הדת והפנתאון הרומי מאת: זיו קיטרו העולם הקדמון הותיר מעט מאוד זמן לאדם להתעמק בדת, לא באופן בו מתעמקים בדתות כיום. האדם חי בעולם מפחיד, המלא בתופעות לא מוסברות ולו, לאדם, לא הייתה שליטה בהן. ילדים נולדו וחיו או שנולדו ומתו, התבואה הצליחה לגדול או שנבלה, עונות השנה התחלפו, הבזקים אדירים חצו את השמיים מלווים ברעשים מחרישי אוזניים. היערות היו חשוכים גם במשך היום ומתוך העלווה הציצו עיניים מרושעות בכל מי שעובר. תקופות היו הדגים נעלמים ומופיעים שוב ללא הסבר כלשהו. האדם חי בפחד מתמיד מן הלא נודע, מן הטבע שסבב אותו. האדם היה זקוק נואשות לתחושה של ביטחון, ביטחון זה נבע ממקור אחד, האדם חייב להרגיע את "הרוחות" והדרך לעשות זאת היא ע"י קורבן. הקורבן היה, בתחילה, צאן ובקר ואולי חלק מהתבואה שגדלה, מאוחר יותר הגיע גם קורבן אדם, האדם היה העליון לכל, כמעט, והקרבתו נראתה כמחיר הגבוה ביותר שניתן לשלם. תקופה זו נמשכה שנים רבות מאוד ובמשך הזמן התפתחה צורת התפיסה של האדם לגבי הסובב אותו. מאחר ובאותה תקופה היה האדם קשור לאדמה ותלוי בה, אין זה מפליא שהרוחות החשובות לו היו רוחות האדמה. האמונה הרומית הייתה מתפיסה זו, עבור הרומאים אותן "רוחות" לא היו רעות או טובות. הן יכלו לעזור או להזיק, הכל תלוי כיצד נהגו בהן. תפקיד הדת באותו זמן, הייתה לתת תשובות לשאלה "כיצד יש לנהוג ברוחות?" לא יותר מזה. אדם שהיה זקוק למשהו מרוחות האדמה או האוויר היה עורך את הטקסים הידועים וזהו זה. זה היה הבסיס האמונתי, בסיס שליווה את הרומאים לאורך כל גלגולי דתם והפנתאון שלהם. "האלים הם שם, אנחנו כאן, הם יעשו משהו בשבילנו, אנחנו נעשה משהו בשבילם" זה הכל, הדת הייתה החוזה הזה או יותר נכון הוראות כיצד לשמור על החוזה הזה. בתחילה היה זה אב הבית שהיה אחראי על הפולחן הדתי, אחר כך עברו הטקסים לידי ראש הקהילה ולקבוצת אנשים שליוו אותו ויעצו לו, הם היו מאין "כוהנים" שידעו מהו הפולחן הנכון על מנת לרצות את ה"נומינה" (NUMINA) הנכונה. הנומינה הראשונות היו הרוחות ששכנו בתוך כל משפחה רומאית ובכל משק בית רומאי: וסטה (VESTA) שדאגה לאש בכיריים, לארים (LARES) ששמרו על גבול השדות של כל משפחה, פנאטים (PENATES) רוחות המזווה. בין הנומינה העתיקות היו "יופיטר" שהיה אל השמיים ו"מארס" שהיה אל עונת הקציר והצמיחה, שהייתה גם עונת המלחמה. מעבר לכל אלו הייתה נומינה חשובה מאוד והיא "גניוס" (GENIUS). גניוס שכן רק בגברים של המשפחה (או השבט) והיה מעין כפיל רוחני. בימי הולדת היו המתנות מועלות לגניוס ולא לאדם עצמו. כאשר אוגוסטוס לקח לעצמו את התואר "קיסר" את רגשות ההוקרה קבל הגניוס שלו ולא הוא עצמו. דבר זה מראה שוב את הקו שליווה את האמונה הרומית, לא משנה לאחר כמה שנים של כיבוש וספיגה של דתות אחרות אל תוך האמונה הרומית ולא משנה מה היה המעמד החברתי