ערים
טורנתזיו קיטרו
הייתה עיר. היא עמדה בין קצות אצבעותיי, ממש שם על קו האופק, עומדת בין שיפולי ההרים ונמתחת עד לים שבמזרח.
מגדליה הזהובים וחומותיה הכסופות, שעריה המשובצים אזמרגדים, אבני אודם טורקיז ויהלום.
היא עמדה שם, העיר האדירה של טורנת'יר. טורנת'יר הנאווה שרחובותיה בוהקים לאור הלבנה, זורחים לאור החמה, היא נצצה למול עיני הקודחות בעוד ספינתי נשאה אותי הלאה, הלאה מן החוף בו פנינים מילאו את החוף וגרגירים מלאי עסיס גדלו משיחים שעליהם סיפקו לי מזון ומחסה בלילות חסרי שינה בהם העיר לא נתנה לי מסתור, כאשר רק הגעתי אל האי.
בימים הבאים בהם קדחתי על הספינה איש לא הקשיב לי. זעקתי מתוך שנת מחלתי אך את הדברים שאמרתי איש לא יכול היה להבין.
אל העיר טורנת'יר הגעתי מהצד השני של האי ובמשך שלושה ימים ושלושה לילות לא מצאתי את השערים פתוחים אפילו פעם אחת. סבבתי אותה מכאן ומכאן אך היא הייתה נצורה ושקטה וחומותיה הכסופות שיקפו את מבטי הרעב למזון אחר מעבר לעסיס הגרגירים והעלים. רעב לספק את סקרנותי למה שמתחולל בתוך המקום הזה שהיה כאבן חן בטבורו של העולם.
בתום שלשה ימים נכנסתי אל העיר דרך השערים האדירים שנפתחו ללא קול.
את פני קידמו חמישה שומרים, כך שיערתי, לבושים בגלימות משי ולפניהם מסכה לבנה חסרת הבעה. בידיהם אחזו רובים בעלי לוע גדול ועגול פעור כמו פרח מתכתי.
החמישה ליוו אותי דרך רחובות העיר שהיו נקיים ומצוחצחים. בדרכנו חלפנו על תושבי העיר, ילדים ומבוגרים, כולם לבושים מסכות ולהם הבעה שונה. לילדים מסכות חייכניות ומלאות אור, צבועות בצבעים בוהקים. לא ניתן היה להבדיל בין ילד לילדה, שיערם של כל הילדים נגזר כך שהגיע לכתפיהם. לנערים ולנערות היו מסכות רעשניות פחות ועליהם חיוך קטן ומבויש לבנות המתבגרות ופני ילד המנסים להיות רציניים לנערים. המבוגרים עטו מסכות נעימות למראה עליהם הבעת סיפוק ולזקנים היו מסכות חייכניות אך צבועות לבן. קולות רבים עלו סביבי בשפה אותה לא הבנתי, השומרים נותרו דוממים מאחורי מסכות הקרח שלהם.
במרכז העיר עמדה באר רחבת ידיים שמימיה פכפכו ללא הרף, למדתי שמדובר במעיין טבעי ולא במנגנון שגרם למים לעלות כך אל פני הקרקע. אנשים באו מכל קצוות העיר ולגמו מן המים שהיו נגישים לכולם. ידיים עטויות כסיות אחזו בקערות כסופות שהתמלאו במים הצלולים והוגשו אל הפתחים שבמסכות.
מאוחר יותר למדתי שאת המסכות הסירו אנשים רק בחסות ביתם ואם היה אורח נכנס אליהם היו משיבים את המסכות למקומם. את הסיבה לכך לא הצלחתי לגלות.
השומרים הובילו אותי הלאה עד שהגענו לבית ככל הבתים, זוהר, מפואר, מפוסל כולו ומעוטר עיטורים עדינים, נקיים ויפיפיים. לא הבנתי מדוע דווקא הבית הזה מכל הבתים אך משנפתחו הדלתות התגלה לי שזהו ביתה של ראש העיר. הוכנסתי אל הבית שהיה כולו היכל אחד ללא חדרים ובו כריות נוחות לרוב עליהם ישבו אזרחי העיר ואנשי משרה. ראש העיר קיבלה אותי בסבר פנים יפות ודאגה שיאכילו אותי מייד.
