יש לנו גולם
אביעד רוזנבוים
יש לנו גולם במעגל.
מאז שחר האנושות שאיפתו הראשונית של האדם הייתה לצבור כוח ועוצמה.
האדם שאף, מאז ומתמיד, לצבור עוד ועוד כוח ולהתקרב ככל האפשר למושא הערצתו העיוורת, האלוהים. אחד מהאפיונים הבולטים ביותר של האלים למיניהם הוא היכולת ליצור, וברמה הגבוהה ביותר. למשל, יצירת האדם והגזע האנושי כולו.
האדם, אשר התחקה אחרי אלוהיו הכל יכול שאף גם הוא ליצור ואותה שאיפה כמוסה מתבטאת בסיפורי עם רבים אשר לרוב מטיפים כנגד מעשים מסוג זה. אחד מהסיפורים היותר מפורסמים והמעניינים לגבי הדבר הוא סיפורו של הגולם מפראג, אשר לקוח מהתלמוד. סיפור זה לכאורה, עוסק בקידוש השבת ובחשיבות שמירתה אך יש צורך לרדת לעומקו ולהביט לא רק מעל לפני השטח. למעשה, הסיפור עוסק לא רק באותה מצווה דתית אלא גם באותה התקרבות לאלוהים ובהתייחסות הדת אליה.
המעשה מספר את סיפורו של רבי יהודה ליוא בן בצלאל (הידוע יותר בכינוי המהר"ל), רבה הראשי של פראג. המהר"ל היה רב מסור אשר קירבתו לדת הייתה רבה במיוחד והוא הקדיש את כל חייו לרווחת חייהם של בני הקהילה שלו. הוא ראה את מטרתו העיקרית בחיים בטיהור בני ישראל מעלילות הדם שריחפו עליהם תמיד ושיפור מעמדם במזרח אירופה שבאותה תקופה היה בכי רע, בגלל שנאת היהודים על רקע דתי.
במסירות ובקנאות אין קץ היה הרב מתפלל לאלוהים והתחנן שיגלה לו את הדרך בה יוכל להפריך את השמועות הכוזבות שהופצו על בני עמו, שגרסו כי היהודים נהגו להשתמש בדמם של ילדים נוצרים בכדי ללוש את הבצק עבור המצות בפסח. באחד הלילות, בעת תפילתו, שמע הרב קול קורא לו ואומר: "עשה דמות אדם מחימר ובאמצעותה תצליח לסכל את מזימותיהם של אויבי עמך".
בבוקר המחרת זימן אליו הרב את חתנו ואת תלמידו המצטיין וסיפר להם בהתרגשות לגבי החיזיון אשר פקד אותו אמש. הוא ביקש את עזרתם ביצירת הגולם, היות ועל פי ההוראות דרושים ארבעת היסודות, אדמה, אויר, מים ואש. הרב עצמו ייצג את האוויר, חתנו את האש, תלמידו את המים והדמות היא שנוצרה מהאדמה. הוא הבהיר לשותפיו את הצורך המוחלט בסודיות, ויחדיו התכנסו השלושה לעבודת ההכנה הממושכת שלקחה להם שבעה ימים תמימים.
בכ` באדר, בשנת 5340 לבריאת העולם יצאו שלושתם אל גדות נהר הולטבה שם הם נעצרו ליד קרקע עשירה ובוצית שממנה התכוונו ליצור את הגולם. הם לשו את הטיט ויצרו באמצעותו דמות של אדם בגובה שלוש אמות, אותה הניחו כשגבה על האדמה. השלושה עמדו סביב לדמות שיצרו והתכוננו לטקס החדרת החיים ביצרי כפיהם. אז ביקש הרב מחתנו, שייצג את האש, לסוב סביב הדמות שבע פעמים כשהוא מדקלם תפילה קבליסטית.