של האדם או המעמד הטקסי של המאורע, מסורת היא מסורת. אכן הדת הרומית הושפעה רבות מן העמים שנכבשו, ההשפעה הגדולה ביותר הייתה כמובן של יוון עליה נאמר "יוון השבויה, שבתה את רומא". אבל יוון לא הייתה היחידה שהשפיע על מבנה הפנתאון הרומי, כל עם נוסף שנכבש הוסיף עוד גוון, עוד אל, עוד טקס לכובשים הרומאים והרומאים נהנו מכל חידוש. היה זה מאפיין מעניין מאוד בעם הרומי, הם היו עם של פולחנים וטקסים, ימי החג שלהם תפסו את רוב ימי השנה והפולחנים השונים היו סיבה למסיבה בכל רגע, גם אם לא היה חג, הייתה חתונה או לידה או מוות, תמיד היה טקס שיש לבצעו. יחד עם זאת הרומאים הין עם ששמר על המסורת שלו, מסיבה זו למרות כל הגלגולים נותר אותו קו מנחה עליו דיברתי קודם לכן. השינוי באמונה הרומאית התחיל בסביבות שנת 396 לפנה"ס, אז נתקלו הרומאים באטרוסקים. לאטרוסקים היה מבנה חברתי שונה מאוד משל הרומאים והם הביאו את הרעיון של פולחן קהילתי לעם הכובש שדגל עד כה בפולחן משפחתי-שבטי. לא רק את הרעיון הזה הביאו האטרוסקים, גם את טקסים משוכללים יותר, מקדשים ותהלוכות דתיות ומעל הכל, הביאו את הרעיון של אלים בעלי פני אדם. רעיון זה היה מוזר יותר מכל הרעיונות האחרים שכן הנומינה של הרומאים היו חסרי פנים, חסרי גוף. פסלי האלים של האטרוסקים היה מחזה חדש עבור הרומאים, מחזה שהפך מהר מאוד לנפוץ ברחבי האימפריה הגדלה. דבר נוסף אותו קיבלו הרומאים מהאטרוסקים הוא הנבואה וראיית הנולד, פענוח תופעות טבע כמסר מן האלים ובמיוחד קריאה בקרביים של קורבנות. הניחוש הדתי ברומא נעשה על פי ציפורים. על פי האגדה, כאשר רומולוס ורמוס רצו להחליט מי מהם יקים את רומא, הביט כל אחד מהם לכיוון אחר בשמיים. רמוס ראה 6 נשרים, רומולוס ראה 12 וכך זכה בכבוד. מאוחר יותר החלו הרומאים להשתמש בתרנגולים על מנת לחזות את העתיד. קלאודיוס פולכר לקח על ספינתו תרנגולים שיעזרו לו לחזות מהלכים בקרב בזמן מלחמת הפונים הראשונה. את הקריאה ערכו על פי צורת הניקור של התרנגולים בזמן שאכלו. האטרוסקים היו אלו שיצרו את הקשר המשמעותי בין רומא לאלי יוון. רבים מן האלים והאלות נקלטו בתרבות הרומית ללא שינוי, יופיטר התעלה על עצמו והפך לאבי האלים (זאוס), "ונוס" הנומינה של החן הפכה ללא קושי לאפרודיטה הנאווה. יונו קיבלה את תפקידה של הרה כאלת הנשים והנישואין ומארס קיבל את תכונותיו של אראס אל המלחמה. אלים נוספים הושרשו את התרבות הרומית, חלקם קיבלו את שם הנומינה שהיה שם קודם וחלקם נותרו כשם שהיו. מרקורי-הרמס שליח האלים, דיאנה-ארטמיס אלת הצייד, מינרווה-אתנה אלת החכמה. אפולו הוכנס כפי שהוא, לדוגמה, גם ללא שינוי לשם. התוספות האלו (ואחרות, שנוספו לאחר כיבושים נוספים של עמים שונים ע"י רומא) לא שינו דבר לרומאים שהיו תמיד עם מעשי מאוד. היסודות נותרו כפי שהיו, בבתיהם המשיכו הרומאים לסגוד לנומינה