חרבות
יואב לופט
החרב
חרבות הן אחד הנשקים הנפוצים ביותר בפולקלור. איך היו נראים סיפורי התנ"ך בלי החרב שנזכרת בו כסמלה של המלחמה? בלעדי החרבות לא היה נברא אחד מסיפורי הפנטזיה המוכרים ביותר, סיפורה של "אקסקליבר", אומנויות החרב של המזרח. הסיף וחיילות הפרשים. למעשה, עד מלחמת העולם השנייה נשלחו חיילים לשדה הקרב עם חרב, אם לא כנשק אז כסמל למעמדם כחיילים.
אז מה עשה למעשה את החרב לכלי כה חשוב? לא ברור: החרב היא אינה חסכונית באנרגיה – תהליך היצור שלה יקר ומסובך יותר משל כלים אחרים, ולכן מעולם לא הייתה הנשק הנפוץ ביותר. היא אינה טובה לדבר מלבד הרג, בשונה מהסכין, הגרזן והקרדום אשר כולם כלי עבודה חשובים. ואולי כל אלו, ובמיוחד האחרון, הם אלו שהעניקו לה את מעמדה המיוחד.
כמה חרב עלתה? אילו סוגים היו קיימים ולאיזו מטרה? איך זה בכלל עובד? מה זה Tang ומה זה Fuller? אנסה לענות על הכל, אך מחמת החוסר בזמן ובמקום התשובות עלולות רק לדרוש שאלות חדשות. מההיסטוריה של החרבות, לתפקודם ועד לרעיונות לעולמות המשחק שלכם. ברוכים הבאים לעולמה של מלכת כלי המשחית, החרב.
ההיסטוריה של החרב
כיצד נולדה החרב? טרם מצאתי תשובה חד משמעית. ברור שמקורה בלהבים קטנים יותר – פגיונות וסכינים, אבל האם הם שכלול של להב הגרזן? אולי של מקל או ענף? או אולי יש קשר ללהב המחרשה, הגם הוא נקרא חרב בלשון התנ"ך?
נראה שכל תרבות שפיתחה חרושת ברזל פיתחה את גרסתה שלה לחרב. או שאולי היא בעצם הועתקה מתרבות לתרבות? היא נזכרת כבר בתנ"ך או בסיפורים בבליים ופרסיים עתיקים. הקלטים והויקינגים השתמשו בה. ועם זאת, אין לדעת איפה היא הופיעה לראשונה.
בתנ"ך החרב נזכרת פעמים רבות. על פי ממצאים ארכיאולוגיים ותיאורים בתנ"ך עצמו הייתה החרב קצרה יחסית (לא יותר מ- 70 ס"מ) ובעלת רק צד אחד חד. הנשק העיקרי בשדה הקרב התנכי היה ככל הנראה החנית ולא החרב.
באירופה יש לציין את החרבות הקלטיות בצפון, אשר היו קצרות (כ- 80 ס"מ) ורחבות, ושימשו לחיתוך. חודן היה מעוגל והניצב היה קצר, מותאם לשימוש ביד אחת. היד השנייה לרוב אחזה במגן.
מנגד, הרומאים השתמשו בחרבות אשר היו רק במעט ארוכות מהפגיון – 60 ס"מ בלבד. הם יועדו בעיקר לדקירה ולשימוש בתוך מבנה קרבי, כאשר יד אחת אוחזת בחרב והשנייה במגן גדול.
בימי הביניים החלו תמורות רבות בחרבות: הן התארכו ובהתאם גם התארך הניצב על מנת לאפשר אחיזה נוחה יותר. עם התפתחות השריון נוצר צורך בחרבות אשר יהיו יעילות יותר בהבסת אויבים משוריינים. אחד הפתרונות היה הגדלת החרב והעלאת משקלה; הניצב התארך על מנת לאפשר אחיזה בשתי ידיים, אבל אין לטעות: חרבות אלו לא היו חרבות דו ידניות. הניצב נועד לכך שבעת הנחתת המכה יהיה מקום ליד נוספת על מנת להפעיל יותר כוח, אך החרבות לא היו נוחות לשימוש בשתי ידיים.