ברגע שסיים החתן את ההקפה האחרונה החלה הדמות לזהור באור אדמדם, כמו פחם שנדלק. לאחר מכן ניגש תלמידו של הרבי, שייצג את המים, והקיף גם הוא את הדמות שבע פעמים, כשהוא מדקלם תפילה אחרת. אז אדים החלו לצאת מן הדמות שנהייתה לחה לפתע, בעוד ציפורניים החלו לבצבץ מקצות אצבעותיה הדמות ושיער התחיל לצמוח על ראשה. פניה של הדמות החלו ללבוש צורה, והיא נראתה כאדם בוגר, כבן שלושים לערך.
לבסוף ניגש המהר"ל בעצמו אל הדמות, הקיף את הדמות שבע פעמים בעוד שלושתם יחדיו דקלמו פסוק מן התורה: "ויצר אדוני ה את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית, פרק ב', פס' 7).
אז טמן הרבי בפיו של הגולם נייר האוצר על גביו את שמו של האלוהים ובאותו הרגע התעורר הגולם לחייו, פתח את עיניו ובהה בתמיהה ברב ובתלמידיו. הרב העמיד את הגולם ההמום והשלושה הלבישו אותו בבגדי השמש של בית הכנסת. הרב פנה אל הגולם ואמר לו: "דע זאת, יצרנו אותך מעפר האדמה בכדי שתגן על בני ישראל מפני אויביהם ותמנע מהם את הצער והסבל שהם מנת חלקם היום. שמך יהיה יוסף, אתה תתגורר בחצרי ותשמש כמשרת. עליך לציית לפקודותיי ולעשות כל אשר אורה לך לעשות באם זה לעבור באש, לקפוץ למים או להשליך את עצמך מגובה מגדל גבוה".
הרבי רצה לשמור על העניין בסוד ככל האפשר, ועל כן אמר למנהלת המשק שלו שמדובר בקבצן שפגש ועקב מראהו הנורא, נכמרו עליו רחמיו והוא החליט לאספו לביתו הוא יעד את הגולם לשמש כמשרת בחדר הלימוד שלו, אך אסר על בני ביתו לתת לו אף עבודה אחרת במשק הבית. במרבית שעות היום היה הגולם יושב בפינת חדר הלימוד, ראשו בין ידיו ונראה היה כאילו אינו שם לב למתרחש סביבו.
הפעמים היחידות בהן שיחרר אותו הרב מהמטלות הרבות היו בפעמים בהם נזדקקו בני הקהילה לעזרתו של הגולם. אז היה הרב,שחשש שיגלו את הגולם, תולה על צווארו של הגולם קמיע שהפך אותו לבלתי נראה. במהלך השבוע שקדם לחג הפסח הסתובב הגולם ברחובות העיר ובדק כל אדם שנכנס לרובע עם חבילות. פעמים רבות מצא הגולם בתוך החבילות תינוק מת, שניסו הגויים להניח ברובע היהודים בכדי שישמשו כהוכחה לעלילות הדם שטענו כי היהודים משתמשים בדמם של ילדים נוצרים כחלק ממנהגי הפסח שלהם. אז היה הגולם קושר את בעל החבילה ומוסר אותו לרשויות למשפט בכדי שיפסקו פסק דין צדק לגבי אותם האנשים. כוחו של הגולם היה רב, כי כפי שציין הרב לא האש, לא המים ולא הרוח יכלו לו - וכך שירת הגולם נאמנה את חברי הקהילה היהודית בפראג.
לבסוף, הגיע היום המיוחל, והוכרז ברבים כי עלילות הדם שיוחסו ליהודים הם עלילות שווא חסרות כל בסיס, והיהודים בפראג יכלו סוף כל סוף לנשום לרווחה כשנאסר על הרדיפות אחר היהודים.