השונים וככל שהתרבו האלים היה זה רק טבעי שחלק יקבלו העדפה אצל העם. אלים מועדפים אלו הפכו לבעלי פולחן מרכזי שכלל ימי חג ופולחנים שונים. לחלק מן האלים והפולחנים היו כוהנים משלהם, הרומאים היו סוגדים בזמן חגיגות אלו בתור קבוצה ובתור עם, תפקיד הכוהן לא היה מדריך רוחני או מוסרי, הוא היה שם על מנת לזכור את סדר התפילות והחוקים לפולחן. הכוהן ידע מה מותר ומה אסור, מה ירגיז את האל ומה יסב לו נחת. מעבר לתפקיד פונקציונלי זה, לא היה בכוהן ממש צורך. עם השנים זכו כוהנים מסוימים, או קבוצות כוהנים, למעמד כוח שכן לא היה אספקט בחיי הרומאים שלא היה מלווה בפולחן ולשם כך היה צורך בכוהן. ימי החג היו חשובים לרומאים, כאמור יותר ממחצית שנתם הייתה מוקדשת לחגים. הרומאים שדבקו בחוקים הישנים, פעלו על פי לוח השנה העתיק ועל פי ציוניו, דגש גדול היה על ימי ה"פאסטי" (FASTI) וימי ה"נפאסטי" (NEFASTI) – אלו הימים בהם הותרו או נאסרו עסקי ציבור. דגש חשוב היה גם על החגים הראשיים (כמובן) שהעליז מכולם היה ה"סאטורנאליה", הוא נחוג בחודש דצמבר ומקורו היה (כנראה) מן התקופה של חגיגות סוף הזריעה. בחג זה העבדים היו יכולים לעשות כל מה שרצו ואדוניהם שירתו אותם, אנשים היו נותנים זה לזה מתנות קטנות והיה מוכתר מלך מדומה. מעבר לכוהנים שעזרו בפולחן היו שלוש מוסדות דת עיקריים. ה"חבר (קולגיה) הבתולות הוסטאליות" היה הראשון ותפקידם היה שמירה על אש הקודש של וסטה, ששינתה את תפקידה מרוח הכיריים לאלת האש שהיא סמל רומא. פולחן האש היה מסובך מאוד וסודי מאוד ואסור היה להוציא את האש אל מחוץ לחומות המקדש של וסטה. ה"בתולות" היו כנראה בנות המלך אך לאחר שהפכה רומא לרפובליקה היו אלו בנות המשפחות המכובדות, זה היה כבוד גדול שדרש הקרבה גדולה. הבנות היו נבחרות בגיל 6 עד 10, התפקיד דרש 30 שנה מחייה של הנבחרת והיא נבעה לחיי פרישות. באם הפרה את שבועתה הייתה נקברת חיים בחדר מתחת לאדמה. השני הוא "האוראקולים הסיביליים", אלו דאגו לרווחת המדינה בדרך מוחשית יותר. האוראקולים היו אוסף כתבים עתיקים וסודיים, על פי האגדה קובצו הטקסטים האלו בתשעה "ספרים סיביליים", כאשר הגיעו לידי הרומאים היה מספרם שלוש. הטקסטים היו מורכבים מאוסף סיפורים מוזרים והם הובאו לרומא ע"י סיבילה או נביאה, היא ניסתה למכור את הספרים למלך האסטרקי אך הוא סירב, בזעמה שרפה שלושה וניסתה שוב, המלך סירב ושוב נשרפו שלושה, סקרנותו של המלך גדלה והוא קנה את שלושת הכרכים הנותרים במחיר של התשעה. הידע שבספרים היה אדיר ונועצו בספרים רק במקרים שעמדו ברומו של עולם או מצבי חירום לאומיים כמו מגיפה, רעב או מלחמה קשה. העיצה לא הייתה תשובה ישירה אלא כיצד לזכות בתשומת לב האלים. הפנייה לקבלת עיצה הייתה רק על ידי צו של הסנאט ורק באמצעות חבר כוהנים. עד היום לא ידוע מה היה כתבו בדיוק בספרים