שיחות עם מורגן לה פיי - שוד ושבר!
When bookshelves attackערן בן-סער ואריאל בר-נתן
היה זה יום בהיר והעבודה הפסידה. כמו כן "חברי" הטובים החליטו לערוך לי מסיבת שבר. מתי שהוא, לפני שלושה שבועות, החליט מדף הספרים בעבודה לתקוף את מדפסת הלייזר שברשעות תהומית עמדה מתחתיו והדפיסה. מקורותי הסודיים בעבודה מסרו לי מראש את דבר המזימה ולכן שרצתי ליד המדפסת תוך כדי שאני מעמיד פנים שאני מדפיס. לרוע המזל התקפתו של המדף תפסה אותי לא מוכן (בדיוק הדפסתי משהו) ולכן נאלצתי לנקוט בצעדי מנע חפוזים. הקיצר, אם נקצר את הסיפור הדבילי הזה, נפל לי מדף עמוס בספרים על היד בדיוק כשלקחתי דפים מהמדפסת ונשבר לי מפרק יד שמאל. המדפסות, אגב, העניקו לי את אות "מגן הדיו" הנכסף. היה פגז.
בכל מקרה החברים החליטו שכל סיבה היא טובה מספיק בכדי לבוא ולהציק לי, לכן כולם נחתו אצלי בסלון והבהירו לי את דעתם על מעשה הגבורה שלי.
"אתה אידיוט." אמר אבי, "אבל ממש."
"למה?" תהיתי, "מה אני כבר יכולתי לעשות?"
"לא לעמוד מתחת למדף שתלוי בקושי על קיר גבס." הציע אמיר, מומחה גדול בפיזיקה של נפילת חפצים.
"לא להניח עשרות ספרי מחשב עבי כרס על מדף שתלוי בקושי על קיר גבס." הציעה מורגן.
"לא להדפיס." הציע זיו. "איי!" הוא הוסיף כשאבי ירה לו ברגל. "למה עשית את זה?"
"סתם," אמר אבי, "מזמן לא יצא לי."
"למה שלא תתן למורגן לאחות לך את השבר?" שאלה שירי, פרקטית להרגיז.
"אני מוכנה." אמרה מורגן, "זה ממש קסם פשוט – אני מעלימה את עצם היד שלך למימד אחר, מתקנת אותה שם על ידי כוחות מיסטיים שגורמים תמיד לדברים לחזור להיות בדיוק כמו שהם צריכים להיות, ואז אני אחזיר אותה אל תוך היד שלך."
"זה נשמע לי כואב." אמרתי.
"טוב, אם דברים קטנים כאלו מפריעים לך, אז לא צריך." אמרה המכשפה.
"חוץ מזה אני די בטוח שאם תעשי לו את זה נאלץ אחר כך כולנו ללכת למימד ההוא ולחפש את העצמות שלו." אמר אבי וקנה לעצמו כרטיס מלחיה חד פעמי נוסף.
השתרר שקט קצר ובמהלכו כל אחד מהשורדים ניסה להעסיק את עצמו בלא לעצבן את מורגן (אפקט דבילי, שקט מעצבן אותה תמיד).
"מה זה השקט הזה?" התעצבנה מורגן.
זיו פתח את פיו על מנת להגיד משהו אלא שאז הדלת התערבה ואמרה "טוק-טוק."
"אני אפתח." אמרה שירי.
"את תשבי!" אמרה מורגן וקמה לפתוח את הדלת בעצמה.
מעברה השני התגלה בחור גבוה, רזה, לבוש בחליפה מעוצבת בצבע קרם. היה לו שיער בלונדיני שופע עם בלורית שובבה, עצמות לחיים גבוהות, חיוך שובה לב ועיניים שנצצו בזדוניות. על מורגן זה השפיע הכי קשה.
"כנס, כנס." היא אמרה להפתעה הפתאומית. נקישה באצבעותיה גרמה לשני משקאות אלכוהולים עם מטריות וקשים להופיע (אחד אצלה ואחד אצל הבחור), "אפשר להציע לך משהו?"
"תודה רבה." אמר האיש בלבביות (קולו היה צלול, עמוק, עשיר ובעל ניחוח של מחוזות רחוקים). "זו הדירה של ערן בן-סער?"
"כן," ענתה המכשפה והתקרבה אליו, "אבל אנחנו יכולים ללכת מכאן למקום אחר..." היא עמדה להקיש באצבעותיה אבל האיש צעד קדימה, העיף מבט על השבר שלי, וניגש ישר אלי.
"מר בן-סער, אני שמח לפגוש אותך."
"נעים לה מאד." אמרתי והצבעתי על מורגן שחייכה אל כיוון האורח שלנו בעיניים מצועפות.
"תן לי להציג את עצמי." הוא אמר.
"אף אחד לא עוצר אותך." העיר אמיר.
"שמי הוא ג'יימס חד-לשון, אני מייצג את חברת מייקרוסופט."
השתרר שקט נוסף, הפעם את המתח באוויר ניתן היה לחתוך בסכין.
"זיו, תתרחק ממני עם הסכין הזה!" איים אמיר.
"מה?" תהה זיו, "אני לא יכול עם המתח הזה..."
"מה בכורו של השטן רוצה ממני?" שאלתי את ג'יימס.
