השיטה במשחק תפקידים

מאת: אבי סבג

 

מזה כמה שנים ניטש ויכוח מר בקהילת שחקי התפקידים על הדרך הנכונה לנהל את המשחק. שיטה למול משחק חופשי (free form), שתי גישות שונות, מנוגדות המתנגשות זו בזו. האומנם?

 

כדי להציג את עמדתי בעניין אתחיל בהתחלה, באבן הבניין הבסיסית ביותר של משחקי תפקידים, הדמיון. כפי שציינתי כבר בעבר, בסקירה לשיטת הגיבור, הוא פראי, חסר גבולות או תבניות והינו מאד ייחודי ואישי. אנו רגילים לדמיין באופן אישי, האסוציאציות נוצרות בראשנו ללא הריף בתגובה לכל גירוי חיצוני, יוצרות תמונה דמיונית שרק אנו רואים. לעומת זאת, משחק תפקידים, שהוא במהותו הבסיסית מפגש בין דמיונות של כמה אנשים, דורש שבירה של המסגרת האישית ויצירת תמונה אחת ו"מציאות דמיונית" המשותפת לכל הקבוצה.

 

עוצמתו של משחק תפקידים נובעת מיכולתו של מנחה ליצור במוחותיהם של שחקניו את "המציאות הדמיונית" האחידה, עשירה ומלאת פרטים כל האפשר וכן מיכולתם של השחקנים להשתלב במציאות זו תוך שהם ממלאים אותה בנוכחות דמויותיהם. יצירת אותה מציאות משותפת, אותם רגעי קסם בהם השחקנים חדלים להיום עצמם והופכים להיות גיבורי הסיפור, מפסיקים לראות את השולחן והקוביות ומתחילים לחוות את עולם המשחק על כל המשתמע מכך נוצרים אך ורק באמצעות משחק תפקידים טוב ואינם תלויים בשיטה מסוימת או בהימצאותה של שיטה בכלל.

 

לכאורה, משתמע מכך שאין צורך בשיטה, הרי כל מה שדרוש לנו הוא דמיון ויכולת לתאר את מה שאנו רואים בעניי ורוחנו ולהעביר את זה לשחקנים האחרים. טיעון הוא אפילו נכון במקרים בהם מדובר בדמיונו של אדם אחד או כאשר דמיונם של שניים משתלב בטבעיות. הצורך בשיטה מתחיל, לדעתי, במקרים בהם דמיונם של המשתתפים מתנגש. במצבים כאלה צריך להכריע מה באמת התחרש. האם הדמות זריזה מספיק כדי לחמוק מתחת לשער הנסגר במהירות? האם אני מיומן מספקי כדי לנטרל את הפצצה? במקרים כאלה צריך איזשהו מנגנון בוררות או החלטה.

 

טענה ראשונה היא שהמנחה, כאחראי על העלילה יכול פשוט להחליט על תוצאת האירוע. עקרונית אני מסכים עם הגישה הזו אך רואה בא מקרה פרטי ולא פתרון כולל. תפקידו של מנחה במשחק תפקידם הוא לא לספר סיפור אלה ליצור סיפור בשיתוף עם שחקניו וההבדל בין השניים עצום. משמעות ההבדל היא שלשחקנים חייבת להיות יכולת משמעותית להשפיע על העלילה וזאת באמצעות מעשי הדמויות שלהם. ובעניין הזה, אם נשתמש בהשאלה,  "הצדק" צריך לא רק להיעשות אלה גם להראות. כלומר, השחקנים צריכים לדעת שלפעולותיהם יש משמעות כלשהי.

 

הדבר נכון גם מצדו של המנחה, שהרי הוא כמו כל שאר השחקנים מעוניין במשחק תפקידים ולא בסיטואציה חד צדדית בה הוא מכתיב את כל המציאות. במקרים רבים, אני בתור מנחה, מעוניין להיות מופתע מתוצאות מעשי הדמויות. מובן שלעיתים צריך לסייג את המרחב האקראי הזה לדוגמה, בקרב בשלב מסוים של העלילה אני אהיה מוכן שהדמות תפצע אנושות אך לא תמות. אבל בתוך מרחב האפשרויות שהגדרתי אהיה מוכן לקבל כל תוצאה, החל מתבוסה מוחלטת לתוקפים ועד ניצחון בעור שיני הדמויות. זאת מפני שאני באתי לקחת חלק, מוביל ומרכזי אומנם, אבל עדין חלק במשחק תפקידים ולא להעביר "שעת סיפור".   