הפתרון השני היה יצירת חרבות דוקרות. עד אז להבי החרב היו מקבילים זה לזה והחרב הסתיימה בחוד גס, לרוב מעוגל. בחרבות הדוקרות הלהבים לא היו עוד מקבילים זה לזה אלה הלכו לכיוון חוד מחודד ביותר, כדוגמת סיכה. שינוי נוסף היה השימוש ב"רכס" (Ridge) במקום "תעלה" (Fuller) (הסבר על חלקי החרב בהמשך הכתבה). הרכס אפשר חרבות דקות יותר תוך כדי שמירה על משקלן ועל חוזקן המבני.
החרבות הדו ידניות, אם כי היו קיימות מהמאה ה- 14, מיוחסות לימי הביניים המאוחרים והרנסנס. על מנת לאפשר שליטה בחרב גדולה (לרוב מעל מטר וחצי) היה צורך בניצב ארוך במיוחד אשר יאפשר אחיזה בשתי ידיים עם ריחוק מסויים ביניהן על מנת לאפשר מנוף יעיל. החרבות הדו ידניות הגיעו למשקל של 3.5 ק"ג (לעומת 2 ק"ג או פחות בחרבות קטנות יותר) ולאורך של מעל למטר וחצי. במאה ה- 16 היו חרבות דו ידניות שהגיעו ל- 170- 175 ס"מ ולעיתים אף לשני מטר! למלכת סקוטלנד הייתה חרב דו ידנית באורך של 255 ס"מ ומשקל 10.5 ק"ג!
החרבות הדו ידניות נועדו לשדה הקרב ולא לדו קרב.ישנו קרב נודע בו 300 צרפתים חמושים בחרבות דו ידניות הסתערו והכריעו מספר חיילות של נושאי חניתות איטלקים. הם פשוט חתכו דרך נשק ובשר כאחד בעזרת חרבותיהם העצומות.
בספר "האומנות האמיתית של ההגנה" מאת האיטלקי ג'יאקומו די- גראסי (1570) מוסבר שהחרב הדו ידנית יעילה לשימוש כנגד אויבים רבים ולא בדו קרב.
מחוץ לאירופה בולטות במיוחד החרבות היפניות (אם כי יש לציין, שדמשק נחשבה מאז ומתמיד מרכז לחרבות). החרבות הללו חושלו בשיטת "קיפולי המתכת" והיו בעלי מארג משתנה. הלהבים היפנים היו מעוקלים במקצת וצרים. הם חדים רק בצד הקמור והצד הקעור משמש לבלימת חרבו של האויב על מנת שלא לפגוע בחדות הלהב. החרבות היפניות האיכותיות (ויש לציין שרוב החרבות נועדו לחייל הפשוט ולכן נוצרו בטכניקה פשוטה יותר) חדות להפליא ויש להשחיזן בצורה מיוחדת. ישנם שלוש חרבות נפוצות: וואקיזאשי, או החרב המלווה, באורך של 80 ס"מ. קאטאנה, בעבר החרב הגדולה ומאוחר יותר תואר זה אבד, בארוך של 100 – 130 ס"מ. הקאטאנה נועדה לשימוש דו ידני, אם כי היו לוחמים שהניפו אותה ביד אחת. אחרונה היא נו- דאשי, מעל 140 ס"מ ולעיתים אף הייתה גדולה מהאדם שהניף אותה.
עם פיתוח הנשק החם חשיבות החרב ירדה כנשק להגנה אישית ובשדה הקרב כאחד. אבל עם זאת, זה הביא לשינוי דרמטי בחרבות: הנשק החם האישי הוציא את השריון גוף מכלל שימוש. בתגובה, נזנחו החרבות הכבדות שנועדו לחתוך דרך השריון לטובת חרבות קלות לבלימה וחסימה. אלה הן חרבות הסיף הקלות.