המהר"ל שמח על שהצליח במשימתו המקודשת ואז חש הוא כי זהו הזמן לקחת את החיים מהדמות שהוא יצר במו ידיו. הוא קרא לשני עוזריו והשלושה שוב ביצעו את אותו הטקס, רק שהפעם דקלמו את תפילותיהם בסדר ההפוך. כאשר הושלם הסיבוב האחרון הפך הגולם שוב לגוש חימר חסר רוח חיים. הם הפשיטו את הדמות מבגדיה, כיסו אותה בטלית והניחו אותה מתחת לערמת ספרים בעליית הגג של בית הכנסת אלט-נוי של פראג.
גרסה אחרת דווקא מספרת שהרב השתמש בגולם אך ורק בימות החול ובשבת הוציא ממנו את הנייר עם שם האלוהים והחיים עזבוהו, כאקט המדגיש את קודש השבת. שבת אחת, שכח הרב להוציא את אותו הנייר מפיו של הגולם.
הגולם, אשר נברא בצו האלוהים וע"י תפילות דתיות, השתגע עקב כך שעבר על אחד הדיברות המקודשות, החל להשתולל ולפגוע בכל דבר אשר עמד בדרכו. או אז הוזעק הרב למקום והבין הוא שהדבר היה שגוי מפני שיצר שאננות ואדישות בקרב הקהילה אשר הפכה אותה לתלויה ובלתי עצמאית.
לסיפור ישנה גרסה אחת מרכזית נוספת, אשר עליה מתבסס מחזה העוסק בגולם ולפיה דווקא בת הרב היא גיבורת הסיפור. בגרסה זו בת הרב היא זו שמפיחה חיים בגולם.
בגרסה זו מסופר על כך שהתאהבה באחד מחכמי תלמידיו של הרב וכאשר זה נרצח ע"י שודד דרכים איבדה היא את שפיות דעתה והחליטה להשתמש בספרי הקבלה של אביה על מנת לעורר את אהובה המת.
היא ערכה טקס קבליסטי מורכב, שבמהלכו כתבה על מצחו את האותיות "אמת" והצליחה להחיותו (גרסה אחרת טוענת שהוכנסה לגופו מגילה עם שמו המפורש של האלוהים וזהו הדבר אשר החיה אותו). אך עד מהרה היא הבינה שבעוד הגוף הגשמי קם לתחייה, הנפש עזבה את הגוף המת והיא לא תשוב עוד. למרות זאת, היא לובשת שמלת כלה ומחליטה להתחתן אתו בחוצות הרחוב (גרסה אחרת של אותו סיפור טוענת דווקא שהיא הסתירה אותו מהחוץ ושהוא פרץ החוצה בכוח).
הדבר מעורר את זעמה של הקהילה היהודית אשר רואה בכך תועבה שאין כדוגמתה ושיש להחזיר את הגוף המחולל לקברו. הקהילה דורשת מהמהר"ל לבצע את התהליך והוא נקרע בין אהבתו לביתו לבין מחויבותו האדירה לקהילה אשר הוא עומד בראשה. לאחר שהאספסוף רואה שהדבר מתמהמה הוא מחליט לפעול בנושא ומעלה באש את בית הרב, בו מסתתרים המהר"ל, ביתו והגולם. בת הרב מבינה שלטובת כל הנוגעים בדבר ובעיקר, לטובת אהובה המת יש להפוך את התהליך ולהוציא את הנשמה שהחדירה בגופו.
הדבר נעשה ע"י טקס נוסף אשר במהלכו נמחקת האות א' ממצחו ונשאר צמד האותיות "מת". סופו של הסיפור לא ברור. גרסה אחת טוענת שהדבר נעשה ושהבת מתה משברון לב, אחרת טוענת שהגולם, באקט אחרון של שימור עצמי, הרג את הבת ועקב כך חווה טראומה קשה ונשמתו שבה לו לזמן קצר. באותם רגעים הוא הבין את מעשיו ושם קץ לחייו.
עוד גרסה טוענת שהבת הפכה את התהליך אך ההמון הזועם לא הסתפק בכך ושרף את הבית, על היושבים בו, כדי להשמיד כל זכר או עדות לאירוע המתועב אשר מכפיש את הקהילה כולה.