האלו, הסיבה המרכזית היא, שאף לא אחד מהם שרד, דבר שמקשה על החוקרים J. והשלישי (אשר היה למעשה הקיסר, אלא שהוא היה תחת כובע אחר: המנהיג הרוחני של רומא, הכוהן העליון) "פונטיפכס מכסימוס". למעשה היה זה פולחן הקיסר עצמו כאל, בתחילה היו רק קיסרים מתים הופכים לאלים אך בתקופה מסוימת החלו גם קיסרים חיים לקבל דרגת אל. הקיסר היה כעת סמל לקיסרות וסגידה לו הייתה ביטוי לנאמנות ואחדות. סיבה נוספת לסגידה זו הייתה ניסיון לתת לדת משמעות פנימית ולא רק חיצונית כפי שהפכה להיות. מאחר ולפרט לא היה מקום עוד בסגידה, הכוהנים היו אלו שידעו את הטקסים וביצעו את הפולחן החלו לחפש הרומאים משמעות חדשה, דרך להפנים את הדת פנימה. שתי תורות חדשות (יווניות) החלו לחלחל לתרבות הרומית. התורה האפיקוראית, אשר גרסה שהאדם חופשי לכוון את חייו שכן העולם נוצר באקראי וללא סדר. מולה עמדה התורה הסטואית אשר אמרה שכוח עליון מכוון את הטבע וכל אשר בו והאדם יכל להעלות מעל כל הסבל אם יחיה בהתאם לתבונה. האחרונה נתפסה בצורה טובה יותר בתרבות השקולה של הרומאים. זה לא היה הסוף להתפתחות הדתית. ככל שהחדירה למזרח המשיכה הגיעו שבויי מלחמה ועבדים אשר סגדו ל"אלה הגדולה", פולחן סיבל. פולחן זה הובא באופן רשמי לרומא לאחר ייעוץ עם האורקול, בזמן המלחמה הפונית השנייה, בזמן פלישת חניבעל לאיטליה. נראה שהאורקול צדק שכן חניבעל עזב את איטליה אבל הרומאים חששו מהפולחן שכן הוא כלל אורגיות וריקודי טירוף בהם אנשים פצעו את עצמם והסגידה הפכה למרחץ דמים. כאשר ההיבט הזה הובא לפני השלטון הרומי הותקנו חוקים כנגד השתתפות רומאים בפולחן סביל. לאחר מכן החל פולחן איזיס לחדור אל הדת הרומית וטקסים אדירים שנמשכו לילות נעשו לכבודה, אך גם כאן לא נעצרו הרומאים. הדת השלישית "המזרחית" שעלתה ואף זכתה להצלחה רבה היא הדת של מיתראס. זו הייתה דת שהייתה שקועה בפרס והביאה את הרעיון של מלחמת אור בחושך והמאמינים לחמו ככל יכולתם בחשכה. זו הייתה דת של גברים, דת חמורת סבר בעלת דירוג ומידור הדומה לזה של הבונים החופשיים. דת זו התפשטה בשורות הצבא הרומי כמו אש בשדה קוצים. דת זו הפכה לדת הלא רשמית של הצבא ונאמר שהקיסר קומודוס היה בין מאמיניה. הטקסים של דת זו דמו לטקסי הנצרות לדוגמה, עניין הטבילה. כאשר הנצרות החלה להפוך לדת בה התעניינו הרומאים נוצר מאבק בין זרם הנצרות לזרם המיתראסי. מכל הדתות הייתה הנצרות הנרדפת ביותר והמדוכאת ביותר והסיבה הייתה פשוטה. המאמינים הנוצרים סרבו להיכנע ולקבל את התכתיבים של האימפריה, הם טענו שרק דתם היא האמיתית וסרבו להדליק קטורת ליד פסל הקיסר בטענה שבזה הם הופכים אותו לאל, דבר שאסור עליהם. לאחר תקופת רדיפות אדירה ומעשים נוראיים כנגד מאמיני הנצרות יצא, בשנת 313 לספה"נ, צו של פיוס מהקיסר קונסטאנטינוס. מזבח פגאני ושער ניצחון הוצאו על ידו מבניין