של גייסות ההררים הללו. סולה נכנס לרומא והשמיד את הסמניטים למרות שהיה הקרב קשה וארוך. סולה שינה את פני הרפובליקה לנצח. הוא התקין ושינה חוקים. שמט את הקרקע מתחת לרגלי הסנאט וביטל את הכוח הפוליטי של שופטים, טריבונים ופוליטיקאים. אחרי שמת בשנת 78 לפנה"ס עלו פומפיוס וקרסוס, כל אחד בראש מחנה מנצח, והרסו את אשר עשה. פומפיוס זכה בשעת הכושר שלו בשנת 67 לפנה"ס. הוא צווה, על פי דרישת העם, להכניע את שודדי הים בקיליקיים שגרמו לרעב ברומא. פעולה זו שהיתה מתוכננת לשלוש שנים נגמרה תוך שבעה חודשים. פומפיוס קיבל תפקיד הרבה יותר גדול- מיתרדת שלא "קלט את הרמז" ושב למערכה. פומפיוס לא אכזב. הוא הרחיב את גבולות האימפריה עד לחופי הים הכספי ועד נהר הפרת ומיתרדת ברח לקרים. קיליקיה, סוריה וביתיניה פונטוס סופחו אל ממלכת רומא. פועלו של פומפיוס בתור מייסד ערים, מצביא ומנצח, ידיד תרבות ומנהל אנושי חכם התקיים עד בוא האיסלאם. כשחזר לרומא ביקש מהסנאט לאשר את החוזים שכרת באסיה ולתת לאנשיו קרקעות. הסנאט לא אישר- הוא פנה אל מנהיגי הדמוקרטים ובשנת 60 לפנה"ס הוא כרת עם קרסוס, עסקן מיליונר של המפלגה הדמוקרטית, ועם יוליוס קיסר, סגנו המפואר, ברית. קיסר נתמנה לקונסול לשנה ואחרי כן למצביא הצבאות שנלחמו בגליה ובאיליריה למשך חמש שנים. יוליוס קיסר, בעזרת תושייתו, למרות שניסיונו הצבאי היה מועט עשה רבות לאימפריה. הוא התקין חוקים אזרחיים להגנה מפני עושק וגזילה, הוא חצה את הרינוס כדי לעשות רושם על השבטים הגרמנים, הוא חצה את תעלת למש פעמיים כדי להפחיד את הבריטים, על נהר הרינוס הוא בנה צי כדי לסבר את אוזנם של אנשי הים הקלטיים, יורדי התעלה. הוא הערים בעזרת הסכמי התקפה על הגליים והגרמנים והקלטיים. ולו נכנעו שלושת גדולי מצביאיהם של הברברים: אריוביסטוס הגרמני, קסיולאונוס הבריטי וורסינגטוריקס הרוזן מארורן. קיסר ריסק את החוקה שלפיה פעלה רומא במשך 500 שנה. הוא הצליח להסתכסך עם גופים פוליטיים ועם חותנו ובעל בריתו פומפיוס. הוא הבין שאנשים רוצים את חייו ואת סוכנו הפוליטי כבר רצחו בריוני המפלגה השניה. כעבור 4 שנים הוא הכה את פומפיוס בשדה פרסלוס, ניצח את גייסות הרפובליקנים באפריקה ובספרד ואף שכב עם קליאופטרה. כעבור שבעה חדשים מאז שחזר לרומא בשנת 45 לפנה"ס נרצח על ידי שודדים רפובליקנים קנאים. הוא היה בן חמישים ושמונה. אחרי מות קיסר האימפריה נפלה שוב לתוהו ובוהו. מאבקי ירושה ושלטון מילאו את חצר המלוכה והכוח הצבאי אף הוא התדרדר. מבעד לערפל עלה אור חדש- אוקטביוס בנו המאומץ של קיסר , בן ה-19. אוקטביוס, בחכמתו, מינה את הקונסול היחיד באיטליה- מרקוס אנטוניוס, סגנו של יוליוס קיסר, לשליטה בארצות המזרח. בינתיים אוקטביוס התפנה לטפל בענייניה הפנימיים של איטליה. אך בעוד אוקטביוס עוסק בהעמקת השפעות של העם האיטלקי ובקניית לבבו, היה שוקע במידותיו הרעות של המזרח, בעצלות רוחו ובאמונות ההבל שלו. הוא הכריז על עצמו כעל האל דיוניסוס. וכיון שפרש את ממשלתו על המזרח תבע לו את השלטון על איטליה. חלומו נתעורר במלחמת ציים במימי אקטיום. אוקטביוס הגיע בראש צי ערוך בידי אגריפא ידידו ומאחריו כל חיל המערב, לא היה כוח בעולם שיכול היה לעצור אותו- להתנשאותה של קליאופטרה בא הקץ ומצריים סופחה לאימפריה על עושרה ושיטת החשבונות הענפה שלה. האימפריה הרומית שדומה היה שנחלקת למזרחית ומערבית חוזקה מחדש. (31 לפנה"ס). הממשלה החדשה ניגשה לרפא את הפגעים אשר באו כתוצאה מהמלחמה שנמשכה 200 שנה ממלכתו של אוגוסטוס, כפי שנקרא אוקטביוס