את המזון שהוגש לי לא אוכל לתאר אך טעמו היה מושלם והוא השביע רעב שלא ידעתי כלל על קיומו. המים ששתיתי, כך אמרה לי, היו מי הבאר, המים היחידים בעיר והסיבה לאורך חייהם הרב. אכן, היא אמרה לפני התמהות, הם חיים לנצח ללא חשש לפגיעה, מחלה או סכנה. מוקפים בחומותיהם היו אנשי טורנת'יר מוגנים לחלוטין.
ראש העיר הסבירה לי שאת העיר בנו אבותיה שעדיין חיים ביניהם במפלס התחתון של העיר שם גרים כל המייסדים. שאלתי אותה מדוע שם אך היא לא ענתה לי.
היא המשיכה לספר לי כיצד כולם שווים בעיר הזו וכיצד כל מאווייהם מסופקים באופן מיידי. בני העיר עסקו בשיחות פילוסופיות שנגעו בכל קשת הנושאים ואף נאמר לי שהם זוכרים כל דבר שאי פעם אמרו וכל מידע חשוב אליו מגיעים המתדיינים מופץ מייד ע"י כרוז. בגלל זיכרונם החד שלא קמל אין להם ספריות בעיר והם לא זקוקים לחומרי גלם לייצר מהם נייר.
שאלתי אותה אם מי מהאנשים עוזב את העיר והיא צחקה, לא הם מעולם לא יצאו את השערים. כיצד אם כן, שאלתי, אתם יכולים לדון הדברים כמו טבע ויחסי האדם והסביבה העולמית? כיצד אתם יכולים להבין תרבויות אחרות אם סגרתם את שעריכם בפניכם שלכם ואסרתם על עצמכם דעת.
שאלתי לא מצאה חן בעיניה ואני נלקחתי משם אל בית שהוקצה לי. במקום המתינה לי מסכה אדומה שהייתה סימן לאורחים. גלימות המשי המתינו לי אף הן ואני דאגתי להתאים את עצמי למקום המוזר הזה אליו הגעתי, חושש להכעיס את השליטה. כאשר עטיתי את המסכה גיליתי שהקולות ששמעתי מהרחוב הופכים ברורים יותר ומייד יצאתי רק בכדי לגלות שאני מבין את השפה ואף דובר אותה כעת.
בימים הבאים טיילתי בעיר ולמדתי להכיר חלק מן האנשים שהיו כולם נעימים ופתוחים. בכל פעם שנפגשנו הייתה שתיקה קצרה בה רק הבטנו זה בזה ורק לאחריה ברכנו זה את זה לשלום והתחלנו לשוחח. גיליתי שבגלל זיכרונם הטוב והחשיבות שהעניקו למילים דאגו הטורנת'ירים לחשוב על הדברים לפני שהם פורצים בשיח. בצורה כזו מילים לא נשפכו לריק והכוונה המלאה הקיימת מאחורי כל מילה עברו בצורה נקייה וברורה. היה לי מוזר בתחילה אך מהר מאוד התרגלתי וגיליתי את היופי שבשתיקה הזו, ההתרכזות בדברים שבאו לאחריה. למרות היופי שבתפיסה הדהימה אותי התמימות שהפגינו בכל דבר שאמרו והבורות בכל הקשור לדרכי העולם, אך כל שאלה שהעליתי לגבי העניין נענתה מייד בדממה ופרידה נימוסית.
החלטתי, ביום השביעי לביקורי, שעלי לגלות יותר על העיר הזו ותושביה.
בלילה יצאתי את ביתי והתחמקתי מהשומרים שסרקו את הרחובות. חרשתי את העיר שתי וערב, מחפש את המקום ממנו ניתן יהיה להגיע אל המפלסים התחתונים אך העליתי חרס.
לבסוף עלתה במוחי המחשבה שהדרך היחידה מטה תהייה מביתה של ראש העיר, אך כיצד אכנס לשם אם הבית כולו הוא היכל אחד ענק?