 

נכון שכמנחה אני אחראי על קידום העלילה וצריך לנווט את ההתרחשויות לכיוון מסוים אבל עדיין אני צריך לאפשר לדמויות מספיק מרחב תמרון. לכן, השליטה שלי, כמנחה, במשחק צריכה לכלול שיטות נוספות מעודנות ומתחכמות יותר מאשר קביעה שרירותית של תוצאות פעולות הדמויות. אני אדרש לאלתר כאשר הדמויות הצליחו או נכשלו בניגוד לציפיותיי בדיוק כפי שאני נדרש לאלתר כאשר הדמויות בוחרות נטיב פעולה מפתיע. זו אחת ההנאות הגדולות כמנחה, השילוב של התכנון והבלתי צפוי, ידע מוקדם שזור ברצף של הפתעות. אם הדמויות הצליחו לפורץ דלת שלא תכנתי שיפרצו בשלב זה, מוטלת עלי המשימה לערוך את השינויים כדי להכיל את השלכות המעשה ועדיין לשמור על הציר העיקרי של העלילה.

 

אם אתם מסכימים איתי עד כה, הרי שאתם מסכימים שדרוש מנגנון בוררות שיכריע את תוצאות פעולות הדמויות, מנגנון זה הוא גלגול הקוביה. באמצעותו אני יכול לבטא הן את ההסתברות שמאורע מסוים יקרה (הסיכוי שהדמות תצליח להנחית את מטוס הקרב) והן את אלמנט האקראיות (טייס מיומן נכשל למול טירון שהצליח), שני אלמנטים שאכן מתקיימים במציאות. בעניין זה, הויכוח מתמקד בדרך שיש לשלב בין שני הגורמים הללו. לדעתי מנגנון זה חייב לשאוף לדמות את המציאות בצורה מלאה ככל שניתן  מפני שרגעים אלו הם בדיוק שעת המבחן של "המציאות המדומה", צמתי הדרכים בהם השעיית הפסק נמצאת בסכנה.

 

במשחק המנוהל ב- freeform אך עם קוביות, המנחה יקבע את הסיכוי בד"כ באופן שרירותי או ע"י התחשבות מסוימת בתנאי הסביבה המשפעים אל הפעולה. בדרך כלל ההחלטות לא ישקפו את מלוא תמונת המציאות המדומה מפני שגם מוחו של הטוב שמנחים אינו מחשב על המסוגל לערוך את החישובים הנדרשים באפס זמן. בדרך כלל לכל הדמויות יהיה סיכוי שווה או דומה לזכות ביוזמה או להצליח בביצוע כשרון. אבל מצב זה אינו מיצג את המציאות ודמיונו של השחקן ימחה על הדיסוננס.

 

איך יתכן שהוא, סוכן בשירות הוד מלכותה, צלף מצטיין אומנם, אבל כרגע תחת השפעת סמי הרדמה, תנאי חשכה, היורה מהמותן באקדח מקבל בערך את אותו סיכוי כמו חברו לצוות היורה מגג הבניין, באמצעות רובה צלפים עם כוונת, אמצעי ראיית לילה וכל הזמן שבעולם כדי לכוון. אין שום סיכוי שבעולם שמנחה ה- freeform יוכל לקחת בחשבון את כל הגורמים הללו ולכן רובם לא מנסים בכלל. בסיטואציות רגישות אלה צריך מנגנון קביעת התוצאות צריך להיות מסוגל לקחת בחשבון את הגורמים האלה, אולי לא את כולם אבל מספיק מהם כדי ליצור את השעיית הספק. השימוש בחוקים אומנם דורש מיומנות מסוימת, המשתפרת עם הזמן, ובניגוד לחששות, הופכת לתהליך טבעי ומהיר מאד.

 

רצון זה לא נובע מתאוות כוח של שחקן, או מנצ'קניזם, אלא מרצון לדמות את המציאות, השחקן רוצה לרגיש את מיומנותו העדיפה בתפעול מחשבים בדיוק כפי שהוא רוצה להרגיש את הכאב הפועם בזרועו הפצועה. תאורן של פציעות והשפעות מהלך הקרב הן נושא סבוך לכשעצמו, במשחקים ריאליסטיים ארצה שהקרב, כמו כל דבר אחד, ישקף את המציאות. אך כיצד יוכלו המנחים מבנינו שטרם השלימו דוקטורט ברפואה לתאר מגוון מניח את הדעת של השפעות. איך נדמה דימום? שבר? הלם? אובדן הכרה כאשר הכל כל כך אמורפי.

