שר הטבעות: שני הצריחים
זיו קיטרו
מן הגבעות הירוקות של רוהאן, דרך ביצות המתים האפלות של מורדור.
מיער פאנגורן העתיק בו העצים משוחחים זה עם זה בלחישות בשפה העתיקה ועד השער השחור וצעדת המוות של עמי הרשע של מורדור.
מהתקפת הוורג על פליטי רוהאן והקורבנות אותם היא גובה ועד הקרב האחרון בנקרת הלם והתקווה שכאילו נגוזה כאשר עומדים המעטים מול הצבאות הנוראיים.
שר הטבעות: שני הצריחים, משיב אותנו חזרה לארץ התיכונה, אל נופיה המופלאים, בריותיה הקסומות, אימתה המזדחלת וגיבוריה הנאצלים.
שני הצריחים הוא חלקו השני של הסיפור המופלא הזה של מלחמת הטוב ברע כפי שהגה וכתב אותו טולקין.
פיטר ג'קסון הוכיח עצמו כאומן שיכול להעביר למסך לא רק את הדרמה של הארץ התיכונה אלא גם את משבריה ואת מלחמותיה והוא עושה זאת בחן ובקסם רב להם למדנו לצפות מהסרט הראשון. אכן, אחרי שאנו צופים בקרב בנקרת הלם אין אנו יכולים אלא להמתין בציפייה הולכת וגוברת לקרב האחרון מול סאורון.
שני הצריחים, השני בסדרה, מצטיין בקצב מהיר הרבה יותר מזה שהיה לסרט הראשון אם כי הוא לא נופל ממנו באורכו. הדבר לא מפתיע שכן בעוד שבחלק הראשון למדנו להכיר את הדמויות ואת תפקידן בעלילה הפתלתולה, הסרט השני לוקח אותנו אל לב ליבו של הסיפור, אל הפעולה, אל הגבורה ואל קריאות הייאוש והניצחון.
הסרט מתחיל בזיכרון, זיכרון גאנדלף הנופל אל תוך החושך ואל תוך האש. סצנה רבת עוצמה בה אנו צופים על ההרים שמעל מוריה ואז שבים פנימה, אל אותו רגע הרה גורל בו החבורה החלה מתפרקת.
משם, במהירות, אנו מגיעים אל אמון סון ואל פרודו וסאם המנסים לחצות את הצוקים ולהגיע למורדור ועוד משם אנו מחישים צעדינו בכדי לפגוש את ידידינו: אראגורן, לגולאס וגימלי אשר עושים את דרכם דרך רוהאן בחיפוש אחר פיפין ומרי שנחטפו ע"י האורוק-הי בסוף הסרט הראשון.
בעוד בני האדם מתכוננים לקרב כנגד כוחותיו של סארומן, מובלים פרודו וסאם למקומות שעלולים להביא חורבן על הארץ כולה. ההתלבטויות, החששות כולן מתערבבות ולמרות שהן ברורות וצלולות מצד אחד הן הופכות את הצופה לפקעת של רגשות מופלאים.
מי יכול לצפות בקרב בנקבת הלם ולא להרגיש חנוק אל מול האיום הנוראי, או לצפות בנהירה של האורוק-הי אל תוך החומות המבצר העתיק ולא להרגיש כיצד כל תקווה נגוזה.
או לצפות בשובה של דמות אהובה ולא לחוש שהנה, יש תקווה, ולשאול את עצמך האם אין זו אשליה בלבד.
המתח ההולך וגובר זולג באופן מבוקר בין שתי העלילות, האחת מזינה את השנייה ומגבירה את תחושת הסכנה והייאוש שעולות לשיאים חדשים. הסרט מסתחרר בצורה מבריקה דרך שתי העלילות החופפות האלו מבלי לפגום באף אחת מהן. המעבר בין הסיפורים חלק ושומר על טון מבוקר בכדי לא ליצור דיסהרמוניה אצל הצופה.
בנייתו של הסרט השני הייתה משימה לא קלה שכן טעויות רבות מאוד בהפקה היו יכולים לגרום לקריסתו של מגדל הקלפים הזה הבנוי ציפיות, ציפיות ועוד ציפיות.
הזמן שנלקח בכדי לערוך את הסרט ולעבדו היה זמן שנוצל כהלכה והתמונות לוכדות את הצופה מהרגע הראשון ועד להופעת הכותרות.
הזמן, כפי שאומרים, טס ולפני שאנו מספיקים להבין זאת עלינו לעזוב שוב את הארץ התיכונה ולהמתין שנה שלמה לצאתו של הסרט השלישי והמסכם שיאלץ לעמוד בסטנדרטים שהציגו אחיו הבוגרים ואף לשבור אותם.
