הסיפור של רועי
רועי אברמוט
27.8.98
"הו חרא! חרא! אל תעשה את זה בבקשה! אלוהים, אני לא יודע כלום. באמת!" הוא יכול היה לרוץ לו רגליו עוד היו ברשותו. אך כיוון שהיו מוטלות כשני מטרים ממנו ביחד עם ידו השמאלית, לא נותר לו אלא להתחנן על חייו.
האיש אליו כוונו תחינותיו ספג אותן בכזו הנאה, עד כי גרם לגמד שישב בין הצללים, מתבונן, להתכווץ במקומו.
"אה, מוסיקה לאוזניים שלי!" אמר הבחור המגודל, מניף את גרזנו ברביעית. בכיו של היצור האומלל, שנראה עתה כמו ילד קטן בארגז חול ענקי, ישוב כך על גדמיו. החל גובר שוב.
"לא, חרא, חרא, לא!" צווח האיש, יורק דם לכל עבר, בקושי רואה מחמת דמעותיו.
גרזן הפלדה, חסר כל ברק, עלה אל על, וירד בעוצמה כזו שלולא עמד בדרכו גופו המתפתל של האיש, ודאי היה ממשיך בנתיבו עד הגיהינום עצמו. דבר עגול – במיזוג צבעים חולני של אדום ושחור – שיכל להיות רק ראש, נפל לצד הגוף גורר אחריו כתף אחת מעוותת.
האוחז בגרזן, עמד, מתבונן בעניין אמיתי להחריד בגופה, אחר הסתובב באחת ונפנה אל הצללים.
"ראית את זה? 'חלקתי על הדם של האידיוט הזה! יכולתי לשבור ת'ראש, אני אומר'ך!" הוא אמר.
הגמד יצא – כמעט נזל – מבין הצללים, והביט גבוה אל ראש המגודל.
"אתה תסלח לי, ותבין אם לא ארחם עליך, כן?"
הוא סינן מבין שיניו, עוקף את חברו בדחיפה, והתקרב אל הגווייה שרבצה לה שם, מחכה שילכו.
"האם זה היה הכרחי, תאמר לי?" הוא שאל. "אני חושב שהיה די ברור שהמסכן לא יודע דבר, אחרי ששחררת אותו מן הצורך המכביד לעמוד".
"הכרחי אולי לא, אבל בכל זאת. כיף לא נורמלי, אה?!" החזיר הענק בחיוך טיפשי, אחרי רגע של מחשבה.
האיש הקטן חייך חיוך רב משמעות, "כן. לא נורמלי."אמר.
“לא נורמלי. אתה פשוט לא נורמלי!" הנערה האדמונית לחברה המתנשף. מתנשפת גם היא, נשענת, כמעט ונופלת, על קיר הלבנים המרקיב. הבחור, כולו חיוכים, נצמד לגופה הרועד, ובנצלו את שארית האדרנלין שעוד רץ במעלה ובמורד גופם, נשק לה נשיקה חטופה.
"לא נורמלי? למה?" שאל. "כי ירקתי על ע.נ.ן?" לרגע נדמה היה כי הסמטה סוגרת עליהם. "אני לא מפחד מע.נ.נ.י.ם." פח אשפה עקום נראה עתה משום מה, קרוב יותר. "אֶמָה, ע.נ.נ.י.ם לא מפחידים אותי בכלל." משהו נע תחת רגליה. "אם יש משהו שאני בהחלט לא מפחד ממנו זה... ע.נ.נ.י.ם! ע.נ.נ.י.ם! אנחנו מוקפים ב ע.נ.נ.י.ם! מאיפה כל אלה הגיעו?! אמא'שלי המתוקה, אנחנו הולכים למות! אני לא רוצה למות!..." הנער נפל על ברכיו ממרר בבכי. אמה צרחה, יותר מופתעת ממבוהלת. קירות הסמטה, מרצפותיה, פחיה הגדושים ואף עכברוש אחד ושני תיקנים, החלו משנים צורתם, ותופסים אט אט את קווי המתאר של חיילי ענף נוטלי הנשמות. לבושים כהרגלם, במדים השחורים- צהובים של צבא המושל.
