ליצן החצר
מישל סבח
זה היה יום חורף גשום, הברקים הבריקו, הרעמים הרעימו. אבל למרות זאת, ארמון המלוכה המוזהב עדיין נצץ, בדיוק איך שהמלך זהבי ממון אוהב. המלך הסתובב הלוך ושוב בחדר המלוכה המוזהב וחשב על הבעיה הכי גדולה של הממלכה באותו הרגע - מה להביא לזהבה ממון, אישתו המלכה, בתור מתנה ליום הנישואין הממשמש ובא. הוא עצר לרגע, מרים אצבע באוויר ולוקח נשימה כדי להגיד משהו, ואז נשף את האוויר בעצבנות כאשר הבין שלא עלה על הרעיון הנכון.
ארבעה מעוזרי המלך עמדו בזוגות מול כס המלכות וכרסמו ציפורניים. עליהם לדעת מתי להתערב, מה להגיד ומה לא להגיד. ידו של המלך קלה על הידית המוזהבת שפותחת את הקרקע ישירות לשיני התנינים. בין העוזרים מקפץ לו ליצן החצר. הוא לבוש בבגדים משובצים בצבעי ירוק וכתום ועל בגדיו תלויים עשרות פעמונים קטנים שמרשרשים ומצלצלים עם כל תנועה שהוא עושה. דאגתו היחידה כרגע היא איך להוציא את עצמו מהמצב שנכנס אליו. עכשיו דאגתו העיקרית היא שלום שיניו שפגעו באריחי הרצפה המוזהבים אחרי פליק פלאק לא מדויק. בכל מקרה הוא ממשיך לקפוץ, לעשות גלגלונים, פליק פלאקים ושטויות ומקווה שהמלך לא ישים לב אליו יותר מדי.
זהבי המלך נראה נואש, הוא התיישב על כס המלכות המוזהב ושם את רגליו על ההדום האדום. סתאאאם, המוזהב. לפני שרגליו נחתו על ההדום החלו שתי משרתות חטובות בלבוש מינימלי לרוץ לכיוונו באיטיות (כל הזכויות שמורות ל- BayWatch) וכאשר הגיעו אליו, כל אחת תפסה כף רגל והמסג' המרגיע החל.
"אווריקה!" צעק המלך. "מצאתי את המתנה המושלמת והמקורית ביותר!" התלהב זהבי, "אני אבנה לה כרכרה מוזהבת!". אחד מעוזריו הרים קלות את אצבעו ולפני שחשב על מה שהוא אומר פלט "אבל.. כבר יש לה כרכרה מוזהבת". המלך הביט בו במבט חודרני ואמר "אז נבנה לה אחת יותר גדולה, השנים לא הטיבו עמה, אתה יודע".
זהבי ממון החווה בידו תנועה ושתי המשרתות אספו את בקבוקי השמנים והמגבות וחזרו למקומן. "הרעיון מצוין. כל מה שצריך עכשיו זה עוד ערמת זהב גדולה. אני מעביר את זה לטיפולכם" אמר המלך לעוזריו בהינף יד. מנהיג העוזרים, בעל אומץ הלב הרב ביותר וכמות השכל הקטנה ביותר, צעד קדימה ואמר "אבל הוד זהבותך, לא נוכל לגבות יותר מסים ממה שאנחנו כבר גובים. המצב הכלכלי של התושבים גרוע עד מאוד." המלך סידר את כתר הזהב על ראשו והשיב "אני שמעתי אבל?". עוזר המלך ניסה שוב, "הוד זהבותך, רוב התושבים בממלכה על סף עוני, אנחנו כבר לוקחים להם יותר ממה שיש להם. אם נמשיך ככה הם בטוח יתמרדו. לא נוכל לעשות זאת". המלך הרים את כוס היין המוזהבת ולגם מעט יין. הוא הביט בעוזרו במבט מאיים, "אני שמעתי לא נוכל?". העוזר, רועד מעט, ניסה בשלישית "הוד זהבותך, זהבי ממון המלך, אם נאלץ את האנשים לשלם עוד מסים יתכן ויעשו בנו לינץ'. בבקשה ממך". "יתכן ומה?" אמר המלך בעודו מניח קלות את ידו על הידית המוזהבת. קולות סגירת לסתות מגיעים לאוזני העוזרים מתחת לרצפה. "יש רק דבר אחד שאני יודע. מי שאחראי על הכספים יטפל בזה, אחרת הוא יהפוך למנת גורמה. ומי אחראי על הכספים?" שאל המלך.