בשלב כלשהו הנשק החם הרחיק את הלחימה מהטווח הקרוב. עד מלחמת העולם הראשונה כבר היה ברור שלחימה פנים אל פנים תהיה נדירה ולא תצדיק נשיאת חרבות. במלחמת העולם השנייה עוד צוידו חיילים יפנים בחרבות, אך לא כנשק אלה כסמל למעמדם.
אך עם זאת מעמדה של החרב כסמל ללחימה נשאר ואומנות הסיף לא נכחדה. קסמה של החרב נשאר.
תפקוד החרב
הערה: לחלקי החרב אין תמיד תרגום עברי, ולכן מונחים מסוימים נותרו באנגלית.
לכל החרבות יש מספר מאפיינים אשר משותפים לכולן. אחרים אופייניים לתקופות וסגנונות שונים.
הלהב (Blade) – החלק החשוב ביותר בחרב, זה המיועד לחיתוך ודקירה. בחרבות אירופאיות שני צידי הלהב מושחזים בעוד שבמזרחיות רק אחד. רוב החרבות האירופאיות הן בעלות להב ישר בעל ציר סימטריה לעומת החרבות המזרחיות המעוקלות.
החוד (Point) – קצה הלהב. חוד מחודד מיועד לדקירה בעוד חוד מעוגל אופייני לחרבות חותכות מימי הביניים המוקדמים.
לשון החרב (Tang) - החלק הלא מושחז של הלהב שעליו מורכב הניצב. הוא לרוב מחושל בצורה שונה על מנת שיהיה גמיש ולעיתים הוא מולחם לבסיס הלהב. זהו החלק העדין ביותר בחרב.
גולת הניצב (Pommel) – החלק בקצה הניצב. מעין גולה (אך יכול לבוא גם בצורות אחרות) שנועדה להוסיף משקל כנגד הלהב ולאזן את החרב.
Fuller – "תעלת הלהב" – חלק דק במרכז הלהב, מעיין תעלה שנועדה להפחית ממשקל החרב מבלי לפגוע בחוזק הלהב. מופיע במיוחד בחרבות חותכות רחבות.
Ridge - "רכס הלהב" – צורה שונה ללהב. במקום תעלה במרכז הלהב המרכז כבד ועבה יותר, נועד לחזק בעיקר חרבות צרות שנועדו לדקירה וחיתוך.
Crossguard – החלק המפריד בין הניצב ללהב. מעין צלב קטן. המקבילה היפנית היא חתיכת מתחת מרובעת או עגולה בשם "צובה". בשני המקרים החלק משמש למניעת החלקת הידיים מהניצב והגנה על הידיים האוחזות בחרב מהתקפות נגד.
ניצב (Hilt) – החלק שבו אוחזים את החרב. מצידו האחד הCrossguard ומצידו השני גולת הניצב. הוא מותקן על לשון החרב ולרוב עשוי עץ או שכבות רבות של עור.
ישנם חלקים נוספים אך חשיבותם היא יותר דקורטיבית מאשר מעשית והם אופייניים לתקופות וסגנונות בניה שונים.
מנוף ושמו חרב
מבחינה פיזיקלית חרב היא סך הכל מנוף אשר נקודת המשען שלו לא קבועה ונקבעת על פי סכומי הכוחות הפועלים עליה: הכוח שמפעיל המניף כנגד התנגדות המטרה. אם כי לכל חרב ולכל מצב יש מצב תפעול אופטימאלי אפשר לקבוע שבכלליות חרב מאוזנת היטב תפעיל הכי הרבה כוח כאשר הפגיעה היא עם השליש האחרון של הלהב (כאשר מתחילים לספור מגולת הניצב משמע, החלק הקרוב לקצה).