"אין לנו צורך בה." אמר בשוויון נפש, ע.נ.ן אחד בעל דרגות, מצביע על הנערה. חייל שניצב מימינו, שלף את נשקו מוזר המראה, הרימו לגובה עיניו ולחץ על ההדק. נשמע קול המהום – כעין הקול שתשמע אם תעמוד יותר מדי זמן, לפני זקן מר- נפש, בתור למרפאה מקומית – והחייל החזיר נשקו לנרתיק שעל מכנסיו.
האדמונית צנחה על פניה, משאירה את מרבית פלגה העליון על הקיר. הקצין, ידיו בכיסיו, החווה בסנטרו לכיוונו הכללי של הבחור. הע.נ.נ.י.ם, רובם ככולם, ניתקו ממקומם, והחלו מפליאים בו מכותיהם. אלת עופרת הופיעה, יש מאין, בידי אחד מהם. האלה קיפצה על ראש הנער, כמו חיפשה אחר הצליל הנכון, והכל נעשה חשוך. הוא איבד את הכרתו אך לפני כן עוד הספיק לשמוע מישהו אומר "אוי! זה בטח כאב..."
אֶרִיק (או בשמו העתיק יותר – נֶיִיט) זכר ימים יפים יותר. ימים של אחרי "הגול העצמי הגדול" – התאבדות המונית וסימולטנית של כמחצית מתושבי כדה"א שארעה לקראת סוף המאה ה-20 – ושל לפני הופעת הענקים. ימים בהם חזר השקט הנפלא לעולם.
שקט טהור ובלתי מופרע.
הגמד זכר גם ימים אחרים. ימיו שלו. זמנים נשכחים בהם חוקים אחרים קבעו דרכי חיים. אך כל זאת היה ונגמר. מת. מת כמו ערמת האיברים הדוממים והמדממים שהשאירו הוא והענק שלו הרחק מאחוריהם. הם צעדו לאורך אחד מן הרחובות הראשיים של העיר העתיקה. נורות ניאון מזמזמות כיבו עצמן לדעת מידי כמה דקות אך ורק בכדי לשוב לתחייה רגעים אחר כך. אריק התעטף במעילו הכבד. ותחב ידיו לכיסי המעיל. הוא מישש את תג הברזל הקר של היחידה, וחייך חיוך מתענג על זיכרונות נושנים. אדם צעיר, זעוף מראה, נתקל בכתפו בעוברו על פניו.
"היי, פרצוף תחת! אולי תסתכל לאן שהרגליים הננסיות שלך לוקחות אותך, הא?!" התיז הבחור בהוסיפו דחיפה הגונה לדבריו. הגמד סובב ראשו בעצלתיים והביט בעלם הצעיר. לא, הוא לא הביט בו. הוא הביט דרכו, כמו תייר המחפש כתובת בעיר זרה.
"סלח לי, אדון." הוא אמר, מתאמץ בכל כוחו להחניק חיוך. "אלפי התנצלויות. אני נשבע שלא התכוונתי. ואני מבטיח לך שזה לא יקרה שוב. לעולם...", אריק רכן קדימה, מנסה להראות מעורר רחמים.
"כן. חסר לך!" איים הזעוף, והמשיך צועד הלאה. לפתע יד ענקית תפסה בקדקודו כלופתת כדורסל, הרימה את האיש שנראה כבובה שנקרעה בכוח ממפעילה – ובתנועה קלה ומהירה, שברה את מפרקתו. הגוף שאיכשהו נראה כבד יותר עכשיו, נפל בצורה מגושמת על הבטון הרטוב.
"עבודה טובה, פרנץ" טפח הגמד על ברך הענק. פרנץ חייך, חושף טור שיניים מרקיבות, ועצם עיניו בסיפוק.
"כן, ימים יפים יותר." חשב אריק. ימים בהם מראהו בלבד של ענק בגובה מחצית בניין משרדים קטן, המהלך ברחוב אפלולי, די היה בו בכדי לגרום לבהלה נוראית בקרב המקומיים, אשר נפוצו לכל עבר, ונסו כל עוד נפשם בם.