 

בעיתיות זו מובילה אותנו לצורך באמצעי מסוים לקחת את הדמיון הטהור כפי שהוא מסתחרר במוחותינו הקודחים וליצוק אותו למסגרת מסוימת מדידה, אובייקטיבית וניתנת לייחוס. הצורך לתרגם את מנגנון המנעול מחד את כישורי הדמות בפריצת מנעולים מאידך, מחייבים קובץ מסוים של פרמטרים שיבטאו את יחסי הגומלין בניהם וימקמו אותם על סקלה אחידה. פרמטרים אלה חייבים להיות קבועים מוגדרים ומספריים. רק כדי להניח את דעתכם צורך זה אינו נחלתנו הבלעדית, כמעט בכל תחום בחיים בו נדרשה יכולת השוואה בין אנשים נערכו מחקרים מעמיקים על יצירת ממדים אובייקטים שתוצאותיהם היו מבחנים לקביעת  IQ או מבחני למדידת כישורים (פסיכוטכניים) שונים.

 

כדי להגיע לאותו רגע הכרעה עם מספיק מידע על המציאות וכדי לאפשר שמירה על הריאליזם עלינו להתחיל עוד בשלב בבניית הדמויות. עלינו ייצג את הדמות שבראשנו באמצעות קבוצת פרמטרים, שכאמור יהיו מספריים. מובן הפרמטרים המספריים נועדו לתרגם את האופן בו אנו תופסים את דמותנו ולא להפך, כפי שחלק מהשחקנים עושים בטעות. החלוקה לתכונות, כישורים, כוחות, יכולות או מגבלות נובעת מטעמי נוחות ומשתנה משיטה לשיטה. מה שחשוב בעיני, הוא שכל מהות הדמות תבוא לידי ביטוי בשיטה. יכולותיה האינטלקטואליות, ויכולותיה הפיזיות, הידע שצברה, הכישורים שרכשה, האופי שלה, הפרעות האישיות, המראה החיצוני וכו'.

 

מלבד זאת שיטה טובה תאפשר לי לייצג גם את כל שאר רובדי "המציאות המדומה", את מזג האוויר, את התנאים הטופוגרפיים, את הלחץ המופעל על הדמות ואת איכות האמצעים העומדים לרשותה. כל אלה מיוצגים כאמור, בצורה מדידה וניתן לשקלל או לקבוע את השפעתם ההדדית, לחשב את ההסתברות הנכונה להתרחשות מאורע וליצור בראשם כל השחקנים תמונה מלאה יותר של המצאות, המתחשבת במכלול הגורמים הרלוונטיים. כמובן שהגדרת הגורמים הרלוונטיים תלויה במידת הריאליזם שהשחקנים רוצים לחוות.

 

עובדה זו נעדה לשרת מטרה נוספת. שחקן תפקידים טוב יכול לשחק דמות מוכשרת פחות ממנו במגוון תחומים, הוא ימנע מלהציע רעיונות החורגים מגבולות האינטלקט של דמותו, ירסן ואת מידת מעורבותו בקבוצה כדי להפוך לדמותו לקונית וביישנית וכו'. לעומת זאת גם הטוב שבשחקנים לא יכול להתעלות מעבר ליכולותיו שלו, אם אני לא יודע דבר על אסטרטגיה כנראה שלא אצליח לתאר תכנון לכיבוש נורמנדי, אם אני עצמי לא ממש כריזמטי ומשכנע כנראה שלא אצליח לשאת נאום חוצב להבות למול מועצת הביטחון של האו"ם.

 

שיטה אמורה לשרת אותנו בסיטואציות כאלה בהן יש פער בין המציאות ל"מציאות הדמיונית". שחקן ישא את הנאום הטוב ביותר שיכול לחבר אך מה ש"באמת" שמע הקהל היה מלהיב הרבה יותר מפני שהוא משחק מנהיג כריזמטי וסוחף. אסור להחליף את המשחק המלא של הסיטואציה או את התיאור מדויק של הפעולה בגלגול הקוביה, אך הגלגול כשהוא נמדד למול שכלול יכולותיה של הדמות, לא השחקן, הוא זה שיכריע את מידת ההצלחה וכנגזרת את מה שהתרחש ב"מציאות המדומה". במשחק freeform יהיה קשה לעשות את אותו דבר.

 

הטענה כי המתודה לפיה המציאות נפרטת לפרמטרים מדויקים מעודדת משחק תפקידים גרוע ומנצ'קניות מופרחת בעליל מפני שהיא אמורה לתאר את המציאות כולה ולא רק את חלקים מתוכה המועילים ומחזקים את הדמות. שימוש לא נכון בשיטה עשוי לתמוך בתופעה אך באותה מידה ניתן לטעון שדווקא העובדה שדמות המוגרת רק ע"י רק ביוגרפיה מאפשרת חופש מחולט אותו יכול לנצל השחקן הגרוע כדי להמציא לעצמו עוד ועוד יכולות אותם הוא פשוט צריך לתרץ בתירוץ פסאודו-הגיוני. האמינו לי, שניתן, ולא רק בתחום משחקי הפקידים, להמציא טיעונים הגיוניים להפליא לכל דבר אם ממש רוצים.