את הסיפור אכן ניתן לפרש, כפי שנאמר, כמשל המטיף ליהדות טובה ושמירת מצוות אך הביטו בשלל הדוגמאות המצויות בסיפור לעומקו הרב יותר. הפסוק המצוין בקטע, "ויצר אדוני ה את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", מציין בפירוש את היכולת האלוהית ליצירת חיים, יש מאין.
כמו כן, הרב נענש על מעשיו ולא ניתנת לכך סיבה ממשית אלא הסקת מסקנות. באותה מידה ניתן להסיק שהעונש בא על הרב עקב ניסיונו להידמות לאלוהיו ולבצע תהליך שרק הוא יכול, עד לאותו היום ממש. מעשה זה הוא, למעשה, אחד מני רבים אשר עוסק בנושא היצירה האלוהית והקרבה הכה קריטית לאלוהים וליכולת אלוהית בידי האדם.
סיפורים דומים מאוד מופיעים במיתולוגיות של עמים רבים נוספים, כדוגמת פיגמליון מהמיתולוגיה היוונית אשר מספר על פסל אומן אשר יצר לו את אשת חלומותיו.
בקרב עמים פרימיטיביים שונים רווחת האמונה שניתן בעזרת כוח מאגי כלשהו לברוא יצור חי ובייחוד אחד בדמות אדם. ביהדות האמונה הזו קיימת בקבלה אשר גם אמונה זו רווחת גם בה, בעיקר האמונה בבריאת גולם וברעיון הכולל יצירת כוח בעזרת דיבור או מילה.
המילה גולם אף מצויה בתנ"ך פעם אחת בפסוק: "גלמי ראו עיניך", בספר תהילים ומשם מגיע השימוש התלמודי במילה "גולם" במשמעות של דבר בלתי מושלם וחסר צורה.
אגדה אחרת בתלמוד, אשר עוסקת גם היא בהתהוות גולם, מספרת על 12 השעות הראשונות של הבריאה ומתארת את האדם הראשון כיצור גולמי, כלומר גוף ללא נשמה.
במאות ה 12 וה- 13 אף היה מקובל על חסידי אשכנז שברגע שיוכלו לברוא בפולחן מסתורי גולם ולהפיח בו חיים הדבר יעיד על הרמה הרוחנית והשכלית הגבוהה אליה הגיעו. כמו כן, ישנן אגדות המספרת כי הנביא ירמיהו, בזמנו, ברא גם הוא גולם.
בימה"ב הייתה קיימת אמונה ביצירת חיים יש מאין ובגרמניה ובצרפת ראו ב "ספר היצירה", כתב המיוחס לאברהם אבינו ועוסק בבריאת העולם ודרכיה, מדריך למאגיה שימושית שבעזרתו ניתן לברוא חיים, ולמרות התקדמות הזמנים על סיפור כמו זה לא אבד הכלח ומפליא לראות עד כמה סיפורים כמותו לא נעשים פחות עדכניים עם השנים.
אז הם היו הטפה כנגד הרצון לשאוף מעל לרמה מסוימת או שיגעון גדלות והיום הם מקבלים פירוש נוסף אשר מתהווה בדמות פיתוחי המדע האחרונים, כדוגמת השיבוט או ההנדסה הגנטית אשר הופכים אותנו למעין אלוהים קטן על פני כדור הארץ.
הסכנה הגלומה בתהליכים שכאלה נזכרת באותם הסיפורים ואולי אותה חוכמה שאצורה בהם (כטיפה או כים, אין זה כלל משנה) צריכה לעבור תחת עיניהם של כל בני האדם, לתת לנו טפיחה קלה על השכם אך בד בבד להזכיר לנו מי ומה אנחנו, בסופו של דבר.
ברצוני להודות למשתתפי הדיון לגבי הגולם שנערך בפורום העמותה. הם תרמו לי ידע נכבד ונעזרתי בו להכנת הכתבה.