הוא עוד זוכר את היום ההוא. היום בו הופיעו הענקים לראשונה. כל רשת חדשות חשובה – שידעה מה טוב בשבילה – שלחה כתבים מעופפים לסקר את האירוע החדשותי המסעיר של המאה (ובכן האירוע החדשותי השני המסעיר של המאה. בל נשכח את היצורים הקטנים והאפורים שהופיעו בחלליות הקטנות והמבריקות שלהם...). הרי- האדם המופתעים יצאו מדבר שהוגדר בזמנו ע"י מומחה כהפרעה או קרע בהמשכיות הזמן- חלל. מעין שער בין-זמני, שלעין הלא-מיומנת נראה כמו... ביצה. ביצה לבנה וגדולה, שנחה אנכית באמצע מגרש הגולף הרנדומלי הראשון על שם מייקל ג'ורדון.
תחילה עמדו שם ענקים, זכרים, נקבות וטף, והביטו בסביבתם החדשה שהופיעה משום מקום. לאחר שהתעשתו התנפלו על האנשים שהביטו בהם בסקרנות ראשונית ואז באימה הולכת וגוברת. הם תלשו איברים בזה אחר זה, רמסו ומעכו כל שנקרה בדרכם. אנשים הסתגרו בבתיהם, והענקים הוכרו כאויב הציבור מס' 1.
לאחר חקירה מאומצת של טובי המוחות ברחבי העולם החרב, נמצא כי הגזע הפרימיטיבי של היצורים הגדולים, פשוט מצא את דרכו אל המאה ה-24 בטעות. נודע – דרך צעדים ראשונים, זהירים, של שיחות שלום – כי הענקים תקפו ביצה גדולה שהופיעה במרכז כפרם. ולפתע הכפר נעלם ואתו מרבית יושביו. במקום ביתם, כל שראו סביבם היה "ענקים קטנים", (כהגדרתם), שהתגודדו סביבם והסתכלו. אזי הגיבו האנשים הגדולים בצורה היחידה אותה ידעו והכירו – באלימות. אלימות עיוורת, נוראית.
השלום שרר עתה בין הענקים וגזע האדם. את זאת ידעו כולם. בחודשים הראשונים להופעתם, התפגרו הענקים בקצב מדאיג כיוון שגופם (גדול ככל שהיה...) לא עמד במתקפות הנגיפים העירוניים, שבני האדם למדו עם השנים להתחסן בפניהם.
אך ככל שהזמן נקף, קורבנות האיידס, שיתוק הפוליו, קדחת הביבים, פריחת הקעקע המוגלתית ושאר התחלואים האורבניים הלכו ופחתו, הודות לנוגדנים שפותחו באורך טבעי במערכת הדם הענקית.
פרנץ התעטש ברעש מחריש אוזניים. מחזיר את הגמד לרחוב השומם. גשם החל שוב לרדת.
"לבריאות". אמר אריק דרך צווארון מעילו.
"תודה, אריק". השתעל פרנץ, קולו נוטף ליחה. הוא ניגב את פניו בשרוול אפודתו, מורח עליה נזלת.
בחושפו פרצוף מגוחך ומטונף להפליא, הוא נעצר ופנה אל הגמד.
"לאן 'נחנו הולכים, אֶר? קר לי. הכי טוב יהיה לחזור עכשיו למפקדה, 'ני חושב. לא?" אפו היא אדום ומבריק, וגדול מהרגיל.
"אל תקרא לי אר, ואל תחשוב. אתה לא טוב בזה." לחש אריק, עומד כך בגשם, אינו פונה להסתכל אל חברו.
"אתה כועס עלי על שחתכתי ת'איש הנחמד ההוא, נכון?" פרנץ השפיל מבט, ושיחק בכף רגלו בפחית שתייה ריקה שהתגלגלה לידו.
"לא. אני כועס עליך על שחתכת את האיש הנחמד ההוא לארבע. אמר אריק.
הבחור המגודל עטה על פניו מבע מטופש, כמו אדם המנסה להבין בדיחה שהרגע סיפרו לו.
"לא משנה פרנצי. לא משנה. בוא כבר." רטן הגמד והמשיך ללכת.
"קראת לי 'פרנצי', אריק. זה אומר שמותר לי לקרוא'ך אר?"
"לא."
האיש הקטן והאיש הענק עקפו את פינת הרחוב. במרחק מה מהם, הבחין אריק בקבוצת חיילי ע.נ.ן יוצאים מסמטא חשוכה, כשהם סוחבים אחריהם אדון צעיר ושקט להפליא.