 

טענה אחרת לפיה משחק freeform היא צורת משחק הפונה לקהל מנוסה יותר בעוד שהשיטה נועדה למתחילים גם היא בעניי טעות ומשולה להתנצחות בין פילוסוף לפיזיקאי על הדרך הנכונה לתפוס את העולם. איך אפשר לומר שהפיסיקאי נחות או מתקדם פחות רק בגלל שהוא עובד לפי להגדרות מדויקות ומפרק את המציאות למרכביה בעוד שהפילוסוף מביט עליה כמכלול? קביעת עליונותה של גישה אחת למשחקי תפקידים מטופשת באותה מידה. העובדה שהמשחק החופשי נפוץ יותר בקרב מבוגרים היא לדעתי נסיבתית וזמנית בלבד.

 

אין לי שום ויכוח עם הטענה שכשלים מסוימים בשיטה או שיטה לא טובה עלולים לפגוע ואף להרוס את ההנאה המשחק. באותה מידה גם התייחסות לחוקים כאל תורה מסיני המחייבת עד אחרון תת הסעיפים שלה עלולה להרוג את חדוות המשחק. אך אני מתנגד בתוקף להנחה שרק עצם המעבר למשחק חופשי ישחרר את כל הקטנוניים מווכחנותם ואת השחקנים הגרועים  מחוסר יכולתם להפריד בינם לבין הדמות כשדרוש או להיכנס לעורה של הדמות בכל שאר המקרים. חשוב לזכור ששיטה היא אמצעי שנועד לשרת מטרה, בדיוק כמו freeform ובשניהם צריך לדעת להשתמש נכון בכדי להשיג תוצאות טובות.

 

ישנו תחום, לדעתי די צר, של מערכות שבאמת לא ניתן לשחק באמצעות שיטה ומשחק חופשי הוא הדרך היחידה לנהל אותם. לעומת זאת את החלק הארי של המערכות אני חושב שאפשר ועדיף לנהל בתמיכתה של שיטה, במילה תמיכה אני מכוון למעין מיזוג בין הגישות, שהוא לדעתי המתכון הנכון. יתכן שבמשך משחקים שלמים לא תשתמשו בחוקים ואף לא תגלגלו קוביה, אך ברגעים שתידרשו לה השיטה תהיה שם ותעמוד לצדכם. באותן נקודות בהן תירצו את מלוא הריאליזם, את המתח והתרגשות שנובעים מהסיכון והסיכוי שבגלול הקוביה או את היכולת לדמות משהו שלא ניתן לשחק, תוכלו לחוזר ולהשתמש בה.

 

מובן שלשם כך צריך להתחיל את המערכה בבניית דמויות ע"פ שיטה מסוימת ולהסכים על החוקים מתוכה אותם תרצו להחיל על המשחק. באופן זה נעשה בעצם השילוב הנכון בין שיטה לחופש, בעוד שבמשחק חופשי טהור לא נוכל לעשות זאת מפני שאין שיטה לחזור אליה. אני מדגיש את הנקודה הזו משני טעמים, ראשית מי שהרגיש שהשיטה מפריע לו, לא השתמש בה נכון. אחת הדרכים לניצול שיטה היא התעלמות ממנו. שנית מפני שלאחרונה

נתקלתי בלא מעט מקרים בהם מנחים מחליטים לנהל את המשחק ב-freeform מהסיבות הלא נכונות, כמו עצלות או העובדה שהרעיון אופנתי וטרנדי כרגע, בחירות שלמעשה פוגעות באיכות המשחק.

 

לסיכום ובנימה ממלכתית עד כאב אומר רק שאיש באמונתו יחיה. המסר העיקרי שחשוב היה לי להעביר הוא שכל התנשאות או תחושת עליונות של תומכי אחת הגישות היא שגויה. אני אומנם משייך את עצמי למחנה חובבי השימוש בשיטה (למרות גישת המיזוג שהצגתי)  ובאמת סבור שבאמצעותה ע"י שימוש נכון ניתן להמריא לגבהים ומחוזות שבמשחק חופשי לא ניתן, אבל הרבה לפני זה, אני מאמין שכל עוד אנשים נהנים ומצליחים לקיים משחק תפקידים עמוק דרכם נכונה באופן בלתי מעורער. אפשר אולי, רק להתווכח (הרי צריך להתווכח על משהו) על דרכים להמשיך ולהשתפר. שיטה ו- freefrom הן גישות שבעניי משלימות זו את זו אך מטבע הדברים, החופש הוא זה שצריך להשתלב מסגרת ולא ההפך.