חרב מאוזנת היא חרב אשר מרכז הכובד שלה נמצא בשליש הראשון של החרב, קצת אחרי הניצב. כמובן שכל חרב היא שונה ואלו הן רק קווי יסוד כלליים מאוד וגסים מאוד.
מחירה ועמידותה של חרב
קשה לאמוד את שוויה המדויק של חרב. במקום אחד נאמד מחירה כשכר של שבועיים של קשת. במקום אחר חרבו של מלך נקנתה בשבע פרות. באנגליה של לפני מלחמת מאה השנים נאמדה מחירה של חרב בשלושה שילינג וארבעה פני, מחיר כלל לא מוגזם.
תהליך יצור החרב הוא ארוך ותלוי בסוג החרב. אבל באופן גס אפשר לקבוע שמדובר בסביבות 40 שעות עבודה לחרב ללא השחזה, נדן וניצב, ובהתאם כמובן לאיכות החרב (חרבות איכותיות דורשות יותר עבודה). חרבות יוצרו בסדנאות שבהן עבדו לעיתים חמישים איש ואף יותר. סדנא של חמישים איש יכלה ליצר סכום מכובד של 360 חרבות בחודש!
לכן, ניתן לפסול השערות כגון "חרב עלתה כמו אופנוע או מכונית בימינו". סביר להניח שהן היו נפוצות באירופה של ימי ביניים.
מצד שני עולה שאלת עמידותה של החרב: כמה חרבות נשברו בקרב? לזה אין תשובה. אך עם זאת ישנם מספר נקודות רגישות בחרב: הראשונה, וללא ספק הרגישה ביותר היא לשון הלהב. הלשון היא חלק עדין מפני שהיא החלק הצר ביותר בלהב, שפועלים עליו כוחות עצומים כאשר מניפים את החרב או פוגעים. ישנם מקרים שבהם לשון חרב אשר לא חושלה כראוי עלולה להישבר בהנפת החרב עצמה. בנוסף, ישנם לשונות אשר אינם חלק מן הלהב, אלא מולחמות אליו ולכן הן בעלות נטייה להישבר בקלות.
נקודה אחרת היא אזורים בלהב שחוממו יתר על המידה, הכילו פחות פלדה או לא הכילו פלדה בכלל או בועות אויר שנכלאו בתוך המתכת. כל אלו גורמים לחוסר רציפות במארג הלהב אשר יוצרים נקודות חלשות במיוחד.
השמירה והאחזקה של חרב נעשתה באמצעות נדן, שמן להגנה על המתכת וניקוי הדם ואבני משחזת שונות ששומנו גם הן על מנת להקל את ההשחזה והליטוש. השמנים הנפוצים הם אלו שהופקו מדובים וכבשים. מקורות אחרים היו חזירים, פרות, אווזים, ברווזים, בונים, דגים ושאר חיות. שמנים ממקור צמחים היו נדירים. כל השמנים מן החי הסריחו למדי ובאותה מידה גם דם שנדבק ללהב.
הנדן היה עשוי עור והיו כאלה שנהגו לשים בתוכו צמר כבשים לא רחוץ ושומני (וניחשתם נכון – מסריח) וכך החרב שומנה כל פעם שהוחזרה לנדן. הנדן עצמו טופל גם כן בשמן על מנת להפכו לאטום למים.
החרב עצמה הושחזה ולוטשה עם אבני משחזת. גם בתחום זה יש איכותיות יותר ואיכותיות פחות: אבני משחזת שלא היו גסות מדי (על מנת שלא להוריד יותר מדי מתכת מהלהב) ושהיו נוחות לשימון להקלת ההשחזה נחשבו לאיכותיות. אבנים בעלי מרקם גס נחשבו לפחות טובות מאשר אבנים בעלי מרקם עדין.
חלודה הוסרה באמצעות שפשוף הלהב בחול דק ושמן או חומץ.