התקרבתי למקום והצצתי דרך החלונות. הבית היה חשוך. ניסיתי את הדלת וגיליתי שהיא אינה נעולה. לאור הירח שהשתקף בעיר כולה וגרם לה לבהוק חיפשתי ברחבי ההיכל עד אשר מצאתי, בירכתי הבית, פתח שנפער ברצפה וגילה גרם מדרגות לולייניות שהמשיכו מטה, מטה אל תוך בטן האדמה.
רועד מהתרגשות וחושש להילכד דווקא עכשיו התחלתי לצעוד על המדרגות שהיו עשויות גם הן מאותה אבן ממנה נבנו הבתים כולם, אבן אותה לא הצלחתי לזהות.
שעה ארוכה חלפה עד שהגעתי לתחתית המדרגות והגלימות הכבידו עלי והחום חנק אותי. הסרתי אותן והנחתי אותן בתחתית המדרגות והמשכתי לצעוד פנימה אל תוך מערה שמצאתי.
המערה הובילה אותי עד לחלל עצום שכאילו נחפר בתוך בטן האדמה. מערה עצומה שאת תקרתה לא ראיתי ומולי, עשויה אבן אדומה, עמד העתק מושלם של העיר העליונה.
צעדתי פנימה אל העיר המשונה וצפיתי באנשים שהתנהלו ברחובות.
הם היו עייפים, צועדים באיטיות לבושים גלימות אפורות שגילו בליטות בגבם. פניהם היו אפורות וחסרות הבעה אך היו אלו פניהם שלהם. הם לא היו רבים והיה זה מגוחך בעיני שבתים רבים כל כך נבנו עבור מעטים כל כך. לבסוף פניתי אל אחד מהם ושאלתי אותו לנעשה כאן. הוא הביט בי ואז, כשעיניו נפגשו בשלי ראיתי שהן סומות. התרחקתי מן הזקן המוזר שהפסיק לנוע ונתקלתי באחר שעמד מאחורי. עיניו, לבנות לחלוטין, בהו בי כמו מת הצופה בחי וקנאה בוערת בו על החום והחיות שבתוכי. התחלתי לרוץ במורד הרחוב עד שהגעתי על העתק הבאר. כאן המים לא פכפכו אלא עמדו וריח מתועב עלה מהם. מספר אנשים עמדו בקרבת מקום, לוגמים מן המים כשהם משתמשים בידיהם הקמוטות האפורות ובחלחלה צפיתי בפיסות עור נוטשות את מקומן על היד ועוברות לצוף על פני המים, מצטרפות לזוהמה הנאלחת.
מלא גועל למקום הזה פניתי לשוב אך כאשר הגעתי אל המדרגות גיליתי שגלימתי נעלמה, הבטתי סביב אך לא מצאתיה וכשלא יכולתי עוד להחזיק את עצמי במקום הזה, עליתי במהירות חזרה במדרגות. ליבי פועם במרץ ונשימתי מתקצרת.
בראש המדרגות המתינו לי השומרים, מזנקים עלי מתוך העלטה.
הם קשרו אותי והצעידו אותי אל מחוץ לשערים שנפתחו לנגד עיני ללא מגע אדם.
ללא קול וללא הבעה הם השליכו אותי על החוף הדרומי ועזבו את המקום.
בבוקר צפיתי אל העיר אך זו נעלמה ובמקום בו עמדה לא היה דבר.
כאשר הגיעה הספינה אל החוף כבר הייתי שקוע עמוק במחלתי אותה אני תולה במי הבאר שהיו כסם לאנשי העיר. כאשר שיחררו אותי מכבלי הבטתי בעורי וראיתי כיצד הוא האפיר במעט.
קודח עליתי לספינה וכאשר הפליגה שלחתי את ידי והבטתי במרווח שבין קצות אצבעותיי.
שם, בין ההרים אל הים עמדה העיר המוזרה ההיא, טורנת'יר שאת סודותיה רק אוכל לנחש ושבבואתה האדומה שתחת רגלי תושביה לעולם לא אשכח.