הסנאט. קיסרים אחריו הכניסו והוציאו את המזבח והשער עד לשנת 394, אז הקיסר תאודוסיוס הוציאם באופן סופי. בסופו של דבר הנצרות הוכנסה גם כן לרומא, הופכת מאוחר יותר לדת הרשמית והיחידה של רומא. כאשר מסתכלים על התוספות הרבות לדת הרומית, השינויים, הכנסת הדתות והאמונות הרבות פנימה, הפנמתן ושינויים על מנת שיתאימו לרומאים אנחנו מגיעים למסקנה מעניינת. נראה שהדת האמיתית והאמונה המוחלטת ומטרת כל הפולחנים, היו סגידה לדבר הנעלה ביותר בעיני הרומאים וזאת הייתה, רומא עצמה. הפנתאון הרומי כאשר אנו מסתכלים על כל התהליך הארוך שעבר על רומא ועל אנשיה אנו מבינים שאין זה אפשרי להתחיל בכלל למיין ולסווג את האלים. רבים מן הנומינה קבלו את פניהם של האלים היווניים ומאוחר יותר התלכדו עם אלים אחרים מתרבויות שונות. לא פעם אלים שינו את צורתם ואת תפקידם והפכו לבעלי תפקידים שונים מאלו עמם התחילו. מעבר לשינויים האלו הרומאים "גילו" עוד ועוד נומינה להם סגדו. אוגוסטינוס הקדוש השתמש בריבוי אלים זה על מנת ללעוג לרומאים ולדבר בזכות הנצרות, נראה שהיו נומינה לשדות, הרים, גבעות חבל ארץ אחד ונומינה אחר לגבעות חבל ארץ שני, עמקים, נחלים ויערות. היו נומינה נוספים אשר השגיחו על האדמה טרם הקציר, נומינה שונים לשמירת האדמה בזמן הקציר, נומינה נוסף לנבטים, אחרת לניצנים ולשיבולת המלאה נומינה אחרת. היו נומינה לעלי הצמחים ונומינה אחר לגזעים ולגבעולים, אלת גלעיני הפרות (אני לא צוחק), אלת הפריחה, אלת לובן הפריחה, נומינה האחראית על קטיפת פרחים ואחרת המשגיחה על הפרחים הקטופים. נומינה לדלת, אחרת לצירי הדלת ועוד נומינה האחראי על המפתן עצמו. אין סיכוי שנצליח לעקוב באמת על כל אחד מן האלים. לאחר מחשבה קצרה החלטתי ללכת על הגדולים ביותר דווקא לפי השפעתם מהיוונים שכן אז עוד היו אלים אלו "מקוריים" ונאמנים לרעיונות המקוריים של הרומאים. אלו 12 אלים הידועים ביותר והמפורסמים ביותר, אני מביא את כולם לפי השמות הרומיים ולא בשם היווני ולכן יכל להיות שאתם מכירים את התיאור תחת שם אחר, לא לדאוג. יופיטר- אבי האלים, אל השמיים, הגשמים והברק. הוא החזק מכל האלים והוא המגן על החלשים, העניים והנכים. יונו- אלת הנשים והנישואין, אשתו של יופיטר נפטון- שליט הים, כל יורדי הים סגדו לאל זה שכן הוא האחראי על הצלחת מסעות, הצלחת הדגה. נפטון העניק לאדם את הסוס. פלוטו- אל השאול, העולם התחתון וממלכת המתים. אל העושר, אדון כל המתכות היקרות השוכנות תחת האדמה. אל חסר חמלה ורגש אך בעל חוש צדק עצום, הוא איננו רע. מינרוה- בתו של זאוס, שזינקה מראשו כשהיא בוגרת ולבושה לקרב. אלת המלאכה והחקלאות, המציאה את הרסן על מנת לאלף את הסוסים. אפולו- אל המוסיקה, אלם של הקלעים (בחץ וקשת, נשקו האהוב), לימד את האדם את חכמת הרפואה, אל האור והאמת, האורקול של דלפי שייך לו. דיאנה- אלת הצייד, אלת