מעתה (16 בינואר 27 לפנה"ס), והלכה לקראת שלום. היא שיחררה 31 לגיונות צבא לבתיהם, עם תשלום ושלמונים בלי להחרים נכסי תושבים. על משמר הגבולות עמד חיל מצב קבוע והנהלת המדינה הועמדה על בסיס מעשי על ידי הקמת מערכת פקידות, פיקוח סטטיסטי והכנסת שיטה קבועה של הנהלת פנקסי ציבור, שכנראה באה ממצרים. מעתה לא עוד התעשרו אידיוטים מהפרובינציות שנמסרו לפיקוחם. הנציבים של אוגוסטוס היו מומחים מובהקים ולהם עזרו פקידים, ממונים על מסים ואוצר, שהיו אחראים רק לפני הקיסר. האימפריה לפי הצורה שנתן לה אוגוסטוס באחריתה, הכילה את ספרד, גליה, איטליה והבלקנים, חופה הצפוני של אפריקה, ארץ ישראל, סוריה ואסיה הקטנה. הים התיכון היה אגם בתוך אימפריית רומא. על גבולותיה הצפוניים והצפון מערביים של האימפריה, על נהר הדנובה ונהר הרינוס, ישבו בהמוניהם שבטי הגרמנים העצומים והאמיצים. תבוסה אחת ויחידה של צבאותיו ביערות גרמניה השפיעה על הקיסר למשוך את ידו מהרפתקאות נוספות בארץ תעלומות כה קשה והוא עבר להתגוננות. (9 לפנה"ס). לא היה מספיק חיל מצב רומי גם כדי לכבוש את גרמניה וגם להשגיח על המשטר הפנימי בגליה ולהשליט שלטון בספרד. הגבול החדש והארוך לא נשמר בקביעות. איטליה וגליה נכבשו ע"י הטיבטונים לפני שהיה לרומא הצ'אנס להפוך את מנצחיה אלה לאנשי תרבות. שש מאות שנה של חושך רוחני ובערות- זה היה העונש. אוגוסטוס ביקש בצוואתו שהקיסרים הבאים אחריו יניחו לגבולות האימפריה ולא ירחיבו אותם- זו היתה בקשה קשה מדי ביצוע. קלודיוס שבא אחריו נגרר אחר רוח תקופתו המתלהבת והתחיל לכבוש באופן נמרץ את בריטניה וסיפח את ארץ יהודה אל גלילות רומא. אפילו בימיו של נירון, האיש שכל מועדו היה כלפי המשחק ושירה, כבשו צבאות רומא מקומות כה רחוקים כמישור אנגלסי ורמות ארמניה. רק בסופה של המאה השניה בימיו של מרקוס אורליוס, משמרה של רומא נשבר. בשנת 161 לסה"נ עלו הברברים – המרקומנים מבוהמיה והקבדים ממורביה- פרצו את גבולה הצפוני מזרחי של איטליה בנקודתו הנמוכה והחלשה ביותר ושמו מצור על אקיבילאה. הרומאים הבינו שאין הם יכולים לסמוך על השלום של אוגוסטוס. אז בא שלב התפנית. רומא שמספר האיטלקים בה קטן בהרבה ממספר הלא איטלקים שתחת שליטתה, הבינה, כמו אז, שאין היא יכולה לשמור על כל הגבולות עוד. הילודה קטנה בקרב האיטלקים ואפילו הקיסרים לא הקימו משפחות נרחבות. אורליוס נתן אישור לעמים זרים להיכנס לאימפריה. בהמוניהם באו הגרמנים וחצו את הגבול. ניתנו להם מרחבים ענקיים בצפון האימפריה כדי להשתקע ובתמורה אלו הגנו על הגבולות מפני ברברים אחרים. בתקופה זו ניתנו משרות פקידות גבוהות, אף בצבא, לאנשים שאף לא טיפת דם איטלקי אחד זרם בעורקיהם. אף קרה שלרומא היה קיסר סורי, שני ערבי ועוד קיסר אפריקאי שבכלל דיבר פונית. השואה קרבה על רומא. פה אני אעצור. הסקירה ההיסטורית של המאורעות הבאים על האימפריה הרומית מתחילה ממש להסתבך עכשיו! שבטים הונים, גותים, וונדלים, גפידים, בורגודים, לומברדים, הרוגיים ועוד, כל אלו נכנסו לשטחים כאלו ואחרים באימפריה והחלו לכרסם בה. פלישת הנצרות גם היא רופפה את כוחה של האימפריה שנקרעה בין המזרחית ומערבית. הגותים עלו על האימפריה המערבית ולמרות שהציעו לשמר את תרבותה של רומא ולא להרוס שום דבר, העם האיטלקי היה גאה מדי- יצא להתקפה אחרונה והגותים שמו קץ לכרוניקה של האימפריה המערבית. במזרח העניינים עוד החזיקו מעמד עד פלישת האיסלאם. בינתיים נפוצו בכל אירופה השבטים הגרמנים ולאט לאט התהוותה ממלכת צרפת, לומברדיה, גרמניה ובריטניה.