מפגש המשחק מאת: ערן בן-סער מפגש משחק מוגדר כזמן הקצר בו נפגשים המנחה והשחקנים לצורך קידום העלילה וסיפורה. המפגש הטכני מורכב למעשה משלושה גורמים מרכזיים: המנחה, השחקנים והסביבה. על המנחה ותפקידיו אנו מדברים כבר ארבעה גיליונות, וגם נמשיך לדבר עליהם בעתיד, עכשיו נתרכז בשניים האחרים ונתייחס, במהלך הכתבה הזו, גם בהכנות למפגש הראשוני. שימו לב שאני לא מדבר על איך להעביר את העלילה, טכניקות סיפור שכאלו דורשות מאמר משלהן, אנו דנים הפעם בצד הטכני של המפגש. השחקנים נתחיל בהכנת הדמויות שלהם למפגש הראשון - אתה חייב לוודא שלכל דמות יש סיבה טובה להיות חלק מהקבוצה. משהו הדוק, אבל לא הדוק מדי, ובגדול עדיף שלכל דמות תהיה יותר מסיבה אחת להיות חלק מהקבוצה. אני מאד ממליץ לשבת עם כל שחקן ו"לשחק" את חיי הדמות שלו עד לרגע בו היא מצטרפת למפגש הראשון, זה יעזור מאד לך כמנחה להכיר את הדמויות ולשחקנים להגיע למפגש הראשון כשהם כבר "בתוך" האופי של הדמות שלהם. כמו כן תוודא שלכל שחקן יש עותק מעודכן ומוכן למשחק של דף הדמות שלו, זה מה-זה מציק באמצע המשחק כששחקן מתחיל לחשב מאפס מהו כשרון ההתגנבות שלו. אם אפשר דרוש מהם לתת לך צילום עדכני של דף הדמות כבר בהתחלה, תוכל להיוועץ בו בזמן שאתה מתכנן עלילות ואף לרשום עליו רשמים משלך. מה שבטוח תדרוש זה שכל שחקן ייתן לך רשימה של מטרות הדמות לטווח הקצר והארוך - כלי יעיל בטירוף כשאתה יושב בבית ומנסה לחשוב איך לערב את הדמויות בעלילה החדשה והמבריקה שלך. לגבי השחקנים עצמם - קודם כל אם לא כל שחקניך מכירים זה את זה, דאג לארגן חצי שעה בתחילת המפגש לסבב היכרות (המשחק האהוב עלי - כל אחד אומר את השם שלו ושם של מחלה סופנית המתחילה באותה אות כמו השם שלו) שיכלול גם רקע משחקי וסגנון משחק מועדף, ודא מראש כי כל השחקנים יודעים את התאריך והשעה בה מתחיל המפגש, הראשון או כל אחד אחר, ושכולם מכירים את "חוקי הבית" שלך. סביבת המשחק לפני הכל - עליך להשיב על שאלת מיליון הדולר, איפה משחקים? ותאמינו לי שזה לא טריוויאלי כמו שזה נשמע. בכלל לא. הסיבה לכך מסוכמת במילה אחת: הפרעות! כל מה שמסיח את הדעת מהמשחק, זה יכול להיות טלוויזיה (בעיקר השטניות האלו עם פליי סטיישן מחובר אליהן), אחים קטנים, מטבח עשיר וזמין מדי, טלפונים, אחים קטנים, אישה עצבנית (אופס - תמחקו, זה מהעולם שלי) וכל מקור רעש מעצבן, למשל הכלבים של זיו. האופציה העדיפה היא אתר קבוע, בדרך כלל זה יהיה ביתו של אחד השחקנים או ביתו של המנחה. יש לזה כמה בעיות: קודם כל ההפרעות שדיברנו עליהם, מלבד זאת אם השחקן שנידב את ביתו לא גר לבד, שאר הגרים עמו (משפחה, אישה או שותפים) עלולים לא לאהוב את הרעיון. למה זו אופציה עדיפה? כי כשהמיקום קבוע יש לו פחות הפרעות רק מעצם העובדה שהחדשות של המקום לא מושכת את השחקנים כל הזמן, חוץ מזה ניתן לנסח כמה כללים קבועים שיעזרו - כמו לשלוף את הטלוויזיה מהחשמל לפני המשחק ולנעול את הדלת. אם כבר אתם מחפשים