בעוד ליצן החצר עמד לסיים סדרה מרהיבה של תרגילים אוויריים, ארבעת העוזרים הביטו אחד בשני, חלקם מגרדים את סנטרם, חלקם מגרדים את ראשם, ובבת אחת הפנו אצבע מאשימה, כל אחד על מישהו אחר. אחרי שניה שינו את החלטתם ובבת אחת כיוון האצבעות שונה, כאשר כל אחד מצביע על מי שהצביע עליו לפני שניה. אחרי שניה שוב שינו את החלטתם ובבת אחת כיוון האצבעות שונה שוב. הפעם כל האצבעות הופנו לעבר הליצן, שבדיוק סיים את הפליק פלאק האחרון, פרש את ידיו וצעק "טא דא!".
מבט של אימה נפרש על פני הליצן בעוד המלך מצביע עליו ופוסק דין, "אם לא תשיג לי את הזהב לבניית הכרכרה תוך שבועיים, לא תחיה יותר משבועיים. הליצן, ידיו עדיין פרושות, בלע גוש רוק יבש. הפעמונים על בגדיו רשרשו.
כמה שעות מאוחר יותר, בפונדק קטן ועלוב, ישבו כמדי ערב אנשי העיירה העייפים, מזמינים חצי כוס שיכר ומנסים להרוות את צימאונם ולתעתע בבטנם כיוון שכסף לאוכל לא היה להם. הם גילו שאם משחקים עם השיכר בפה הרבה זמן זה כאילו ששתו כמה כוסות ממנו. כולם ללא יוצא מן הכלל לבושים בבגדים ישנים, קרועים ובלויים. רובם לא מגולחים ולפי הריח אפשר להניח שהם שכחו מזמן איך נראה סבון. הפונדק עצמו עלוב ביותר, חלונות הזכוכית נשברו ורוח וגשם נכנסים חופשי. כל שלוש דקות נר אחר נכבה ובעל הפונדק הרזה(?!) והתשוש הולך להדליק אותו מחדש. בהחלט, המצב לא טוב בממלכה.
לפתע הדלת נפתחת בסיבוב ארוך, נתקלת בקיר ונופלת מציריה. בעל הפונדק חשש שזה יקרה בקרוב. עכשיו גם דלת אין לפונדק. בכל מקרה, גבר קטן קומה אך עם כובע אצילי ובגדים מהודרים חדשים, נכנס באיטיות לפונדק, מעיף מעליו בעדינות שאריות גשם ובוץ. זאטוט קטן מחזיק לו את היד.
הילד הקטן ראה שולחן פנוי וכמו שלמד מאביו הסתער לכיוון השולחן, מושך את הגבר אחריו. צלצולים ורשרושים חלשים נשמעו. הגבר פלט כמה קללות ומשך את הילד חזרה אליו תוך כדי צעדים מתונים ואיטיים לכיוון אותו השולחן. לבסוף, אחרי מה שנראה כזמן לא הגיוני להגיע מהדלת לשולחן, הגיע הגבר לשולחן והתיישב, ממש באיטיות. הילד ברח מאחיזתו והסתובב בין האנשים.
הגבר הזמין לעצמו קנקן שיכר וארוחה ענקית. כל העיניים במקום הופנו אליו, חוץ מעיני הזאטוט שמצאו עכבר מת באחת הפינות של החדר. לקח לבעל הפונדק כמה שניות לקלוט שהגבר לא מזמין חצי כוס שיכר ואחרי שקלט, קיפץ בשמחה ורץ למטבח כאשר הוא מנפנף בידיו וצועק משהו לבנותיו.
הילד הקטן רץ לכיוון גבו של הגבר ונתן זינוק לא מכוון היטב, הוא נחת על הצד הימני של הגב וידיו עטפו את ראשו של הגבר. רשרושים וצלצולים נשמעו בעוד הגבר שוב מקלל את הילד ומושיב אותו לידו. "לא לזוז!" אמר הגבר לזאטוט.
- "למה?" שאל הילד.
- "כי אתה עושה בלגאן." השיב הגבר.
- "למה?" שאל הילד.
- "כי אתה ילד טיפש!" השיב הגבר.
- "למה?" שאל הילד.
- "כי ההורים שלך טיפשים!!" השיב הגבר.
- "למ..?" התחיל הזאטוט.
- "כי הם עשו אותך!!! תסתום כבר ילד! לא להפריע לי" התעצבן הגבר. "למה?" שאל הילד, חייך בטיפשות ודחף פונפון אדום לאוזנו של הגבר. "היי! זה שלי!" הגבר הוציא את הפונפון מאוזנו ודחף אותו לפיו של הילד, מקווה שזה יסתום אותו. "דווקא אותך לקחתי..." התלונן הגבר לעצמו, "מכווולם."