סביר להניח שכל הציוד נסחב בתיק עור, ביחד עם צנצנת לשמן נוזלי או עטיפת בד או עור לשומן מוצק. סביר להניח שאבני משחזת נעטפו במשהו רך או הושמו בקופסא מפני שהן נשברות בקלות.
איך זה נוגע לנו?
ראשית, מקומה של החרב במשחק או עולם צריך להישקל על פי כמה דברים: נפיצות הברזל, רמת השריון וכמובן ריאליסטיות המערכה. במערכות שבהן אין מטרות משוריינות אין צורך בחרבות כבדות. איפה שאין ברזל תמצא חרבות קלות יותר או אולי הברזל בכלל ישמש לנשקים פשוטים יותר כמו חצים וחניתות. השילוב של חרב חותכת קצרה ומגן היה יותר נפוץ מאשר דו ידניות אדירות, למרות שהאחרונות בהחלט יותר הולמות למשחק של Sword And Sorcery.
יש גם לקחת לתשומת לב דברים כמו פציעות ודימום: בעת העתיקה וימי הביניים נפוצו פציעות ברגליים. בקרבות ויקינגיים נפוצו פגיעות לצד שמאל של הראש והצוואר. יש לזכור שפציעות באזורים רכים, בעיקר הבטן, אינם משאירים סימנים על שלדים..
פגיעה בכבד או בכליות עלולה לגרום למוות בשניות וכמעט ובלי דימום חיצוני. פגיעה בעורק ראשי (כמו זה שבצוואר, בחיבור בין הירך למפשעה, או לחילופין בורידים הגדולים שבידיים) תשלח סילוני דם (עד למרחק של 3 מטרים, מעדויות אישיות של אנשים). אבל איבוד הדם יכול להיות מטעה למראה: פציעות קטנות עלולות לגרום לדימום מבהיל בעוד שפציעות חמורות (במיוחד בבטן) כמעט שלא מלווות בדימום חיצוני.
חרבות קסומות
אז מה בעצם יכולה להיות חרב קסומה?
אין שום קסם או מסתורין בהנפת חרב – הכל פיזיקה פשוטה ברמה של בית ספר תיכון. אבל בעולם שבו קסם קיים, הכל אפשרי. מה בדבר חרבות בעלות חדות מדהימה שלא דורשות השחזה? זה יהיה ללא ספק פריט בעל ערך רב. או חרב שאינה נשברת? גם זה יהיה מבוקש למדי. ומה בדבר חרב אשר מרגישה לאוחז בה קלה יותר מאשר באמת? היא נותנת יותר כוח בפחות מאמץ. חרבות אשר אינן מחלידות או קפואות למגע. או אולי כאלו הבוערות כבזמן חישולן. לא חסרים מקורות ורעיונות לחרבות קסומות ויש מספיק כדי שלא לסכם את עניין החרב הקסומה כ"חרב 1+".
תיהנו, תשחקו הרבה משחקי תפקידים ואל תשחקו בחרבות. אני לא אחראי לאף אחד שיחליט לבדוק כמה אח שלו ידמם כשידקרו אותו.
ביבליוגרפיה (כל האתרים באנגלית, עמכם הסליחה):
www.netsword.com - אתר נפלא עם פורום מלא באנשים שעוסקים בחרבות כתחביב או מקצוע.
http://www.ejmas.com/jwma/jwmaart_melville_0100.htm - כתבה מעולה על חרבות דו ידניות.
http://www.vikingsword.com/ - אתר עם הסבר על חלקי החרב.
http://www.oakeshott.org/typo.html - מכון אוקשוט לחרבות, כולל הסבר על צורות ומאפיינים שונים של חרבות ימי בנמיות. בבניה.
http://www.thearma.org/spotlight/GTA/motions_and_impacts.htm - כתבה מעולה על הפיסיקה שמאחור החרב.