הליהוק, גם בסרט הזה, מופלא, השחקנים הותיקים מוכיחים עצמם שוב ושוב בתור הבחירה הנכונה והדמויות החדשות מגולמות בכישרון רב ובחן שאין שני לו. נציין את משחקה המופלא של מיראנדה אוטו שמגלמת את דמותה של איאוון הנאווה. מדובר בשחקנית מוכשרת, יפיפייה שעושה את תפקיד האישה הלוחמת בצורה מושלמת, עבדכם הנאמן לא יכול אלא לכסוס ציפורניו עד לסרט הבא בו תוכיח את גדולתה עוד יותר.
כאשר מביטים ביצור הקסום הזה קשה להבין מדוע נשאר אראגורן עם אהובתו בת האלמוות המייבבת הלא היא ארווון (ויסלחו לי מעריציה של ליב טיילר).
הדבר היחיד שהפריע לי יותר מכל היא הפיכתו הבוטה של גימלי לאתנחתא הקומית. בעוד שבסרט הראשון הוא עוד שמר על כבודו, ישנם מקומות לאורך הסרט בו דמותו המכובדת של הגמד מתכווצת והופכת ללא יותר מה"חבר המצחיק" של החבורה.
יחד עם זאת ג'ון רייס-דיויס (שחקנו של גימלי) נושא את הדמות על כתפיו ושומר על ייחודה ועל קסמה הגמדי.
לסיכומו של עניין.
שר הטבעות: שני הצריחים, מספק את שהתחייב לספק.
מדובר בסרט מסוגנן, ערוך בצורה נפלאה ומדויקת שמפיך חיים חדשים בתיאוריו של טולקין, הופך את המילים ואת הקסם שמאחוריהם לתמונות שלנצח יחרטו בזיכרוננו. העולם הזה שבמשך שנים רבות כל כך היה לכוד בתוך דפי נייר מתפרץ על הצלולואיד בצורה מושלמת ומוכיח שסיפור טוב אינו מוגבל למדיום אחד בלבד.
צוות ההפקה עשה עבודה אדירה בכדי להפוך כל פרט שעבר מדמיונו של טולקין ואל הנייר לחי ונושם וכך המבצרים, הערים, האנטים (אותם אני מצפה לראות מאז קראתי לראשונה את הספר) והדמויות כולן מתפרצות לחיים שקשה להתעלם מהן.
הצילום בסרט מניף אותנו לגבהים חדשים בכל הקשור לעוצמה ויזואלית ומספק רגעים של שלווה על רקע הנופים הנהדרים, מלווים במתח ואימה לנוכח המאורעות המתרגשים לבוא. השימוש באפקטים המיוחדים מבוקר ודואג להוסיף לקסם בצורה אלגנטית שהופכת כל תמונה, מעובדת או לא, לחוויה צרופה.
האוורד שור, המלחין, לוקח אותנו למחוזות חדשים בסרט הזה, המלודיה הזורמת מוסיפה כל כך הרבה רבדים חדשים לסיפור עד כי קשה לדמיין את הארץ התיכונה בלעדיהם.
אם הסרט הראשון הפך להיות הסטנדרט לסרטי פנטזיה (ואולי סרטים בכלל) מבחינת העברת סיפור כתוב אל המסך הסרט השני מציב סטנדרטים חדשים לכל מי שאי פעם ירצה להפיק סרט מלחמה ופעולה שכזה.
מומלץ בחום.
כל מי שראו את הסרט הראשון יודעים זאת וכל מי שלא ראו...ובכן, רוצו לקנות את הסרט בוידאו או בדי וי די ואז עופו לקולנוע, כי חוויה כזו לא מחמיצים.
אני אישית הולך לקרוא את הספר השלישי שוב, רק כדי להפיג לעצמי את המתח.
אה, ועוד דבר אחרון, לכל שחקני התפקידים שקוראים את הסקירה (שמעתי שיש לנו כמה כאלו באתר) שימו לב טוב-טוב לקרב הגדול. ככה נראה קרב אמיתי והתחושות שתרגישו שם הן קצה הקרחון של התחושות שמרגישים הלוחמים האמיתיים מול האימה הגואה למולם. פעם הבאה שאתם משחקים קחו את כל מה שראיתם בסרט לתשומת לבכם. גם מבחינת דמויות, גם מבחינת בניית סצנה נכונה וגם ברמת הקרבות עצמם. נכון שאנחנו משחקים בפנטזיה אבל מה שהופך פנטזיה לרבת עוצמה כל כך הוא המאבק הלא אפשרי לכאורה מול הזוועות הממתינות באפלה.