קנקן השיכר והארוחה הגיעו לשולחנם של הגבר והזאטוט. הגבר החל לאכול ברשלנות מכוונת, זורק חתיכות עוף על הרצפה, תפוחי אדמה על פרצופו של הזאטוט כל פעם שעיצבן אותו ושופך מהקנקן לכוסות יותר מידי, נותן לשיכר לזלוג על השולחן וללכוד את מבטם של שאר האנשים, שחלקם היו עסוקים בליקוט חתיכות עוף מהרצפה ואכילתם.
לבסוף, בעל הפונדק אזר אומץ והתקרב לגבר. הוא הציג את עצמו ושאל איך הגבר יכול להרשות לעצמו להתלבש ככה, לאכול ככה ולחיות ככה. פניו של הגבר הרצינו. פרוסת תפוח אדמה מתובלת התלבשה על לחיו והזאטוט התפקע מצחוק. הפרוסה גלשה מפניו של הגבר והגבר לחש לבעל הפונדק שעמד מולו, "אני לא בטוח שאני יכול להגיד לך, זה סוד מאוד מאוד שמור, נכס עליון לכל מי שיודע אותו". בעל הפונדק השפיל פניו, ביקש סליחה שהפריע לארוחתו של הגבר והחל לחזור למקומו. "רק רגע" אמר הגבר בעוד פרוסת תפוח אדמה נוספת מצאה את דרכה למצחו, "אתה לא מעוניין לדעת? אולי זה משהו שיכול לעזור לך?" שאל הגבר. "אני מעוניין לדעת אבל אמרת שזה סוד" השיב בעל הפונדק התמים. פרצופו של הגבר שוב הרצין ופרוסת תפוח האדמה נפלה ממצחו, "זה באמת סוד, אני לא חושב שאוכל לספר לך". "זה בסדר" אמר בעל הפונדק, "אני מכבד את רצונך לא לספר".
"די, נמאס לי! שברת אותי! כמה אפשר... טוב בסדר אני אספר לך!!" נפנף הגבר בידיו. קולות פעמונים חנוקים בקעו ממנו אך הוא מיד השתעל כדי להסוות אותם. קולות פעמונים נוספים בקעו ממנו כתוצאה מהשיעול והוא מיד הקפיא כל תנועה, למרות שהתיבול על מצחו החל לגרד מעט. הוא התקרב מעט לבעל הפונדק, ממש באיטיות. "זה הסוד השמור ביותר, אני מצפה שזה לא יצא מהפונדק הזה" אמר הגבר וזרק נעל ירוקה עם שפיץ מעוקם על הילד שהכין בידו עוד פרוסת תפוח אדמה לשיגור. "העניין הוא כזה" התחיל הגבר, "בכל באר מים שוכנת פיה טובה העוזרת לכל מי שמשליך מטבע זהב לבאר. העזרה של הפיה יכולה להתבטא במזל טוב, במימוש משאלה או בדרך אחרת, אבל הנקודה היא שהעזרה של הפיה שווה הרבה יותר ממטבע זהב אחת. אני אישית זורק כל שבוע מטבע זהב לבאר ותראה אותי. בנינו, איך אתה חושב שהמלך..." הגבר התחמק מפרוסת תפוח אדמה אווירית, "...כל כך עשיר". פרוסת תפוח האדמה נחתה בספלאש גדול לכוס של לקוח מופתע.
שוב כמה שעות מאוחר יותר, קרוב לבית קטן בגבולות היער, עמדו איכר ורעייתו ליד באר, קרוב לגבול היער, והחזיקו מטבע זהב חזק בידם. "פיית הבאר הטובה" פתח האיכר בדברים, "אנא החזירי לנו את בננו הקט שהלך לאיבוד בשוק היום אחר הצהרים". דמעות זלגו על פניה של רעייתו בעוד האיכר ממשיך בדברים "הוא אמנם נורא שובב ולפעמים יכול לעלות לי על העצבים אבל אנחנו עדיין אוהבים אותו והוא עדיין בננו. אז נכון שהוא מושך לפרה בעטינים ומטביע את התרנגולות ונכון שלפעמים הוא לא נותן לי לישון כל הלילה ו.." האיכר הביט באישתו ולחש "את בטוחה שאת רוצה אותו חזרה?". צ'אפחה איומה נחתה על עורפו בעוד שתי צלליות מביטות בו מהיער ומתכופפות מעט בכאבי הזדהות. האיכר הזדקף והמשיך בנאום, "אבל הוא בני היחיד ומושא האושר של רעייתי, שתזכה לימים ארוכים". האיכר ורעייתו זרקו יחד את מטבע הזהב לבאר.