הלבנה, מגנתם של בני הנעורים. היא אלה אכזרית ונקמנית ויחד עם זאת מלאת חמלה. ונוס- אלת האהבה והיופי, מתוארת בתור כליל היופי והשלמות, אלה אשר פרחים גדלים על האדמה עליה היא דורכת. יחד עם זאת היא מתוארת כתככנית לא קטנה העוסקת בקטנות ומנסה למרר את חיי בני האדם והאלים. מרקוריוס- גמיש ומהיר תנועה, מרקורי היה שליח האלים, גנב, סוחר, מורה דרך של המתים. מארס- אל המלחמה, יצור אכזרי, מעורר שנאה, האדמה עליה הוא דורך מגואלת דם ולצידו צועדים עוזריו, אימה, חייל ורעדה. הרומאים אהבו את מארס שלהם, סגדו ליופיו ולנשקו, גיבורים רבים היו מוכנים למות "בשדה הקרב של מארס". וולקן- אל הנפחים, מעוות וזקן. אומן נשק, חרש מתכות אדיר. היה מכין את כלי נשקם של כל האלים ושל מספר גיבורים. הוא אל אהוב גם בשמיים וגם בארץ. כמו מינרוה גם הוא אל חשוב מאוד לבני האדם, גם הוא אחראי על בעלי המלאכה והאומנות. האפוטרופוס של הנפחים. וסטה- אלת האש, אלת החום. בכל עיר הייתה אח ציבורית בה בערה אש התמיד. כאשר נבנתה עיר חדשה, המתיישבים הביאו גחלים מן האש של עירם הקודמת על מנת להקים את האח החדשה ולהבעירה. זו רק ההתחלה, חיטוט קליל בספרי מיתולוגיות שונים יעלו שמות אלים נוספים או שמות אלים שהזכרתי כאן אלא ששם יופיעו בתפקיד אחר. הכתבה הזו היא רק קצה קצהו של הקרחון, יש כל כך הרבה שניתן לגלות על התרבות והדת של רומא ואני ממליץ בחום לכולכם להתעניין קצת, זה נושא מרתק ומדהים שזורק אור רב עלינו בזמן הזה, השפעות רומא נמצאים בכל מקום ולא ניתן לנער את העובדה הזו. אני שמח שיצא לנו להעלות את הגיליון הזה, אני מוכרח לומר שידיעותיי על רומא היו קטנות מאוד עד כה וגם עכשיו לאחר שקראתי כל כך הרבה אני יודע שרק התחלתי לגרד את השטח. אני מקווה שתישאו את הלפיד הלאה ותתחילו במחקר משלכם, מחקר שישפוך אור על תרבות אדירה זו ששלטה במשך מאות שנים על שטח עצום, תרבות שהפולקלור שלה כל כך מגוון ומופלא. מעבר לכך אני מקווה שפתחנו לכם את התאבון למחקרים על תרבויות נוספות וקסומות שממלאות את דפי ההיסטוריה, אל תתנו לשעמום של בית הספר לדכא לכם את יצר ההרפתקנות. אני יכול להבטיח לכם שרק תיהנו מהמחקר הזה. בין אם תעשו זאת למען עצמכם או למען המערכה שאתם בונים או סתם בחיפוש אחר רעיונות, אתם רק תרוויחו. עד הפעם הבאה, מי ייתן והאלים יחייכו אליכם. הערה מעניינת: לאחר שסיימתי את הכתבה הגיע אלי ידיעה מעניינת מחברי אמיר איתן. פיסת מידע זו בהחלט מעלה עוד סיבה ל"הכנסת הבית" הזו שהציגו הרומאים לאלים האחרים. בעולם העתיק האמינו אנשים שלכל אזור האל שלו וכך אם אני עוזב את ביתי ועובר לארץ אחרת עלי לכבד את האל השולט שם. הרומאים האמינו שהאלים שלהם הם העליונים אבל רק בכדי להיות "מכוסים" מכל הכיוונים הם הוסיפו כל אל שנתקלו בו והוסיפו לו פולחן, זאת על מנת שלא יתרגז יותר מידי.