אתר קבוע, יש כמה דברים שממש כדאי שיהיו בו, שולחן גדול מספיק לכולם, למשל, עם כסאות נוחים (אתם תשבו שם כמה שעות, לא?) זה הרבה יותר מסתם בונוס - זה הכרחי. למקום צריכה להיות תאורה טובה, הוא צריך להיות נגיש לכל השחקנים (ערן! נמאס לי לנסוע כל פעם מכפר סבא לקיסריה כדי לשחק, בואו אלי מידי פעם!) וכדאי שיהיה נגיש למשלוחי פיצה. אגב, זכרו שהמנחה צריך בערך מקום של שני שחקנים בגלל הספרים והדפים שלו. אם אין לכם מזל ולא מצאתם מקום קבוע, אתם תאלצו לנדוד ממקום למקום. קודם כל, באסה, אבל חיים עם זה. העצה הטובה ביותר שיש לי היא שכל מי שמארח את החבורה שידאג מראש, אפילו יום לפני, לפנות מקום גדול מספיק לכולם ולדאוג שבשום פנים ואופן לא יהיו הפרעות שונות בטווח המשחק. אגב, במצב כזה אני גם מאד ממליץ לא לשחק בקבוצות של מעל חמישה שחקנים, זו פריבילגיה השמורה לבעלי אתר קבוע, שם השחקנים יודעים שהם נאספים בזמן ובשעה הנכונה בלי יותר מדי בלגאן. לארגן מפגש כל שבוע לשמונה חברה זה סיוט, תמנעו ממנו. הכנות אחרות יש עוד כמה דברים שיש לשקול לגבי מפגש משחק - מה קורה עם האוכל, בהנחה שיש זמן ארוחה תוך כדי משחק (הפתרון הכי פופולארי בעולם: פיצה)? מה עם חטיפים ושתייה, מי מביא אותם ואיך משלמים על הכל? צריך להכין כמה חוקי בית שיטפלו בשאלות כמו: מה עושים עם מאחרים? מה עושים עם מישהו לא בא? הפרטים הטכניים דורשים את תשומת הלב שלהם, אין מה לעשות. כמו כן יש הכנות לצורך המפגש, כל מה שקשור בדברים שאתה, המנחה, צריך להביא איתך. איזה ספרים אתה צריך הפעם? הדפסת את ההרפתקה שלך? איפה הדף עם כל הדב"שים ואיפה הדף שכתבתי עליו חמישים שמות לצורך אלתורים? כמו כן ישנם דפי חלוקה לשחקים, טכניקה מעולה שאני ממליץ עליה, במקום לפרוש מלל חשוב יש דברים שאתה יכול להדפיס ולחלק. למשל אם הקבוצה מקבלת מכתב מהחוטף המסתורי, הכן אותו מראש וחלק אותו. אם הם קוראים נבואה על קיר המקדש השבור, הדפס וחלק. אני חייב להגיד שגיליתי ששחקנים מתייחסים ברצינות גבוהה ביותר לדברים שאני מחלק להם, אולי הם חושבים שזה נק"נ. שליטה בקבוצה עכשיו אנחנו כבר מדברים על זמן המשחק עצמו, בעיקר אנו דנים במה לעשות כשהמצב מתחיל לצאת מחוץ לשליטה, לא מבחינת העלילה, אלא מבחינת השחקנים עצמם. המון מזה כבר כיסינו בכתבה על שחקנים, אבל יש מה להוסיף. אני חייב להתחיל בהגדרה, מהי בעיה בקבוצה? כל מה שמפריע למנחה או לשחקנים ליהנות מהמשחק. זה אומר שהעניין הוא מאד אינדיווידואלי, יש קבוצות בהם כולם מרגישים חובה להיות נורא מרוכזים במשחק ואז בעיה יכולה להיות שמישהו מספר בדיחה, ויש קבוצות שאוהבות דווקא קלילות חברתית קלה. הבעיה העיקרית כאשר מנסים להחזיר את כולם לשליטה (ולמשחק) היא איך לעשות זאת בלי להרוס את הכיף. זה קשה, מאד. הסצינה האיומה ביותר בכל משחק תפקידים היא לא זו שבה קת'ולהו זוחל החוצה מהים, היא זו שבה המנחה קורא לשחקן אחד "אידיוט" וזה מחזיר לו "בן-זונה." אני יודע שאתם מצפים