צללית מרשרשת גדולה בין עצי היער דחפה צללית קטנה יותר אל מחוץ ליער. "לך כבר! הנה אבא!" אמרה הצללית הגדולה. הצללית הקטנה קפצה על רגלה של הצללית הגדולה ונדבקה אליה בחיבוק גדול. הצללית הגדולה ניערה את רגלה וקולות רשרושים וצלצולים רחוקים נשמעו, "יאללה! סע, יש'ך יש'ך! עוף ממני עלוקה! הנה אימא! לך לאימא! מי ילד של אימא? מי?" ניסתה הצללית הגדולה לשכנע את הצללית הקטנה.
האיכר ורעייתו הסתובבו והתקדמו לכיוון הבית. בניסיון נואש אחרון חבטה הצללית הגדולה בקטנה והעיפה אותה מרגלה לכיוון גזע עץ סמוך. הצללית הקטנה נראתה חסרת הכרה. הצללית הגדולה ניצלה את ההזדמנות וצעקה בקולי קולות "אה!! נס! נס גדול משמיים! בואו לראות! לה לה לה!" והחלה לברוח למרכז היער, משאירה אחריה שובל של רשרושים צלצולים וכמה חתיכות בד משובצות בירוק וכתום על כמה ענפים, בליווי טיפות דם מעטות.
השמועה על נפלאות פיית הבאר התפשטה במהרה כאשר כל אחד מספר לכל מי שהוא מכיר ומבקש מהם לא לספר לאף אחד כי זה סוד. השמועה אף התפשטה לארמון המלך והמלך לא היסס לבקר בעצמו בבאר הארמון ולזרוק כמה מטבעות כדי לעבור את יום הנישואין בשלום.
כעבור כמעט שבועיים, המלך יושב על כס המלכות המוזהב ומביט בארבעת עוזריו מביטים אחד בשני. ליצן החצר קבע פגישה לעדכון המצב ובינתיים, הוא מאחר. משום מה, העוזרים חוששים שעובדה זו עלולה לפגוע דווקא בהם. לאחר כמה דקות של שקט רועש למדי הזמין המלך את המשרתות החטובות בלבוש מינימלי להנעים את זמנו. עכשיו הרעש היחיד היה חיכוך של ידיים עדינות, שמן שומני וכפות רגליים שעירות.
לבסוף, נפתחה הדלת וליצן החצר, עייף משהו, הגיח ממנה. הוא היה לבוש באותו לבוש רק דהוי יותר, קרוע יותר וחסר כמה מהפעמונים. הליצן היה מעט שרוט ופצוע והוא גרר על הרצפה שק ענקי של מטבעות זהב. הוא נעמד, פרש ידיו לצדדים וקרא בקול "טא דא!". המלך המאושר, בטוח שפיית הבאר עזרה לו, מיהר לקום על רגליו כדי לברך את ליצן החצר על העבודה הטובה כאשר בין כפות רגליו המשומנות ובין המרצפות המוזהבות לא היה הרבה חיכוך. הוא החליק ונפל ישירות על הידית המוזהבת. ארבעת עוזריו עצמו עיניהם בתאום מושלם כאשר הרצפה נפתחה מתחת לליצן החצר. כמה נפנופי ידיים, הבעות פנים מוזרות ומלא צלצולים ורשרושים לא עזרו לליצן להתגבר על כוח המשיכה והוא, יחד עם שק הזהב הענקי, נפלו לבור התנינים. לא רק שהתנינים לא היו צריכים לשלם על ארוחה, הם גם קיבלו תשלום כדי לאכול. המלך נעמד על רגליו ושפשף את ברכו. "חבל, הוא היה יותר יעיל מכם" אמר והביט על עוזריו במבט ברור שאומר שיש שק זהב בתוך הבור והוא לא יהיה זה שירד להביא אותו.
הערב ירד וזהבי המלך, שהיה בטוח שפיית הבאר היא הדבר הכי טוב שהוא שמע עליו, הלך לבאר הארמון. הוא וידא שאין אף אחד בסביבה, הוציא מטבע זהב ומלמל משהו על כך שאישתו אוכלת יותר מידי עוגות. פלופ, המטבע נחתה במי הבאר והמלך חזר לארמון מחיייך ושבע רצון.