"נו, נו, מר בן-סער, ככה מדברים לאדם שרוצה לעשות ממך מיליונר?"
"שלום." אמרה שירי, "קוראים לי שירי ואני מוכנה להביא לך מה שתרצה מהמטבח."
"את תשבי!" נבח עליה זיו.
"אפשר לשאול איזה סיבה יש למר גייטס להפוך אותי למיליונר?" שאלתי.
"כדי שלא תתבע אותו כמובן." אמר ג'יימס, "אם תוותר על התביעה הייצוגית שלך נהיה מוכנים לשלם לך פי שתיים ממה שהיית משיג ממנה ממילא."
"רגע," אמרה מורגן, "אתה עו"ד?"
"כן גבירתי."
"מעניין, אף פעם לא פגשתי עו"ד כל כך..." מורגן עצרה את עצמה מלהגיד משהו, ולראשונה בחיי ראיתי את המכשפה מסמיקה קלות.
זיו, מצד שני, עלה על משהו אחר.
"ערמומי." הוא אמר לג'יימס, "איזו גרסא זו?"
"אין לי מושג על מה אתה מדבר."
"אה." אמר זיו, "אז אני הולך רגע לחדר השני." הוא קם והלך.
"שמע, ג'יימס, אין לי שום כוונה לתבוע את מייקרוסופט. אני מודע שחלונות XP הוציאה לי את כל העצבים וגרמה לי לנזק בילתי הפיך במייתרי הקול, אבל זה ככה עם כל המערכות שלכם, התרגלתי."
"לא, לא, לא. אני מתכוון לתביעה הייצוגית שאתה עומד להגיש בעוד חודש וחצי. אתה טוען שהנזק שנגרם לך הוא בגלל עוביים המיותר לחלוטין של הספרים של מייקרוסופט שהיו על המדף. מיליוני תוכניתנים הצטרפו אליך מאוחר יותר עם בעיות גב, ידיים ואפילו כליות."
"יש לנו מכונה לחיזוי תביעות עתידיות." השיב ג'יימס למבט התוהה שלי.
"זה נשמע הגיוני." אמרה שירי, "את רוב הספרים שלהם ניתן לצמצם לרבע. יש לי ספר אחד על exchange, תן לי להביא אותו..."
"את תשבי!" פקד אמיר.
לפתע מהחדר השני נכנס פנימה מישהו אחר.
"אני... ני... ני... כריזמוס... מוס... מוס!"
"שיט." אמר אמיר.
"וואו! אתה אליל שלי." אמר ג'יימס, "מה אתה עושה כאן, עומד ככה באמצע הבית של ערן ונראה דומה נורא לבחור שהרגע הלך לחדר השני?"
"זה לא משנה... נה... נה..." אמר כריזמוס, "רציתי לדעת... עת... עת... באיזו גרסא... סא... סא... של תוכנת כריזמה... מה... מה... אתה משתמש... מש... מש...?... ?... ?..."
"בחיים לא ראיתי הד לסימן שאלה." אמרה שירי מהספה.
"הוא משתמש בתוכנת כריזמה?" שאלה מורגן והפסיקה להישען בחושניות על ג'יימס (כן, לא הזכרתי את זה קודם. יש לי קוראים צעירים. היא גם נישקה לו את הצוואר וקרצה לו בלי בושה. אז?)
"אה... 6.7." הודה ג'יימס, "אבל בקרוב אני משדרג ל-7 בטא."
"תודה... דה... דה..." אמר זי... כלומר כריזמוס וחזר לחדר השני.
"אתה משתמש בתוכנת כריזמה!!!" צעקה מורגן בזעם.
ג'יימס נשלף מהכסא וכוח בילתי נראה הצמיד אותו לקיר, חצי מטר מעל הריצפה.
"אה... רוצה לצאת איתי הערב?" שאל ג'יימס חלושות.
"אף אחד, אבל אף אחד, לא משתמש עלי בתוכנת כריזמה!" הרעימה מורגן בקולה. היא נקשה באצבעותיה.
השקט השלישי השתרר. השקט השלישי הוא תמיד הבעייתי מכולם, זה כבר לא שקט של מבוכה או חשש קל, זה שקט שמערב פליאה, תמיהה, הערצה וגם מעט אימה בריאה.
"טוב, את זה לא ראינו קודם." הגיבה שירי בקור רוח.
מורגן הרימה את הצנצנת מהרצפה וצחקה ברשעות.
"למה סחוג?" שאלתי.
"כי אני ממש כועסת!" אמרה מורגן.
זיו צץ מהחדר השני, "הייתי בחדר השני כל הזמן הזה!" הוא הבהיר, " אם היה פה איזה סופר גיבור זה רק מקריות שאני לא הייתי כאן יחד איתו. איפה ג'יימס?"
מורגן הציגה לו את צנצנת הסחוג.
"נהנת לעשות לו את זה?" הוא שאל.
מורגן הנהנה בראשה וצחקה שוב ברשעות. הפעם גם היו ברקים ורעמים בחוץ.
"אני סוגרת את החלון." אמרה שירי.
"את תשבי!" אמרתי בקול רם.
"אוף!" התלוננה שירי, "אני שונאת להיות בהריון!"