עכשיו לרשימת פתרונות למצב כזה, אבל אין לי. אין דרך לצאת ממצב כזה, כשזה קורה הדבר הכי טוב הוא להזמין את כולם לסולחה ולהתנצל עמוקות ובכנות. אני ממליץ, מעבר לכך, לקבוע כללים נוקשים מראש - ולדבוק בהם מההתחלה. אם לאחר זמן מה תתחיל להוסיף מנגנוני שליטה, בדרך כלל שחקנים יתמרדו נגדם. תהיה איתן מלכתחילה, הכי טוב. צורת השליטה הנפוצה ביותר היא פשוט לדבר עם שחקניך, להחליט מראש שאתה מסוג המנחים שדברים כאלו ואחרים לא קורים אצלך, ולהגדיר מה קורה אם הם כן קורים. למשל להגדיר מראש לשחקנים שלך שכל ויכוח על החוקים חייב להתבצע רק לאחר המשחק, ואם יהיה צורך אתה תפצה דמות שתפגע כתוצאה מטעויות שלך בנוגע לחוקים. אבל כדאי מאד שתהיה תקיף, נגיד שהחלטת שדיונים על דברים שמחוץ לדמות חייבים להתבצע הרחק משולחן המשחק, כאשר דני וניצה מתחילים לדון בפגישת העמותה לקידום שירים עבריים ליד השולחן תהיה מאד מוכן להגיד להם בתקיפות להפסיק או ללכת לדבר על זה בצד. אגב, בשיטה הזו אפשר להיכשל רק פעם אחת, אחרי כן לעולם לא יקשיבו לך יותר. אם אתה קשוח - לך על זה, עדיף גם שתהיה לפחות נעים הליכות כדי שהפניה תהיה: "ניר, בבקשה אל תשחק עם הכלב עכשיו, זה מפריע לי להתרכז." ולא: "ניר, תעיף ת'פרווה המעצבנת הזו מהעניים שלי." דרך שניה היא שליטה משחקית. זה נורא נחמד, אבל קשה. כמנחה תחליט, ותודיע לכולם מראש, שמבחינתך אין הפרעות, הכל אצלך הוא חלק מהמשחק. כל מה ששחקן אומר - הדמות שלו אומרת, מלבד אולי לבקש משהו לשתות או לאכול. זה די מדליק, תאר לך את השחקן שאמר "מי זה הליצן הזה?" כי הוא לא הקשיב לך, והליצן הזה הוא ראש שבט הזולולולו הנורא (הם לא קניבלים! הם אוכלים רק איבר אחד ספציפי מהאנטומיה האנושית, אז זה לא נחשב), לחילופין את השחקן שמנסה להבין למה חושבים שהדמות שלו משוגעת ומנסים לכלוא אותה רק כי הוא שאל בקול רם "מי ראה אקס-מן אתמול? נכון שוולברין פשוט כלי, עם הטפרים האלו שיוצאים לו מהיד?" שחקנים מבינים עניין מאד מהר בדרך הזו. הדרך השלישית היא שיטת המיקוד החיובי, והיא המועדפת עלי. אל תעירו לשחקנים על דברים רעים, לפחות לא אם זה לא ממש קריטי. להפך, תנו קרדיט עצום ואינטנסיבי על משחק טוב, קולח וחסר הפרעות. שחקנים שלא מדברים על חברה שלהם יקבלו יותר תשומת לב ויהפכו למרכזיים יותר בעלילה, שחקנים שלא מכניסים צ'יפס לנחיריים ומראים לכולם כמה זה מצחיק מקבלים ממך יותר הזדמנויות וזמן קשב. התוצאה: שחקנים טובים יתעלמו משחקנים רעים, לשחקנים הרעים (אלו שמפריעים לך) לא יהיה עם מי לצחוק ומחוסר ברירה יתרכזו במשחק שלך. אגב, אל תשלבו בין השיטות, זה לא עובד. תבחרו אחת שמתאימה לכן ותדבקו בה. סיכום זה היה אומנם הצד הטכני של להיפגש ולשחק, אבל הצד הטכני חשוב לא פחות מהצד האומנותי במשחק (שחלק ממנו כיסינו פעם שעברה בדיון על יצירת עלילה), אם תדעו לנהל נכון את הצדדים האלו לפחות תוכלו לדעת שעשיתם את המקסימום כדי ליצור אוירה טובה למשחק קולח ומהנה.